בתנועה: לשיר עם טבחים

ביצעתי הימלטות. זה היה עניין של הרף עין. לא היו לי יותר מעשר שניות להרהר. אם אתיישב, לא אוכל לצאת עוד. אם אצא, לא אוכל לשוב. בחרתי לברוח, למקום טוב יותר.

היה לי בסך הכל לילה אחד בליסבון, עיר שחלמתי עליה במשך שנים רבות. בימים שבהם נדדתי באירופה כתרמילאי, פורטוגל היתה רחוקה מדי. קשה להגיע אל קצה היבשת בטרמפים, אז פסחתי עליה, ומאז היא רדפה אותי. נאלצתי להסתפק בגמיעת כל התוצרים של הארץ האיברית ה”אחרת": שירת פרננדו פסואה, רוטב פירי־פירי, ובעיקר פאדו, מוזיקת הנשמה של ליסבון.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

והנה אני בליסבון, לא כתרמילאי, אלא כעיתונאי בקבוצה מאורגנת שבא לכתוב על מיזם תיירותי שמתמקד בהיסטוריה יהודית. אנוסי פורטוגל עניינו אותי מאוד, אבל ליסבון! איך אכבוש אותה בלילה יחיד? "אל דאגה", הרגיעוני, "הערב נצא לשמוע פאדו".

איור: שמרית אלקנתי

הערב ירד. נסענו במיניבוס למגרש חנייה ברובע באירו אלטו, ומשם פסענו למסעדה רחבת ידיים. מרגע שנכנסנו הבחנתי באותות מבשרי רעות: רוב השולחנות היו ריקים מסועדים. והם היו עצומים. כל אחד מהם היה יכול לספוג תכולה של אוטובוס תיירים. מלכודת.

על במה שמול השולחן המאוכלס היחיד ניצבה זמרת ובגבה גיטריסט. היא שרה פאדו מפורסם, "קוימברה", שהתפרסם בביצוע של עמליה רודריגז האלמותית. אבל היא לא היתה עמליה ולא אלמותית, והביצוע החיוור שלה לבחירה לעוסה הזכיר בעיקר את העובדה המצערת כי השיר מפורסם במערב בתור מוזיקת מעליות. הצילו! מה עושים? לא מנומס להבריז. הזמינו אותי לארוחה ושילמו עליי! אבל רבאק. ליסבון. לילה אחד. ניגשתי בדחילו ורחימו למדריכה, והצבעתי על מעיי בפנים מעוקמות. "הבטן, הבטן..."

עם הבטן לא מתווכחים. קיבלתי שחרור וניתרתי החוצה. רצתי במורד סמטאות תלולות לעבר גדת הנהר. כבר התחיל להיות מאוחר, והלילה הלך והתקצר. היה לי קצה חוט אחד לדבר האמיתי. מוקדם יותר באותו יום סיירנו ברובע אלפאמה ההיסטורי, ושם הבחנתי במסעדה קטנה ששולחנותיה פשוטים, שהזכירה לי את מסעדות הפועלים של שכונת התקווה בתל אביב. הצצתי פנימה ושאלתי את הבחור שמירק את הרצפה מה מנת הדגל של המקום.

"פאדו", הוא אמר.

זה המקום. אבל איך מגיעים לשם עכשיו, בלילה, בעיר מבוכית? סמוך על רגליך, בן אדם, מוזיקה היא מגנט. אתה תמצא אותה. זה אמנם נמשך חצי שעה, אבל מצאתי.

זה לא היה סתם הדבר האמיתי, אלא הדבר האמיתי כשהוא עולה בסערה השמימה. המקום היה מפוצץ: בצחוק מתגלגל, בדגים טריים, בכוסות ברנדי המוגשות "פלמבה", כשלהבה קטנה בוערת מתוכן, ובפאדו אלוהי. שלושה זמרים עוצרי נשימה זימרו בתורות בליווי להקה קטנה, אבל זה עוד כלום. מדי פעם צצו מהמטבח הטבחיות, לבושות כמו שטבחיות לבושות, עם מצנפות מטבח לבנות, מחו את ידיהן בסינרים והרביצו שיר או שניים.

"אותנטי" זאת מילה מתועבת. אין דבר בעולם הזה שאינו אותנטי, שהרי כל דבר הוא תוצר של מציאות. מתחם ביג בבאר שבע אותנטי. הסטטוסים של יאיר לפיד אותנטיים. וגם הזמרת במסעדת התיירים היתה אותנטית. ביטוי כן לעיר שכמו רבות אחרות אולצה על ידי תעשיית התיירות למכור את התוצר התרבותי שלה בזול. ולכן מה שהלך כאן לא היה אותנטי יותר, אלא חי יותר.

"אתה מוזיקאי", הצביעה עליי אשה בגיל העמידה, ששערה צבוע לבלונד. "אני רואה עליך".

השעה כבר היתה שתיים בלילה, ובשלב הזה כבר ידעתי שהיא בעלת המקום.

"אני שר פה ושם", הודיתי.

"אתה שר טוב. קום ותשיר".

"אבל אני לא שר פאדו".

"זה לא מעניין אותי".

היא הורתה ללהקה לקבל אותי כזמר הבא, והחלל הקטן התמלא בתשואות. זה היה מבהיל מעט, אבל היה בקרבי די ברנדי בוער כדי שאעז. ביקשתי מהלהקה רה מינור, ושרתי את "חלון לים התיכון" של פוליקר, שאיכשהו נשמע לי הגיוני מבחינה סגנונית וטעון ברגש הנכון. אמנם נדרש לנוכחים רגע להתרגל, אבל השיר הזה מפרק לי את הלב. ומי ששר כשלבו מפורק, נוגע בקהל. וכשהרעמתי את השורה "יש כאן מיטה מתקפלת", הם כבר היו שלי.

מן הסתם, הייתי נורא מעצבן למחרת בארוחת הבוקר, כשחלקתי את החוויה עם חבריי למסע. השתדלתי להיות נונשלנטי, אבל זה יצא לי כמו נפיחה. לא נורא. הם ודאי ידעו שגם לי היו לא מעט לילות שבהם לא נמלטתי ממלכודות, אלא זרמתי: אכלתי את הארוחה הבינונית, שתיתי את היין הבינוני ומחאתי כפיים בנימוס אחרי ביצוע בינוני ללהיט שחוק. לא כל יום אנחנו מנצחים את החיים, אבל גם לא בכל יום אנחנו מפסידים. הא!