זקי רכיב: "אני מוצא את האושר שלי כשאני משיג דברים. ככה תכנתו אותי"

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

החלום הנוכחי של רכיב הוא להפוך לאושיית ביוטק. בשנים האחרונות הוא מתמקד בביו־הרווסט, חברה שהקים עם ד"ר יוכי חגי ופיתחה מוצר ששמו ויניה, אבקה שמופקת מענבים אדומים מיובשים ומתיימרת לסייע בשיפור זרימת הדם, בריאות הלב, מניעת סתימת עורקים והגברת עירנות. מלבד המוצר עצמו, ביו־הרווסט מתגאה גם בשיטת גידול חדשנית: "ביו־פארמינג", גידול בחלל סגור בתוך שקי מים אדומים תלויים על אנקולים ובעזרת אור מלאכותי.

רכיב. "נחמד שזוכרים לי קשר לאינטרנט, אבל אני מקווה שהמורשת שלי תהיה בסיוע לבריאות" צילום: עמית שעל

"ב־2005 חזרתי לארץ איש עשיר מקליפורניה", מספר רכיב ל"מוסף כלכליסט", "היה שם טרנד של מוצרים טבעיים, ואמרתי לעצמי שחייב להיות משהו באמצע בין אוכל לבין תרופות. אז הקמתי קרן הון־סיכון עם ד"ר יוכי חגי, ונתקלנו במחקר של מכון וולקני על ביו־פארמינג של ענבים אדומים, והחלטנו לרכוש אותו ואת הידע שבבסיסו. לקח לנו שבע שנים לבנות את זה בהיקף מסחרי. זאת הבעיה בביולוגיה. הרבה דברים יכולים להתרחש במבחנה, אבל קשה לעבור להצלחה בייצור בהיקף גדול. לכן לקח לנו זמן. והנה, החודש גם אושר לנו פטנט בנושא ממשרד הפטנטים האמריקאי".

עולם הרפואה לא מתרשם מתוספים מבוססי ענבים. אין מחקרים שמעידים על הפחתת בעיות לב, והחומרים הפעילים ממילא אינם נספגים בגוף באופן הזה. יש מי שמרחיק לכת ומכנה את המוצר "שתן יקר".

"אני הקמתי חברה מבוססת מדע ואני מאמין מאוד במוצר שלנו. יש מאחוריו עשרות שנים של מחקר. למדענים שונים יש פרשנויות שונות. ערכנו ארבעה ניסויים קליניים על ויניה, ואחד מהם הראה שיש זמינות ביולוגית, כלומר שהמוצר נשאר בדם למשך הרבה זמן ושיש ירידה משמעותית בלחץ הדם. ניסוי אחר הראה זרימת דם מוגברת, וניסוי נוסף הראה ירידה באנזים שדרכו מודדים את רמת הגלוקוז בדם, A1C. אנחנו לא מפריחים 'סיפורי פוגי' על צמח בערבה שמרפא סרטן. אני שם את הכסף איפה שהפה שלי נמצא".

בינתיים, הביקור בפארק המדע לא עושה רושם שמדובר בתעשייה משגשגת: רק חמש שקיות תלויות על אנקולים ובהן נוזל אדום מבעבע. "עצרנו את הפעילות כי בנינו מלאי, וידעתי שאהיה בעודף. עכשיו אנחנו מתחילים ייצור מחדש, ואני רוצה להתרחב. אני מאמין במוצר, ואם לא נצליח למכור אותו בכמוסות, אפשר למכור אותו לחברות מזון כאבקה ליוגורט. אני מתכוון ליישם את הטכנולוגיה גם על זיתים ורימונים".

זקי (מימין) ושלמה רכיב בימי הזוהר. "הוא השכל, ואני הפה" צילום: שלום בר טל

חשוב לך לא להיות מזוהה עם הצלחה יחידה?

