המדען שהעדיף לגדל מנגו על פני אקזיט של מיליארדים

החקלאי גידי גרוס ניצב בחצר ביתו במושב אלמגור ומצביע על הנוף. כשמביטים ימינה לכיוון דרום נגלית הכנרת, וכשמסיטים את המבט שמאלה, לעבר הצפון, אפשר לראות בימים בהירים את פסגת החרמון. "לכבודך לבשתי ג'ינס", הוא אומר, רגע אחרי שיצא מהטנדר עם בוץ על הנעליים ושקית של אחרוני פירות המנגו "מאיה" של העונה. "אני פלאח, ואני מת על זה". זאת הסיבה שהוא עקר לכאן לפני 40 שנה כדי לגדל 30 דונם של מטעי פרי. "בחורף, כשכלניות צבעוניות מכסות את הדשא בחצר, אין מקום יפה מזה. אני בר־מזל".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להזאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

תחושת ה"בר־מזל" שמלווה את גרוס אינה טריוויאלית. הבחירה שלו בפריפריה הגיאוגרפית היפהפיה של אלמגור טמנה בחובה גם פרישה אל שולי התודעה הציבורית וויתור גדול על תהילה שיכול היה לזכות בה. כי גרוס (64) הוא קצת יותר מחקלאי. הוא פרופסור למדעי החיים שכתב לפני כ־30 שנה מאמר פורץ דרך במסגרת עבודת הדוקטורט שעשה במכון ויצמן.

באותו מחקר הוא פיתח טכנולוגיה מהפכנית להינדוס תאים במערכת החיסון של חולה, כך שיפעלו נגד מטרה רצויה, כמו למשל תאים סרטניים. הטכנולוגיה הזאת שימשה בסיס לטיפולים שפיתחה חברת קייט פארמה (Kite Pharma) נגד סוגים מסוימים של סרטן הדם. אותה קייט פארמה שנמכרה החודש בכמעט 12 מיליארד דולר לענקית התרופות האמריקאית גיליאד סיינסז.

גרוס. "מעולם לא רציתי לעזוב את אלמגור, וגם לא רציתי לנסוע שעתיים בכל יום למעבדה" צילום: אפי שריר

בקרדיטים על פיתוח הטיפול של קייט פארמה מוזכרים תדירות המנכ"ל והבעלים ד"ר אריה בלדגרין ופרופ’ זליג אשחר שבמעבדתו פותחה הטכנולוגיה, ואשר בהנחייתו כתב גרוס את הדוקטורט במכון ויצמן. גרוס לעומתם אינו חתום על האקזיט הענק או על הפטנט שמאחוריו, וכמעט שאינו מוזכר כמי שאחראי למחקר שהוביל אליו.

נחמץ לך הלב כששמעת על האקזיט, שהחל למעשה בדוקטורט שלך?

"אין בי שום חמיצות לב. אני שמח ומאושר בהצלחה של קייט פארמה. אני זכיתי. לא מבחינת כסף או תהילה, אלא בכך שמה שיצא מהידיים שלי ומהמוח שלי מציל חיים. לא עשיתי את זה לבד, אבל המחקר שלי הוא שהתחיל את התהליך. אמילי ווייטהד, שהיתה הילדה הראשונה לקבל טיפול על בסיס הטכנולוגיה הזאת, וכיום היא כבר יותר מחמש שנים נקייה מסרטן — היא אצלי בלב. כשאני מרצה על הטיפול ומזכיר אותה, היא מעלה בי דמעות".

זו המכירה השנייה בגודלה בהיסטוריה של חברת טכנולוגיה שיצאה מישראל. קשה להאמין שוויתרת כך בקלות על קרדיט.

"סביבי יש אנשים שנסערים מעניין הקרדיט. בני משפחה, סטודנטים וחברים טובים. הם אומרים שיש משהו תמים ואולי רומנטי באופן שבו אני רואה את המקום של המדען. ייתכן שהם צודקים, אבל אני לא אהפוך למשהו אחר. אני מבטיח לך שאני הולך לישון בלי לחשוב על כל זה".

