פרשנות
איזו אכזבה - זיקנה עולה כסף
המחלוקת על גיל הפרישה לנשים הציפה גם את ההבנה כי הזדקנות האוכלוסייה תצריך משאבים גדולים. ברחבי העולם מצאו דרכים להתמודד עם הסוגיות המורכבות של העבודה והפרישה. אבל במשרד האוצר הישראלי החליטו ש"זה כרגע לא על הפרק"
אזהרותיו הקבועות של החשב הכללי על מצבו של הביטוח הלאומי והצורך בהגדלת תקציבו התחברו למחלוקת סביב אי־דחיית גיל הפרישה לנשים – שתצריך גם היא תוספת תקציב לביטוח הלאומי.
- הכנסת אישרה: העלאת גיל הפרישה לנשים תידחה לפברואר 2018
- קרן המטבע בהמלצה לגרמניה: העלו את גיל הפרישה
- שר הרווחה חיים כץ: "צריך להצמיד את קצבאות הזקנה לשכר הח"כים"
גיל הפרישה לנשים חייב לעלות, ואין ספק שהוא יעלה. אבל, טוב שלא עלה עכשיו. המציאות היא לא רק אקטואריה של מספרים גדולים, אלא בעיקר אנשים קטנים שעובדים קשה.
מחקר אחרי מחקר, שנה אחרי שנה מראים את אותה תמונה עצובה: שוק העבודה לא ערוך לקליטת נשים מבוגרות (וגם גברים, אבל אצל הנשים המצב גרוע יותר).
למעשה, 30% מהנשים בגילאי 55-59 אינן עובדות, והנתון הולך ומחמיר בגילאי 60 ומעלה. ואלו שכן הן או עובדות המגזר הציבורי, או עובדות בחלקיות משרה ובשכר נמוך, תנאים שגם כך, מבטיחים להן פנסיה זעומה בהמשך. מה הפיתרון? התאמות ושינויים בשוק העבודה למציאות המשתנה.
כשהחליטו לא להעלות את גיל הפרישה לנשים, אמר מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד: "נעלה כשנגיע להסכמה רחבה". לכאורה, יש פה בשורה: הצורך להעלות את גיל הפרישה יהיה תמריץ לגיבוש פתרונות אמיתיים למצב. אולם כששאלנו בשבוע האחרון את בכירי האוצר 'לאחר ההחלטה על דחיית העלאת גיל הפרישה לנשים, מה עושים על מנת לגבש פתרונות שיאפשרו את העלאתו בהמשך?' התשובה היתה: "זה כרגע לא על הפרק". איזו אכזבה, אם כי קשה לומר הפתעה.
שינויים בשווקי העבודה לא קורים מאליהם – הם דורשים עימותים עם אליטות ששולטות בהם, הם דורשים תקציבים, מאמץ, ומדיניות ברורה ומהודקת. והם דורשים זמן. איך יהיה ניתן להעלות את גיל הפרישה לנשים – בעוד שנה, שנתיים, שלוש – אם גם אז נשים יפלטו משוק העבודה? ומדוע חזרנו לטמון את הראש עמוק בחול?
כשלא רוצים להתמודד עם שווקי העבודה עולות ההצעות שיכולות להיות מסווה. הלהיט התורני: ביטול חובת הפרישה. על פניו, רעיון קוסם: מי שרוצה שיעבוד גם אחרי גיל הפרישה. הוא פחות רלוונטי ל־50% מהנשים שלא מצליחות להגיע אליו ממילא. זה פיתרון שלא ישנה מציאות.
מה בכל זאת כן אפשר לעשות? ראשית, להכיר בזה שהזדקנות האוכלוסייה תצריך משאבים, ולא קטנים. כן, הפתעה – זיקנה עולה כסף.
גם בעולם מתמודדים עם אותה הבעיה: בצרפת נחתם הסכם קיבוצי חוצה מגזרים, שחייב את המעסיקים להפריש סכום כסף עבור הכשרה מקצועית לעובדים, תוך מתן עדיפות לעובדים בני 45 ומעלה.
בגרמניה הממשלה מגנה על עובדים מבוגרים מפני ירידת השכר בשל הגיל המתקדם, באמצעות סבסוד משכורותיהם למשך 36 חודשים – אם החלו לעבוד בשכר נמוך יותר משכרם הקודם.
בסינגפור מקצה הממשלה תקציב מיוחד לסבסוד ממשלתי עבור מעסיקים ששכרו לעבודה עובדים מבוגרים. בנוסף, דרישה מעובד בסינגפור לפרוש לפני שהוא מגיע לגיל הפרישה בחוק היא עבירה. בברזיל יש אפשרות לפרישה מוקדמת לעובדים במקצועות שוחקים או עם בעיות בריאות. בקנדה יש אפשרות לפרישה מוקדמת לאנשים שאינם עובדים תוך קבלת קצבה מופחתת.
כל אלו יכולים להוות בסיס לרעיונות, דברים שכדאי לבדוק – האם יתאימו לשוק העבודה הישראלי. אבל כמו שאמרו במשרד האוצר: "זה כרגע לא על הפרק".
עד דו"ח החשכ"ל הבא, ועד הפעם הבאה שהנגידה תקום ותצעק (בצדק): שהאקטואריה כאן זה משהו נורא. אבל גם החיים האמיתיים לא דבש.