"זאת המורשת הראשונה שלי. נחמד לי שאנשים עדיין זוכרים את הקשר שלי לאינטרנט ופס רחב, אבל אני מקווה שהמורשת שלי תהיה משהו שעוזר לבריאות. לתחום התקשורת במובן הרחב לא אתקרב יותר בחיים. הגיע זמן לזוז לדבר הבא. רק בסין יש כ־100 מיליון פרה־סוכרתיים (בסיכון גבוה לסוכרת — דב"נ), אם אני מאריך את תוחלת החיים שלהם בלי להזריק אינסולין ובלי לכרות להם גפיים, זה הישג מדהים".

ויניה לא נמכרת כתרופה. אסור לך להבטיח את זה.

"תגרום לאוכל להיהפך לתרופה שלך, אחרת התרופה תיהפך למזון שלך. זה החזון שלי ואני רוצה לממש אותו. זה הדבר הכי חשוב לי בחיים היום. בארצות הברית אנחנו מאושרים כ'מזון פונקציונלי', שזאת דרגה גבוהה יותר מתוסף מזון. למוסלמים שלא שותים אלכוהול, למשל, זה מוצר נהדר".

אין בכלל ענבים בתהליך?

"יש לנו בנק של תאי ענבים שמספיק עד קץ הימים".

אתה עוסק בוויניה יותר מעשור. המוצר הושק ב־2015, ועדיין אינו רווחי. מתי תחליט שזהו?

"נעשה השקה מחודשת בנובמבר. עד עכשיו פעלנו במעין פיילוט. נגדיל ייצור ושיווק, ואני מאמין שנעבור בקרוב לרווחיות. בשלב זה אני עדיין מחייך".

מכבי תל אביב. "ידעתי שלא ארוויח מזה כסף" צילום: ראובן שוורץ

ימי הבועה העליזים: גם הפקידה ועובד הניקיון נהפכו למיליונרים

המעבר לביוטק אינו טריוויאלי עבור רכיב, שעשה את הונו בהייטק. בראשית שנות התשעים הוא ייסד עם אחיו שלמה את טריון (Terayon), ספקית פתרונות תקשורת (העברת נתונים, קובצי וידיאו וקול) על גבי תשתיות הכבלים, שהיתה חלוצה בתחום המודמים למחשבים. "לא הבנתי איך יכול להיות שאין טכנולוגיה להעביר קבצים גדולים מהבית", מספר רכיב על האופן שבו התחיל הכל. "הייתי כבר בארצות הברית, ואמרתי לאחי שהיה עדיין בישראל: 'שלמה, עזוב את מה שאתה עושה. צריך לשכנע את חברות הכבלים שעל התשתיות שלהן אנשים יתחברו מהבית ויעבירו קבצים גדולים'. אז רצו לעשות הכל באמצעות תשתיות נחושת קיימות.

"אחי הוא הגאון. הוא השכל ואני הפה. הוא התעסק בפיתוח הטכנולוגי, ואני במכירות ובקשרי הלקוחות. הוא הביא את הפתרון הטכנולוגי, אבל בחיים לא היה מעז להקים סטארט־אפ. לי היו התעוזה והחוצפה להגיע לדון ולנטין האגדי מקרן סקויה. על ההתחלה הוא אמר לי: 'אתה יודע מה אני עושה בחיים?'. עניתי: 'בוחר חברות להשקיע בהן?', והוא השיב: 'ממנה ומפטר מנכ"לים’".

ההצלחה של טריון היתה מהירה ומסחררת. ב־1998 היא הונפקה לפי שווי של כ־300 מיליון דולר, ובתוך זמן קצר נהפכה לספקית השנייה בגודלה בעולם של מודמים לתקשורת בכבלים. בשיאה היא נסקה לשווי לא ייאמן של כ־8.5 מיליארד דולר. "זו היתה תקופה של כיף. היו לנו עובדים שהגיעו לעבודה במרצדס ופרארי. כל עובד קיבל מניות, וכשהמניות טסות, גם המזכירה עושה מיליון דולר. נתנו אופציות אפילו לעובדי הניקיון".