"לא יהיה צדק פואטי, כי לא היה שום עוול פואטי"

עבודת הדוקטורט שכתב גרוס בהנחיית פרופ' אשחר חשפה טכנולוגיה פורצת דרך להנדס תאי T של מערכת החיסון של חולה מסוים. התאים נלקחים בדגימת דם מהחולה, מבודדים במעבדה ומוחזרים אליו בעירוי כתאים מהונדסים בריכוז גבוה — קארים (T־CAR), כפי שהם מכונים בעגה המקצועית (Chimeric Antigen Receptor). ההינדוס הופך את הקארים לציידים קטלניים, משום שהוא מצייד אותם ביכולת כפולה: גם יכולת לזהות תאים נגועים, השמורה לנוגדנים שמיוצרים בידי תאי B של מערכת החיסון; וגם יכולת יכולת ההשמדה, שבה מצוידים רק תאי T.

האבטיפוס לתא מהונדס של גרוס שימש בסיס לפיתוחים של קייט פארמה, כמו גם של המתחרה שלה, ענקית הפארמה השוויצרית נוברטיס, שבימים אלה קיבלה ממינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אישור לשווק טיפול מבוסס קארים נגד לוקמיה. בענף מעריכים שהאישור הראשון שניתן למוצר מבוסס הטכנולוגיה הזאת יסלול את הדרך גם לאישור המוצרים של קייט פארמה, לכשיבשילו.

"אישור ה־FDA לטיפול של נוברטיס הוא נקודת מפנה דרמטית", מסביר גרוס. "משמעותו היא שרופא יוכל לרשום לחולה טיפול כזה, ולא רק במסגרת ניסוי קליני. מרבית הניסויים עד כה התבצעו על חולים במצב מתקדם, במצב גופני ירוד עם מערכת חיסון חלשה ועם מסת גידול גדולה יותר, וחרף זאת כבר כיום כ־50% מהמטופלים מגיבים בנסיגה מלאה ומתמשכת של הגידולים. אין לי ספק שסיכויי ההצלחה של הטיפול יעלו כעת, ושהדרך לחברות הבאות תהיה קלה יותר, כי זה כבר לא יהיה 'הטיפול הראשון מסוגו אי פעם'. טיפולי קארים יתחילו להיות יותר רווחים ומקובלים".

גרוס מקווה שעם התקדמות העבודה על הטיפול בקארים יירדו גם עלויות העתק שלו, כחצי מיליון דולר לטיפול, לפי ההערכות. "כיום הטיפול נעשה באופן די פרימיטיבי", הוא מסביר, "לוקחים דם מהחולה, מחדירים לתאי החיסון את הגן, מייצרים כמויות עצומות של תאים, מטיסים אותם למרכז של קייט פארמה בקליפורניה, שם מטפלים בהם ואז מטיסים אותם בחזרה. זו לוגיסטיקה מאוד מורכבת והתהליך יקר".

אמילי ווייטהד, הילדה הראשונה שהחלימה מלוקמיה בטיפול קארים. "מרגשת אותי עד דמעות" צילום: emilywhitehead.com

נוסף על העלויות הגבוהות, הטיפול באמצעות קארים מציב אתגר משמעותי שטרם פוצח, והוא הקושי למצוא בתאי סרטן מטרה שתאפשר הבחנה מוחלטת בין תאים סרטניים לבין תאי הגוף. מסיבה זו הקארים פוגעים גם בתאים בריאים וחיוניים, ולכן הם נמצאים כיום בשימוש רק נגד סוגים מסוימים סרטן הדם, שבו ניתן לפצות בקלות יחסית, באמצעות עירוי דם, על התאים הבריאים שנהרסו.

האתגר הרפואי הזה מספק הרבה תעסוקה לגרוס, שמעולם לא זנח את המחקר. גם כיום, בנוסף לגידול מנגו, הוא מכהן כראש המעבדה לאימונולוגיה במכון מיגל למחקר בתחומי הביוטכנולוגיה, מדעי הסביבה והחקלאות הממוקם בקריית שמונה, ומשמש מרצה בכיר לביוטכנולוגיה במכללה האקדמית תל חי. "המחקרים בתחום מתקדמים בכמה חזיתות", הוא מפרט, "נוברטיס וקייט פארמה מנסות לגרום לקארים להבחין בין המטרות הראויות לפגיעה לבין הרקמות הבריאות; אנחנו במעבדה במיגל מנסים ללמוד איך לגרום לתאי T לשרוד ולהיות עמידים ופעילים יותר כשהם פוגשים את תאי הגידול; נוסף על כך, בחממה של פיוצ'ר אקס בפארק המדע ברחובות הוקמה השנה חברה ששמה אימפקט־ביו, על בסיס רעיון חדש שלי, שנועד לתת מענה לבטיחות הטיפול בכל סוגי הסרטן. אני מקווה שנצליח להציע פתרון שיעקוף את הסכנה הזאת".

