דונלד טראמפ: נשיא הכאוס

דונלד טראמפ (71), נשיא ארצות הברית

השנה: ערער את העולם, צייץ בטוויטר, איים במלחמה גרעינית, ניסה לטרפד חקירות בעניינו והחליף שוב ושוב את אנשי הצוות שלו

"כאשר לאנשים נמאס מהסטטוס־קוו, מישהו מצחיק ומטורף יכול להצליח לא רע", הסביר ל"כלכליסט" הסוציולוג הבריטי ויל דייוויס בקיץ שעבר, אחרי שבחרה הממלכה המאוחדת בברקזיט. באותו קיץ התנבא הקולנוען החברתי מייקל מור שדונלד טראמפ עתיד לנצח בבחירות לנשיאות: "בגלל הכעס שלכל כך הרבה אנשים יש כלפי המערכת הפוליטית השבורה שלנו, מיליונים הולכים להצביע לטראמפ. לא כי הם מסכימים איתו, לא כי הם אוהבים את צרות האופקים שלו או את האגו שלו, אלא רק כי הם יכולים. רק בגלל שזה יכעיס את אבא ואמא".

דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב צילום: איי פי

דונלד טראמפ היה אז "מועמד הכאוס", כמו שכינו אותו יריביו בפריימריז הרפובליקאיים. מאז הוא היה לנשיא הכאוס: האיש שמתעלם מהפוליטקלי קורקט; אינו מהסס להחליף עוזרים ובעלי תפקיד ללא הרף, ולא משנה אם זה מנהל הקמפיין, הדובר או ראש הסגל; ומוביל צוות ששקוע במשחקי כוח, בהשמצות הדדיות ובהדלפות. זה אינו דפוס חדש: גם כשעמד בראש האימפריה העסקית שלו אהב טראמפ לעודד יריבות בין הכפופים לו ולשמור את זכות ההחלטה בעניינים גדולים וקטנים לעצמו ולאינסטינקטים שלו. התוצאה, כאמור, היא בלגן. וכשיש בלגן בארצות הברית, יש בלגן בעולם— אם כי זה אינו משתקף בשווקים, עדיין.

טראמפ, הבועט במוסכמות, לא נבחר סתם כך. הוא מבטא מיאוס מהסטטוס קוו, והסיבות שהעלו אותו לשלטון עומדות בעינן. בארצות הברית קיים שבר: בין האליטות המשגשגות לחופי האוקיינוסים לקהילות הנאבקות במרכז המדינה; בין העובדים ששכרם קפוא לבעלי ההון שגורפים נתח גדול והולך מן העוגה וכן, גם בין הלבנים שהורגלו להיות בעלי הבית, למיעוטים שכוחם התרבותי והפוליטי הולך וצומח בהתמדה.

אבל גם כשמכירים בתקפותן של הסיבות לעלייתו של טראמפ לשלטון אפשר להשתאות למראה התוצאה. את ארצות הברית, המדינה שהתיימרה להיות "העיר הזוהרת על הגבעה", מופת לשאר העולם, מנהיג נשיא שמפגין בוז למוסדות הדמוקרטיים, שהקיף את עצמו בגנרלים ובבני משפחה כאילו היה מנהיג דרום־אמריקאי מהמאה הקודמת, ובהופעותיו מעודד שוטרים לנהוג באלימות, מנסה להשפיע על מערכת המשפט, מתחמק מגינויים לאלימות ניאו־נאצית בארצו או להתערבות של רוסיה בבחירות ומאיים כלאחר יד במלחמה גרעינית.

לא כולם, כמובן, מסתייגים מסגנונו של טראמפ או מהמדיניות שהוא תומך בה. מי שכן מסתייג יכול להתנחם בכך שטראמפ לא עושה יותר מדי. בזמן הדיונים על היוזמה לביטול חוק הבריאות של אובמה התחוור שהוא אינו מתמצא בענייני מדיניות ציבורית, ולכן גם אינו מצליח לקדמה באופן אפקטיבי. הוא מבלה זמן ניכר מנשיאותו במשחקי גולף, אינו אוהב לקרוא תדריכים ונראה שהוא שואב חלק לא מבוטל מהמידע שלו מהטלוויזיה — שבה, אם לשפוט לפי חשבון הטוויטר שלו, הוא צופה שעות בכל יום. אל הציוצים שלו, הבהירו אנשי הממסד הביטחוני והדיפלומטי האמריקאי בחודשים האחרונים, לא צריך להתייחס ברצינות יתרה.

הבעיה היא שגם כשטראמפ אינו עושה כלום יש לכך תוצאות: הסדר העולמי שאנחנו מכירים זקוק לתמיכתה האקטיבית של אמריקה. בלעדיה הוא לא יתקיים בצורתו הנוכחית. מכאן קביעתו של ד"ר תומאס רייט, מומחה לאסטרטגיה בינלאומית ממכון ברוקינגס, ל"כלכליסט": "אנחנו חיים בתקופה של התפוררות בלתי נמנעת של הסדר העולמי". כמעט לכל אורך שנותיה חסתה ישראל במרחב ההשפעה של האימפריה האמריקאית ושל הסדר שהיא כוננה. ספק אם הכאוס שהנשיא טראמפ מייצר יפעל לטובתנו, במישור המדיני או במישור הכלכלי.