אך סוף כל בלון להתפוצץ. ברבעון הרביעי של שנת 2000 בועת הדוט.קום החלה לקרוס, וכל החברות הצעירות שנסחרו בשוויים מופרכים החלו ליפול אחת אחרי האחרת. גם טריון ספגה מכה קשה, ובתוך חודש התרסקה מנייתה ב־80%.

מימן (מימין) ואלוביץ'. "הציעו לי להתמודד על 012 סמייל רק כדי ללחוץ על מימן" צילום: אנדרס לצקו

מתי הבנת שהמניה שלכם נסקה לשווי מופרך?

"היה יום אחד בשנת 2000 שבו טריון טסה משווי שמתחת ל־100 דולר ליותר מ־280 דולר. מטורף. ובאותו יום כל המסחר בבורסה היה מטורף. הייתי עם כל צוות המכירות שלי בחדר, 30 איש שאמרו לי: 'אתה מבין מה קורה? אתה מעכל?' בערב התחלתי לקלוט, והלב התחיל לפרפר. פתאום אני על המפה, מתקשרים אליי כל הכתבים, כל העולם מחפש אותי. ואז התחלתי לעכל את גודל ההישג. ויוויאן אשתי היתה בהתעלות, וכמוה גם ההורים שלי. בתוך חודש הגענו לשיא של 380 דולר למניה.

"בשלב הזה אמרתי לעצמי שאין מצב שהערך האמיתי של החברה הוא זה שמשתקף בערך המניה, לכן דאגתי שלחברה יהיה בסיס איתן. בישראל יש נטייה לאקזיט באמצעות מכירה, אבל אני תמיד הייתי עם רגל אחת על הקרקע. ניצלתי את התקופה לגייס עוד כסף, אף שהיה הרבה כסף בקופה. אמרו לי: 'אתה משוגע, למה אתה מגייס בחוב עוד 500 מיליון דולר?' גייסתי כחוב להמרה, וכך הצלחתי להציל את החברה, בזמן שחברות מקבילות התמוטטו ונעלמו. אני זוקף את זה ב־100% לזכות זקי רכיב".

ויניה. לקח 7 שנים לפיתוח הייצור המסחרי צילום: עמית שעל

מתי הבנת שאתם צוללים מטה?

"בספטמבר 2000 פתאום ראינו את הלקוחות מתחילים להיות זהירים יותר, מאטים פתאום את הרכישות. אמרתי לעצמי: 'הנה זה מגיע'. ואז צצו סיפורים על אנשים שעשו שורט על המניה או ניסו לחבל בה, וברבעון הרביעי של השנה כולנו התחלנו ליפול. גם מיקרוסופט וסיסקו הגדולות, וגם אנחנו. ברגע שאתה לא עומד בתחזיות שלך, המניה מתרסקת. אתה רואה את החרדה והדיכאון בעיניים של עובדים שלא מימשו מניות בשיא. למזלנו, אף שהערך הבורסאי נפגע קשות, היה לנו כסף בקופה, ובניגוד לחברות הדוט.קום שטסו מעלה, אנחנו היינו חברה עם מוצר אמיתי. בלי המודמים שלנו חברות הכבלים לא היו יכולות לספק אינטרנט".

לפחות היית חכם מספיק לממש מניות בזמן הבועה.

"נתתי הוראה מראש לבנק השקעות למכור איקס מניות באופן אוטומטי אחת לרבעון, ואני שמח שעשיתי את זה. זאת מנטליות שספגתי בבית, של 'אי אפשר לדעת מה יהיה'. זה חלק מהעבר של המשפחה במצרים, שהיה לנו הרבה כסף ויום אחד הכל הלך. זאת טראומה שנשארה ובהחלט השפיעה עליי. אבא היה מהנדס חשמל ובעל חברה קבלנית שהשקיעה בפרויקטים במצרים. חברים אמרו לו: 'תוציא את הכסף לשוויץ', והוא סירב. ואז ב־1967 לקחו אותו לכלא, שותפים שלו גנבו אותו, ואנחנו חיינו רק מהמזומנים שהיו בבית כל השנים. מזה הגיע הצורך לדאוג לחברה, לצלוח את שבע השנים הרעות".