אם הפיתוח יצליח, זה יהיה צדק פואטי מבחינת הקרדיט והתגמול הראויים לך.

"לא יהיה צדק פואטי, כי לא היה שום עוול פואטי. זה רעיון שרק מתחיל להיבדק, ואם הוא יצליח, זאת תהיה השלמה נפלאה לטיפול הנוכחי, שתאפשר שימוש ללא חשש בקארים. אני מקווה שלא רואים את הלחלוחית בעיניים שלי", הוא אומר בחיוך.

גרוס במעבדתו במכון מיגל. "מחקריי סבלו מהריחוק מהמרכז, אבל זה חשוב לי מבחינת הערכים" צילום: גדעון מרקוביץ באדיבות ארכיון האוניברסיטה הפתוחה

"לקחתי רעיון מכלום, מדף חלק, והפחתי בו חיים"

טכנולוגיית הטיפול בקארים עברה דרך ארוכה מאוד והחליפה כמה ידיים עד שנהפכה להצלחת ענק ששווה מיליארדים. ההתחלה היתה צנועה, כמובן. "זליג חזר משבתון מאוניברסיטת סטנפורד", נזכר גרוס, "והיה לו ביד רעיון מעניין: לייצר כלי מחקרי שיסייע להבין איך תאים חיסוניים פועלים. זה היה רק רעיון נועז 'על הנייר', בלי שום דבר מוכן. ויום אחד הוא נכנס למעבדה שבה עבדתי על המאסטר שלי, בזמן שאני חיפשתי היכן אעשה דוקטורט. התחלנו לדבר, והחלטתי שאני הולך על זה. לקחתי את הרעיון מכלום והפחתי בו חיים, מדף חלק לגמרי הפכתי אותו למציאות. ואז מה שהחל כאמצעי לפענוח מנגנון חשוב בעבודת מערכת החיסון הפך להיות כלי, שאם יפותח עוד הוא יוכל להיות שימושי במלחמה נגד סרטן. זו הערה שכתבנו כבר אז, במאמר שפרסמנו ב־1989.

"במאמר שסיכם את הדוקטורט שלי הראיתי שאפשר לעשות הכוונה מחדש של תאי T לעבר כל מטרת מודל שסימנתי. זה נראה פשוט כיום, אבל אז זה היה חדשני, ולא היה ברור שזה בכלל יעבוד. זה היה מורכב להפליא. בשלב ראשון ייצרתי אבטיפוס של קאר משני גנים ב'עבודת יד' מפרכת. בשלב הבא (יחד עם הגנטיקאי דן שינדלר וטכנאית המעבדה טובה וקס, שמשמשת עד היום יד ימינו של של פרופ' אשחר) הצלחנו לייצר קאר מהונדס מגן יחיד, שעליו הלבשנו את כל השינויים. את הכל עשינו על תאים שגידלנו בתרבית והפקנו מכל מיני קטעי גנים שלקחנו מספריות גנים שונות. כיום כשאני רוצה לייצר גן חדש, אני שולח הזמנה לחברה שמסנתזת לי אותו, כותב מה אני צריך ובתוך שבועיים הוא אצלי במעבדה. בטכנולוגיה של שנות השמונים זה לקח לי שנתיים וחצי.

"אחרי הדוקטורט עשיתי פוסט־דוקטורט חלקי עם זליג אצל פרופ' סטיב רוזנברג (כיום מנהל תחום הכירורגיה בבית החולים הלאומי בוושינגטון די.סי, ומי שהוביל את ביצוע הניסויים בטכנולוגיה של קייט פארמה — דב"נ), כדי להמשיך לקדם את פיתוח טכנולוגיית הקארים, ואז המשכתי לפוסט־דוקטורט בקיימברידג', אנגליה, כדי לעבוד על פיתוח של עוד גנים של נוגדנים. זליג המשיך לעבוד על הפיתוח במעבדה שלו במשך כל השנים שלאחר מכן, אבל אני כבר לא המשכתי לעבוד על זה באופן ישיר.

"כשחזרתי ארצה ב־1993, לא ידעתי לאן אני חוזר, רק ידעתי שאני רוצה לגור בצפון. אז שמעתי לראשונה על מכון מחקר ששמו מיגל באזור התעשייה של קריית שמונה. הצטרפתי אליו, וב־1995 הקמתי את המעבדה שלי לאימונולוגיה".

