מהפכת המזונות: ניצחון לילדים, לא לאבות הגרושים
פסק הדין שקבע כי חלוקת המזונות והמשמורות ביו הורים גרושים צריכה להיות שיוויונית הוצג באופן מוטעה כסיבה לחגיגה לאבות שיוכלו מעתה לחמוק מתשלום מזונות. קריאה של 120 העמודים עליהם הוא מתפרש מגלה כי ההיפך הוא הנכון
תחום דיני המשפחה כולו הפך מזמן לזירת התגוששות ושופר לאג'נדות ומנופים פוליטיים. נושא המזונות והמשמורת בפרט, מזה מספר שנים, הפך לדגל המאבק של ארגוני הגברים והנשים ותומכיהם בכנסת ובמערכת המשפט. הטענה הנפוצה, המושמעת חזור והשמע, היא כי החוק הקיים מטיל חובה אבסולוטית על הגבר לזון את הילדים, מבלי להתייחס לנסיבות המקרה הספציפי.
עם פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, בדבר משמורת משותפת וחלוקת מזונות שווה בין ההורים רעשו וגעשו כלי התקשורת והרשת בכותרות כגון "יום חג לאבות הגרושים", "רעידת אדמה בעולם המשפט" ו"מעתה יידרשו הנשים לשלם מזונות לאבות". אין אלא לתהות האם מי מיוצרי הכותרות טרח באמת לקרוא את פסק דינו של בית המשפט העליון המתפרש על כ-120 עמודים.
פסק הדין אינו קובע כי מעתה גבר שאינו מעוניין לשלם את מזונות ילדיו יוכל להשתמש במילות הקסם "משמורת משותפת" והנה – פטור הוא מתשלום מזונות ילדיו בחסות בית המשפט העליון. רחוק מכך.
צילום: bigstock
פסק הדין (בעיקר פסק דינה של השופטת ברק-ארז עמה הסכימו יתר השופטים) מתבסס דווקא על טענות ומאמרים פמיניסטים וקובע מסמרות בנושאים מגדריים, בדבר אי שיוויון בין נשים וגברים בחברה ובמשפחה – בדיוק אותן טענות שארגוני הגברים מתכחשים אליהם בטענה, כי החולשה החברתית הנשית, היא בחירה. כעת אלו מהווים הלכה פסוקה ועובדה מוגמרת.
שופטי העליון בעמם חיים והם יודעים ורואים היטב כי מרגע שהחלו פסיקות הנוגעות להפחתת מזונות במקרים של משמורת משותפת החלו גם ניסיונות סחיטה וטענות פיקטיביות למשמורת משותפת שבבסיסן ניסיון להתחמק מאחריות הורית. פסק הדין מבקש לשים לכך סוף.
נכון, ישנם כבר עתה, ובתקווה שבעתיד יהיו כמה שיותר, מקרים בהם השיוויון מורה כי האב לא ישלם מזונות לאם, אך מקרים אלו, נכון להיום ולמרבה הצער, מהווים מיעוט.
למעשה, כעת מטיל העליון חובה חדשה וכבדה על כתפי בתי המשפט לענייני משפחה: לבחון האם כוונותיו של מי שדורש משמורת משותפת הן כנות, מי היה המטפל העיקרי בילדים לפני הליך הגירושין והאם יש כאן שימוש בגט ככלי סחיטה על מנת לקבל את ה"פטור ממזונות".
חובה זו, גם אם היתה קיימת לפני מתן פסק הדין, לא בהכרח נעשתה בפועל. בית המשפט למעשה מטיל חובת הוכחה על ההיתכנות לקיום הסדר של משמורת משותפת על הצד המבקש את ההסדר המשותף – זו כבר איננה ברירת המחדל.
בית המשפט ער למלכודת הטמונה במושג שיוויון: אם גברים הם אלו שמשלמים מזונות באופן בלעדי גם בהסדר של משמורת משותפת, אז החיוב במזונות מהווה בהכרח הפליה. לכן, השיוויון שדורש ביהמ"ש העליון הוא שיוויון מהותי. חובה לבחון את ההיסטוריה של המשפחה, את פוטנציאל ההשתכרות העתידי של כל אחד מבני הזוג, האם הצדדים נוהגים בתום הלב וכל נתון רלוונטי נוסף. כלומר, פסיקת העליון מצמצמת פי כמה וכמה את מספר המתגרשים שיזכו ליהנות מהסדר המשמורת המשותפת בהשוואה למצב טרם פסק הדין.
העובדה שהדין הדתי שולט בתחום דיני המשפחה גורמת לעיוות תמידי ומלחמה מגדרית - מדובר בדין דתי, בן 2,000 שנה, לא רלוונטי למרבית האוכלוסיה ולא מותאם לשנת 2017. ארגוני נשים והגברים רוכבים על הרצפה הזו, העקומה ממילא, במטרה לגזור משם מסקנות כלליות הנוגעות למגדר, שיוויון וחברה. המצב בו כל החלטה שקשורה לדיני המשפחה היא או פרו נשים או פרו גברים היא רעה חולה.
בית המשפט העליון מכוון חזרה את המצפן למקום הנכון – טובת הילדים, ובעוד פסקי הדין שקדמו להלכה זו, דנו בטובת האב, איכות חייו ויכולתו – בית המשפט העליון מזכיר לנו שלא האב ולא האם, לא הנוחות ולא ההסכמות ביניהם הם אלו שיקבעו – טובת הילדים היא שצריכה לעמוד מול עיני בית המשפט, במובן הרחב ביותר שלה.
השאלה שיש לשאול עכשיו היא כיצד ייושם פסק הדין על ידי בתי המשפט – זה המבחן האמיתי. האם אכן פסק הדין יהווה כלי שמקדם שיוויון מהותי או יעמיק את חוסר השיוויון ששורר ממילא תוך בחירה בשיוויון פורמלי בלבד. הכדור אצל הערכאות הנמוכות.
הכותבת עומדת בראש משרד עורכי הדין שירה נוחומוביץ, המתמחה בדיני משפחה וירושה