הווילה בהרצליה פיתוח. נרכשה ב־105 מיליון שקל ונמכרה ב־150 מיליון שקל צילום אוויר: מאיר פרטוש

החזרה האפורה ארצה: איך ממציאים את עצמך מחדש

פרק ב' בחייו של רכיב החל בשנת 2005, כשנטש את עמק הסיליקון ושב ארצה עם משפחתו. "חזרנו כי היינו צריכים לחזור", הוא נזכר, "ויוויאן מראש אמרה לי: 'אחרי 10 שנים אני לוקחת את הילדים לארץ'. ומי שמכיר אותה יודע שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת".

מיד עם שובם עלה שמם של הרכיבים לכותרות כשרכשו מידי איל ההימורים היהודי־אוסטרי מרטין שלאף את הבית היקר ביותר בישראל: הם שילמו 24 מיליון דולר (כ־105 מיליון שקל דאז) תמורת וילה על מגרש של שני דונם, שכללה בין היתר מקלט אטומי, מרתף יינות, קולנוע פרטי ומעלית. הווילה שכנה ברחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח, הרחוב הכי יקר במדינה, שממוקם על המצוק בקו הראשון לים, עם שכנים כמו אייל עופר, ליאוניד נבזלין ונוחי דנקנר טרום הנפילה.

נמרודי (מימין) ורכיב. "הרגשתי שנשכבתי על הגדר. זה תחום שקשה להציל ולעשות בו כסף" צילום: תמר מצפי

רכיב לא הסתפק בבית היקר ביותר ברחוב היקר ביותר, הוא רכש גם את הרכב הכי יקר, מרצדס SLS, בכ־2.5 מיליון שקל. וכשאשתו חגגה יום הולדת 50, הגיעה מיטב האליטה העסקית דאז לחצר הבית, מבני שטיינמץ ועד הרצל חבס ועפרה שטראוס.

אבל רכיב ישב בכלוב הזהב שלו מתוסכל. "ישבתי בבית שנה שלמה והתבוננתי בים. הרגשתי חסר ערך", הוא מספר. "קמתי בבוקר, העברתי חצי מהיום, ובמה תרמתי? לא עשיתי כלום. כל הרכישות האלה לא הסבו לי אושר. אפילו את המרצדס בסוף נתתי כמתנה לחבר. זה היה חסר משמעות בשבילי".

ואז החל מסעו למצוא השקעה ראויה למיליונים שצבר. "בדקתי המון עסקים ובחלקם לא הצלחתי. רציתי להישאר בתחום הטלקום, ואורנג' היתה אחת החברות הראשונות שבחנתי, כשהאצ'יסון עוד היו הבעלים". ב־2006 הוא ניסה לגבש קבוצת משקיעים כדי לרכוש 52% מהחברה תמורת 900 מיליון דולר, אבל נכשל.

במקביל התעניין ברכישת השליטה במועדון הכדורגל של מכבי תל אביב, אך גם כאן התפוצצה העסקה. "לא חיפשתי פרסום. רציתי לקנות את הקבוצה כתחביב", הוא סיפר בראיון בעבר, אך "להיות בעלים של קבוצת כדורגל זה להיות הפראייר המתמיד".

מה היה לך לחפש במכבי תל אביב?

"רציתי משהו עם השפעה שאני יכול להתחבר אליו. אני אוהד שרוף של מכבי מילדות, וידעתי שלא ארוויח מזה כסף. אבל בשבילי זה לא היה ביזנס. רציתי לקחת אנשים שבאו ממקומות לא פשוטים ולתת להם מטרה, אבל זה היה מורכב מדי בשבילי. ראיתי שזורקים רימונים לבית של לוני הרציקוביץ' (בעלי הקבוצה דאז), ובמשפחה אמרו לי: 'עזוב את זה'. זאת הרפתקה שלא עלתה המון כסף, תרמתי משהו כדי לקנות כמה שחקנים, וזה היה רומן קטן עם הרעיון".