אריה בלדגרין (במרכז) ואנשי קייט פארמה. "אני שמח ומאושר בהצלחה שלהם" צילום: Christopher Galluzzo

זאת הנקודה שבה ירדת מהרכבת שהובילה לאקזיט של קייט פארמה.

"אני על הרכבת הזאת יום ולילה. לא נטשתי את התחום. הרחבתי אותו. אנחנו במיגל בוחנים כיום שימוש בקארים או בנגזרות שלהם כדי לדכא תאים חיסוניים במחלות דלקתיות שכיחות, כגון מחלות אוטואימוניות, סוכרת נעורים, טרשת נפוצה, אלרגיה, אסתמה וקרוהן, שנפוצה במשפחה שלי. בכלל לא משנה לי אם החולים מטופלים בידי קייט פארמה או נוברטיס.

"אין לי עניין במה שלא קשור בעשייה המדעית. כל אחד צריך לדעת את יכולותיו ומקומו. לקחת את התגלית שלי ולפתח אותה עסקית — אחרים עושים זאת טוב ממני. חבל לי לבזבז את זמני על דברים שאין לי בהם ערך מוסף. חליפות הן לאנשי עסקים, לא למדענים. ככה זה, כל אחד צריך לדעת לזהות איפה הוא חזק. אני מפתח גנים חדשים, גישות חדשות לגמרי. זה מקום הרבה יותר חשוב וטוב להיות בו. מה הייתי אמור לעשות בקייט פארמה? לומר 'שלום, בוקר טוב, באתי לעבודה'?"

תמים מצדך לנקוט גישה כזאת.

"זה אני. אם תיפול איזו קרן שמש, ויגיע פרס כזה או אחר, לא אדחה אותו. אבל המחשבה על אקזיט לא מעסיקה אותי ולא מניעה אותי".

לא רצית להמשיך לעבוד על הגילוי ההוא?

"לא ידעתי לאן הפיתוח יוביל, והיו לי עוד רצונות ותוכניות".

פרופ' אשחר ידע לא להרפות מהגילוי.

"לזכותו ייאמר שהוא האמין בו. אני רק יודע שמסביב היתה התעסקות רבה. עבר המון זמן מאז עשינו את העבודה הזאת. גם שני מדענים בכירים נוספים בתחום האמינו בו מאוד. הראשון הוא פרופ' קארל ג'ון (שהוביל את הטיפול הניסיוני בטכנולוגיה שרכשה נוברטיס, דב"נ), שהשקיע בשיטה הזאת את נשמתו וכישרונו. באחד הראיונות שבהם הוא דיבר על אמילי, חולת הלוקמיה הראשונה שטופלה בקארים בהצלחה, ראיתי דמעה בעינו. מצא חן בעיניי שהוא אנושי מאוד, ולא רק מוכוון עסקית. השני הוא פרופ' סטיב רוזנברג (ראש החטיבה הכירורגית במכון הסרטן הלאומי האמריקאי שהוביל את הטיפול הניסיוני של קייט פארמה), שהוא אדם דגול. אני חקלאי מאלמגור עם בוץ במגפיים ומטעים של מנגו, ופתאום יוצא לי להכיר את האנשים האלה, שהם מובילים בעולם, משכמם ומעלה, ומקדישים את חייהם להציל בני אדם במסירות וכישרון. וכשאני מדבר איתם אני מרגיש שמייחסים חשיבות לדבריי. זאת זכות גדולה".

פרופ' אשחר מקבל את פרס ישראל, 2015. "לזכותו ייאמר שלא הפסיק להאמין בשיטת הטיפול" צילום: גיל יוחנן

אתה ואשחר חברים?

"שמרנו על קשר במשך כל השנים האלה, ולפני שלוש שנים הצטרפתי אליו למחקר שערך בשנת השבתון שלו באיכילוב. אחר כך המשכנו לעבוד יחד באופן חלקי במשך שנה נוספת על שימוש בטוח יותר בקארים. כיום אנחנו לא עובדים יחד, אז אנחנו פחות בקשר".

יש דברים שהיית עושה אחרת בדיעבד?

"ברור לי כיום שמדען שנכנס לתחום של יישומים צריך להיות מלווה באנשי מקצוע שיידעו לשמור על זכויותיו. עכשיו יש לי אנשי מקצוע כאלה. זה גוזל מזמני ומכספי. אבל זה לא העיקר, ולא המניע".