ב־2007 השתחררו לרכיב עוד כמה מזומנים, והוא החליט למכור את טריון לענקית התקשורת מוטורולה תמורת 140 מיליון דולר. האחים רכיב יצאו מהחברה שייסדו עם עוד 15 מיליון דולר, וחיפשו פרה מניבה חדשה. שנה לאחר מכן נראה כי הם מצאו אותה, כשהודיעו על רכישת ענקית השבבים טרנסמטה ב־256 מיליון דולר באמצעות נובהפורה, חברה נוספת שלהם שפיתחה שבבים להעברת וידיאו. אולם בתוך שנה נסגרה טרנסמטה, שבעברה נחשבה איום משמעותי על אינטל, ועמה קרסה נובהפורה. ב־2009 נמכרה נובהפורה ב־800 אלף דולר, ארבע שנים בלבד מיום הקמתה ולאחר שהושקעו בה 25 מיליון דולר.

"נובהפורה הקדימה את זמנה בעשור", טוען רכיב, "היא פיתחה דור חדיש של מעבדים שיבצעו המון פעולות במקביל, אבל השוק לא היה בשל. טרנסמטה עצמה נעלמה ברגע שקנינו אותה, אבל הרכישה מומנה ברובה מתוך קופת המזומנים שלה, כך שלא הפסדנו שם המון".

הסגירה של נובהפורה פינתה מקום להשקעה חדשה. הפעם זו היתה חברת התקשורת 012 סמייל, שרכיב התמודד על רכישתה מידי שאול אלוביץ' מול יוסי מימן. השניים הציעו את אותו הסכום בדיוק — 1.2 מיליארד שקל, אך גם הפעם הפסיד רכיב במירוץ.

את פרטנר פספסת בגלל הצעה נמוכה מדי, כנראה. מה לא עבד ב־012 סמייל?

"לא מאוד רציתי את זה. מישהו הביא אותי למכירה בדקה התשעים. ולמה עושים דבר כזה? כי כשלא חתמת משהו סופית מול קונה, אתה מביא עוד עז מהצד כדי להפעיל עליו לחץ".

הרגשת מנוצל? שעשו בשם שלך שימוש?

"ככה זה ביזנס. מה יש לך לכעוס? זה לא אישי. הכל לגיטימי. חוץ מזה בדיעבד טוב שהרכישה לא קרתה. 012 סמייל התאימה לשילוב שלה עם אורנג', שרכשה אותה שנה לאחר מכן, בתקופת אילן בן דב. אף אחד לא חזה אז שיבטלו את דמי הקישוריות, יורידו את מחירי הסלולר ויכניסו עוד שחקנים. אז היו רק שלוש חברות, כך שבאותו הזמן הרגשתי פספוס וכישלון".

רכיב המשיך לחפש לעצמו עשייה עסקית משמעותית, וב־2011 בחר השקעה בעייתית במיוחד: הוא רכש מעופר נמרודי מניות בעיתון "מעריב" בהשקעה של 15 מיליון דולר. בתוך פחות משנה התחרט ומכר בחופזה ובהפסד את חלקו ב־3 מיליון דולר לדיסקונט השקעות של נוחי דנקנר. מעריב, שהפסיד במצטבר כ־700 מיליון שקל מאז שנת 2000, התברר לו כבור ללא תחתית.

מעריב היה עסקה שדווקא יצאה לפועל אבל איבדת שם כסף. מדוע?

"באתי עם המון אהבה ואנרגיה, וגם כאן לא חשבתי שזה יהיה עסק רווחי. היו לי רעיונות טכנולוגיים איך להפוך את העיתון לדיגיטלי. כעסו עליי בזמנו שאף פעם לא ביקרתי בעולם הייצור והדפוס, כי זה העולם הישן. אבל רק כשהגעתי, הבנתי שכל זה יהיה קשה הרבה יותר, כי גם לעיתונאים יש האג'נדות שלהם. הפסדתי שם מיליוני דולרים. לא אומר מספרים מדויקים, אבל הכל הלך. בניגוד לאנשי עסקים אחרים, לא באתי לעיתון כדי למנף עסקים אחרים שיש לי, לא רכשתי אותו כדי שלא יכתבו עליי רעות. הייתי עוף מוזר".

ויוויאן וזקי רכיב. "פרודים בטוב" צילום: עמית שעל

היית תמים? עשו עליך סיבוב?

"אולי זה נראה כך מהצד. עבורי זה נראה אחרת. לא ידעתי עד כמה זה קשה, ואני נותן לעצמי קרדיט שבמקום להמשיך לדמם, הסכמתי לומר שזה לא בשבילי. קל לעבור מהייטק לביוטק, אבל המעבר לעיתונות מורכב. הרגשתי שנשכבתי על הגדר. לצערי, זה תחום שיהיה קשה מאוד להציל. קשה לעשות בו כסף".

2011 היתה שנה קשה במיוחד עבור רכיב. מלבד המכירה בהפסד של מעריב, הוא ורעייתו החליטו להיפרד. "הילדים עזבו את הבית, ואני ואשתי החלטנו לחיות בנפרד. עזבתי את הארץ לעסקים בברזיל, להתגורר שם תקופה. רציתי חוויות חדשות, ורציתי להיות שם כדי להצליח בעסק שנכנסתי אליו". העסק המדובר הוא הקמת רשת סלולרית דור רביעי במדינת סאו פאולו בברזיל, השקעה משותפת שלו עם המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס. אך גם שם הוא לא נחל הצלחה, והמיזם הפסיד 70 מיליון דולר, על פי הפרסומים. בסטטוס בפייסבוק הוא האשים את "האנשים שפגעו בו, כשהתחזו לחבריו".

מאז טריון חווית בעיקר כשלונות. לא קל.

"גם אם עשיתי טעויות, הבאתי הרבה כסף לארץ, שילמתי מיסים על החברות שקניתי ולא עשיתי שום תספורת לציבור. אני גאה בזה. בחיים עוברים משיעור לשיעור, והשיעורים הטובים ביותר הם הכשלונות".

בעיצומה של התקופה הקשה קרן אור אחת הפציעה מהאקזיט שרשם על הווילה בהרצליה. המיליארדר טדי שגיא שילם לו כ־150 מיליון שקל תמורתו, תשואה של כמעט 40% על ההשקעה.

לפחות רשמת אקזיט יפה על הבית.

"האמת היא שלא הייתי מעורב אישית במכירה. ויוויאן ניהלה את זה, וגיליתי שהיא מוכרת את הבית כשהייתי בנסיעת עסקים לברזיל. מישהו אמר לי שהוא ראה את הבית שלי עומד למכירה. כשקנינו אותו ב־24 מיליון דולר אמרו עליי: 'יש לו מזל וכסף, אבל מה הוא מבין בנדל"ן? מה זה ההגזמה הזאת?', אבל הבית הזה הוא כמו יצירה של פיקאסו. לא יעמדו עבורו בתור עשרות קונים, אבל פעם בכמה זמן יבוא מישהו שאוהב אותו, ויגיד: ‘כזה אני רוצה’, ואז אתה עושה מכה. זה מה שהיה עם טדי שגיא".