"זליג הוא המועמד הטבעי לזכות בפרסים על הפטנט"

הניסיון למסחר את טכנולוגיית הטיפול באמצעות קארים, פטנט שנרשם על שמו של מכון ויצמן, החל לפני 15 שנה. המכון ופרופ' אשחר חתמו על הסכם רישוי לפיתוח הפטנט עם חברת הפארמה האמריקאית בקסטר, אולם לאחר כשנה של עבודה שלא הניבה תוצאות הוחזר הפטנט למכון. אשחר הציע למכון לרכוש בעצמו את הזכויות על הפטנטים שפותחו במעבדתו בתמורה לתמלוגים עתידיים ממכירות של הטיפול, לכשיבשיל. וכך קיבלה חברת קברט ביוטק של אשחר בעלות על הפטנטים.

ב־2013 מכר אשחר את הזכויות על הפטנטים לאריה בלדרגין, בעלי קייט פארמה, תמורת 375 אלף דולר. במסגרת העסקה הובטחו לאשחר תמלוגים עתידיים, שמתוכם יפריש את חלקו של מכון ויצמן. עוד הובטחו לו תשלומים חד־פעמיים בגין שחרור מוצרים חדשים לשוק. לפי הפרסומים: כ־4 מיליון דולר תמורת שני המוצרים הראשונים שישווקו.

מדוע שמך לא מוזכר כמי שהיה מעורב בפיתוח?

“שני החלוצים בשימוש רפואי בקארים, פרופ' רוזנברג ופרופ' ג'ון ציטטו את המאמרים שלנו כשהחלו לבצע את הניסויים הקליניים הראשונים המוצלחים בבני אדם בטכנולוגיה הזאת (ב־2010 וב־2011 בהתאמה, דב"נ). לא אכפת לי אם אני מפורסם בכך בציבור הרחב או לא. החלק שלי ידוע בקרב המדענים בתחום. כשהייתי אצל פרופ' רוזנברג לפני כחמש שנים כדי לספר לו על הפיתוחים במעבדה שלנו במיגל, הוא פתאום הסתכל עליי ואמר לי: 'גידי, אתה הצלת חיים'. אם קיבלתי פרס או לא — זה לא חשוב. כשסטיב אמר לי את המשפט הזה, הרגשתי שאני את שלי עלי אדמות עשיתי. אמירה כזאת מסמכות מקצועית כמוהו שווה לי הכל, הרבה יותר מדיונים על איפה אני מוזכר או לא".

פרופ' רוזנברג. ציטט את גרוס בניסוי הראשון של קייט פארמה

אשחר קיבל על הפיתוח את פרס ישראל.

"ואני הייתי שם. הוזמנתי והתרגשתי. את הפרס מקבל אדם אחד".

ואם הפיתוח יהיה מועמד לפרס נובל לרפואה?

"אם ההמצאה תזכה, זליג הוא המועמד הטבעי שעבד עליה כל השנים. אבל לא משנה איך הפיתוח הזה יזכה, אני אראה בזה גם זכייה שלי. אף פעם לא היו לי קשיים להירדם בגלל מחשבה שמישהו גנב לי רעיון או לא מזכיר אותי בקרדיטים. זה לא עולה על דעתי. המשפחה והתלמידים שלי רוצים לנער אותי לפעמים. אני שמח שיש סביבי אנשים אוהבים שאכפת להם. אבל אני נמצא בעשייה ומגיע ממקום שכבר הצליח לי משהו בעבר. אם זה יזכה, אני אשמח, בין שהזכייה תהיה איתי או בלעדיי".

אין אדם שלא יתפתה לדאוג לרווחה הכלכלית של ילדיו וילדי ילדיו עד קץ הימים.

"אני בן אנוש, אבל אני לא רוצה להיכנס לכל העניין הכספי של מה קיבלתי וכמה".

אגב, למרות ההתלהבות התקשורתית בארץ, קייט פארמה כלל לא רשומה בישראל ולא תשלם כאן מסים.

"מה שצריך לעניין את הקורא הישראלי הוא שההמצאה מבוססת על פיתוח שנולד בארץ, ושמייסדי קייט הם ישראלים לשעבר. וזה משמח".

"במטע אני פלאח פרימיטיבי, במעבדה אני בחוד החנית"

זה כמעט 40 שנה שגרוס מתגורר במושב אלמגור עם רעייתו גלית. לשניהם אין שורשים מקומיים: הוא גדל בצפון תל אביב, והיא הגיעה מירושלים, אך שניהם תמיד חלמו על הצפון. "רציתי להיות פלאח והתחלתי עם מטע בננות", נזכר גרוס, "הגעתי לאלמגור ב־1978 כחנון תל־אביבי שבקושי יודע מה זה חמציץ וסביון. רציתי להבין יותר איך עובד עולם החי, וגיליתי קורס מבוא למדעי החיים של האוניברסיטה הפתוחה. קטפנו אשכוליות, וחקלאים דיברו איתי על הפריה, אבל אני, מבויש שכזה, לא ידעתי מה קורה שם ולא הרגשתי עם זה בנוח, והקורס נשמע לי כמו רעיון טוב.

"שם נתקלתי בפעם הראשונה במונחים כמו חומצות גרעין, חלבונים וצופן גנטי, וזה כבש אותי לגמרי. התאהבתי בתחום. אבל הייתי 'תקוע' באלמגור. אז לקחתי קורסים בביוכימיה, כשאני עדיין חקלאי במשרה מלאה, בלי לדעת לאן זה יוביל אותי. הרגשתי שאני רץ אחרי רכבת של ידע, ושהצלחתי לטפס על הקרון האחרון ולהגיע עד לקטר".

לא מתסכל לחקור בצפון? לו היית מנהל מחקר במרכז הארץ היית מגייס תקציבים ביתר קלות.

"אני לא מתחרט על השנים שהשקעתי במכללת תל חי וגם לא על המחקר שאני עושה במיגל. יש לי אהבה והערכה עצומה לשני הגופים האלה ולחוקרים ולסטודנטים שאיתי בצפון. זו לא בחירה מובנת מאליה. נכון שהמחקר שלי סבל בתקופה הזאת, אבל עשיתי משהו חשוב מבחינת הערכים שלי.

"קשה לי מבחינת מכשור ואמצעים. חסר כאן בית־חיות ראוי למחקרים, למשל, כמו שיש למכונים במרכז. יכול להיות שהיה לי קל יותר לגייס תקציבים, כי ביחס למכונים אחרים אני עני ודלפון. אבל אז אולי גם הייתי יותר מדושן, ולא היו צצים לי המחשבות והרעיונות האלה. אנחנו בחזית במה שאנחנו עושים.

"וחוץ מזה, אני אוהב את המקום הזה אהבה עזה. רק מי שגר כאן יבין את זה. לרגע לא חשבתי לעזוב את אלמגור, וגם לא רציתי לנסוע שעתיים בכל יום לכל כיוון בשביל המחקרים שלי. יש לי פה גם משק ובית עם שורשים. אני מרגיש כך אפילו שלא נולדתי כאן".

אתה אב לשלושה, ובתך הגדולה (39) חזרה בתשובה. זה מרד באב המדען?

"עברנו תהליך. אני לא חושב על זה יותר. יש לי שישה נכדים מקסימים ממנה. ואם הנכד הגדול, שבקרוב יהיה בן 16, יתחתן בגיל צעיר כמקובל בציבור הדתי, אני גם אזכה להיות סבא־רבא".

מחלת הקרוהן נפוצה במשפחה שלך. איך אתה, עם המומחיות שלך, מתמודד איתה?

"אני יוצר קשר עם מדענים וחושב על גישות חדשות לטיפול. יש לי היכולת לחשוב ולגרום לאחרים להאמין שאפשר להצליח בזה. גם הקרובים אליי מאמינים שזה לא נשגב מבינתי, ואני בפירוש מרגיש שהמעבדה שלנו יכולה ליצור כלים שיעזרו להתמודד עם המחלה הזאת, ולא רק איתה. זאת ידיעה שחשובה לי כאדם, כאח וכאבא. צמד המילים 'חשוך מרפא' לא מקובל עליי בשום מחלה. יש פה חידת היגיון שהיא בת־פיצוח".

ואיך כל המחקר הרפואי הזה מתחבר למנגו?

"הוא לא. במטע ובגינה אני פלאח פרימיטיבי עם בוץ בנעליים, ושיעזבו אותי בשקט. אבל במעבדה אני בחוד החנית של המחקר. כשאתה רוצה להחדיר תשוקה בסטודנטים שלך בכיתה, אתה צריך לרחף קצת, להתרומם מעל הקיים ולתת דרור לנשמה, אבל מול המבחנות במעבדה שוב יורדים לקרקע בזהירות. והירידה לפרטים קריטית. אתה חוקר משהו זעיר עם משמעות גדולה".