הילדות הקשוחה במצרים: "הייתי בחרדה לא להיות הראשון בכיתה"

הפרק הנוכחי בחייו של רכיב מתנהל על קו ישראל־ניו יורק, מקום מגוריו בשנים האחרונות ("אני מתכנן לעבור לגור בסין או ביפן לתקופה. יש שם שוק ענקי לתוספי מזון"). גם בנו אורי (31), המפתח קריירה מצליחה כמוזיקאי, מתגורר בניו יורק עם רעייתו הטרייה, בר בן וקיל, הציירת שזכתה לפני חמש שנים בתוכנית הריאליטי "המירוץ למיליון". בנו הבכור אדם (28) הוא סטארטאפיסט מוכר (maveze, שייקר וכיום StoreMaven), שגר בישראל, אך לא שותף לעסק של אביו. מי שנותרה בביזנס היא פרודתו של רכיב ויויאן ששותפה לבעלות בביו־הרווסט (יחד עם קרן גרין סויל) ובעסקיו האחרים: "אנחנו פרודים בטוב", מסביר רכיב, "תמיד יהיו לנו האינטרס המשותף של דאגה לילדים. אבל לא רק".

שורשיו של רכיב נעוצים במצרים, שבה נולד וגדל עד גיל 14. את השכלתו היסודית רכש בבית הספר הישועי, מוסד של השמנה וסלתה במצרים. אך רכיב מתאר את החינוך המצרי כחוויה אכזרית. "כמו כל היהודים שגרים במדינות זרות ועוינות, גם לי הנחילו בבית חינוך להישגיות ומצוינות. אתה חייב ללמוד המון ולהיות הכי טוב בכיתה. ומבית הספר הישועי יש לי עדיין צלקות. אם מישהו קיבל ציון לא טוב, העמידו אותו באמצע המסדרון ותלו על גבו את הציון 'אפס' כדי שכולם יראו. אם לעסת מסטיק, הדביקו לך אותו לשיער. את כל התסכולים שלהן הנזירות הוציאו עלינו".

החינוך להישגיות חלחל היטב, והמשיך גם בישראל, אחרי שהמשפחה נחתה במרכז הקליטה באשדוד: רכיב השלים את לימודי התואר הראשון בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון כבר בגיל 15, ועד גיל 25 השלים דוקטורט בהנדסת מכונות.

אביך סגר אותך בחדר עד שלא פתרת את כל התרגילים בהצלחה?

"כך חינכו אותנו, לכן למדתי לתפקד תחת לחץ. אם לא הייתי פותר נכון, הייתי חוטף. אני זוכר את הצעקות של אמא שלי: 'תעזוב את הילד'. הייתי בחרדות אימים שלא אהיה הראשון בכיתה. בבית אבי הכריח אותי ללמוד דברים של שנים יותר מתקדמות, דבר שלא הייתי מוכן לעשות לילדיי. אבל תמיד הערצתי אותו. הוא היה דמות מעצבת בחיים שלי. כל סטארט־אפ מתנהל בסביבה עוינת — מתוך כל עשרה אנשים שתפגוש, תשעה יגידו לך שמה שאתה רוצה לעשות זה בלתי אפשרי. והלמידה שלי איך לתפקד בסביבה עוינת התחילה בבית במצרים".

אבל במונחים של היום זו התעללות של ממש.

"לפי הפסיכולוגיה המודרנית ברור שזו התעללות, אבל אז זו היתה הנורמה, ליצור הרתעה. מספיק לראות ילד אחר עם 'אפס' על הגב במסדרון, כדי שלא תרשה לעצמך להגיע לשם. ההרתעה עדיפה על עונש, והפחד מהעונש היה גדול. המשמעת היתה קשוחה. בבוקר בדקו לנו את האוזניים, את אורך השיער, את החולצה והעניבה, שתמיד היתה לצווארנו, חורף וקיץ. אבל כילד זה גם היה כיף, כי אלה היו חיינו. בשש בבוקר יצאנו באוטובוס, ובשש בערב חזרנו. בימי ראשון אחרי הכנסייה היינו מחויבים להתנדב. זאת תרבות שבה נולדים עם תחושת אשמה".

משהו מהחינוך הזה עבר לילדים שלך?

"לא ניסיתי לחנך אותם להישגיות, אלא לחתירה לאושר, שיידעו למצוא מה עושה אותם שמחים. אני מוצא את האושר שלי כשאני משיג דברים. ככה תכנתו אותי".