המהפכה של השופטת ברק-ארז: נכס שניתן במתנה מפושט רגל יוכל להישאר אצל המקבל

שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז בדעת מיעוט מהפכנית קבעה כי נכס שניתן במתנה על ידי פושט רגל יוכל להישאר אצל המקבל, גם אם לא חלפו עשר השנים שבהן החוק מאפשר להפקיע את המתנה לטובת קופת הנושים. אף שמדובר בדעת מיעוט, יש לה סיכוי לזכות לרוב בעתיד בגלל המגמה העכשווית של העדפת שיקול הדעת השיפוטי, שיקולי צדק, תום לב, נסיבות ואיזון בין ערכים ואינטרסים, על פני כללים נוקשים וסד זמנים קצוב.

פסק הדין עסק בדירה שניתנה במתנה על ידי בעליו של אולם האירועים גן אורנים, שנקלע לפירוק לפני 15 שנה. תחילת הסיפור בטלנובלה משפחתית: האחים דניאל ויצחק קורן, שהיו השותפים בניהול העסק, הסתכסכו והפרידו כוחות. דניאל מכר את חלקו ליצחק, שהמשיך לנהל את העסק עד הקריסה וצו הפירוק שניתן ב־2002. יצחק נכנס לפשיטת רגל בגלל חוב לרשות המסים שנוצר לאחר שנטל הלוואות מהעסק בשנים 2000-1999. בתקופה זו גם העביר יצחק דירה לאמו במתנה, ואמו העבירה את הדירה הזו כמתנה לאח דניאל. מדובר, אם כן, במאבק על נכס בין נושה (רשות המסים) ובין צד שלישי (האח דניאל) שקיבל אותו כמתנה.

הרחקה מנושים

החוק מאפשר לנאמן בפשיטת רגל לתפוס נכסים שהוענקו במהלך עשר השנים שקדמו לפשיטת הרגל. אלא שאף שהדירה הוענקה לפני פחות מעשר שנים, קבעה ברק־ארז שהשיהוי הקיצוני בהגשת הבקשה לביטול הענקת הדירה מצדיק את ביטול פסק דינו של השופט איתן אורנשטיין שביטל את ההענקה. השיהוי הוא גם של הנאמן וגם של הנושה. “הנאמן קפא על שמריו”, כתבה ברק־ארז, ו”התנהלותה של רשות המסים התאפיינה ב’שב ואל תעשה’”.

לאחר שרשות המסים הגישה בקשה להכרזת יצחק כפושט רגל, מונה ב־2009 עו"ד אורן הראל למנהל המיוחד בכינוס נכסי החייב. אך רק ב־2014, אחרי כחמש שנים, הגיש הראל את הבקשה לביטול הענקת הדירה לדניאל. השופט אורנשטיין קיבל את הבקשה והורה לדניאל לשלם לנאמן את שווי הדירה, לאחר שקבע שאין לשלול את האפשרות שהמניע להעברת הדירה לאם היה רצונו של יצחק להרחיקה מנושיו.

בית המשפט העליון, בהרכב ניל הנדל, סלים ג'ובראן וברק־ארז, דן בערעורו של דניאל, באמצעות עו"ד איתן ארז, שטען שיש להשיב לו את הדירה בגלל השיהוי הקיצוני בשלילתה, 15 שנה. עשר שנים הן התקופה המקסימלית לביטול ההענקה, והן חלפה ממועד הענקת הדירה לאם ועד למועד שבו הפך יצחק לפושט רגל (1999-2009), וכחמש שנים חלפו בין המועד שבו נודע לנאמן על ההענקה ועד למועד שבו הוגשה הבקשה לביטולה (2009-2014).

"לא היתה מניעה להגיש את הבקשה כמה שנים קודם לכן", סברו גם שופטי הרוב, הנדל וג'ובראן, שדחו את ערעורו של דניאל. הוויכוח בינם לברק־ארז נגע לשאלה אם השיהוי הלא מוצדק הוא קיצוני עד כדי כך שיש להחזיר את הדירה לדניאל. ברק־ארז השיבה על כך בחיוב: "אכן, דיני השיהוי יובילו לתוצאה זו אך במקרים חריגים, אולם כזהו המקרה שבפנינו".

השופטת דפנה ברק־ארז. דבריה עולים בקנה אחד עם המגמה השיפוטית העכשווית של איזון בין ערכים ואינטרסים צילום: עמית שעל

התוצאה במקרה זה היא פגיעה בנושה, רשות המסים, על חשבון דניאל שקיבל מתנה. ברק־ארז מסבירה שבהחלטתה יש הצדקה חברתית, התועלת שתצמח לנושים בטווח הארוך. "החלת דוקטרינת השיהוי על הגשת בקשה לביטול הענקה עשויה לתרום להכוונת התנהגות ראויה בטווח הארוך לטובתם של הנושים דווקא. הקפדה על כך שנאמנים לא 'יישנו' על מידע חיוני המאפשר לתפוס נכסים שניתן להכניס לקופת הפירוק היא חיונית לניהול נכון של נכסי החייבים, ובמובן זה מה שיותר צודק הוא גם יעיל יותר". כלומר הלקח שיילמד מהביטול הנוכחי, המכה לנושים, יועיל להם בעתיד כי הנאמנים יזדרזו לפעול מחשש שחרב השיהוי תסכל השבת נכסים מוברחים.

בנוסף לכך התחשבה השופטת במאזן הכוחות בין הצדדים. דניאל הוא אדם חולה שירד מנכסיו, והדירה היא היחידה בבעלותו. מצד שני, הנושה הוא גוף חזק, רשות המסים, ולא נושה פרטי שנפגע מהתוצאה. נכון שמדובר ב"כספי ציבור", אבל בהינתן העובדה שגם רשות המסים התרשלה כאן, צודק יותר לדעת ברק־ארז להשית עליה את מחיר השיהוי.

ביטול סד הזמנים

אם בעתיד שיקול הדעת אכן יגבר על סד הזמנים של עשר השנים, ייתכנו גם מקרים הפוכים שבהם יפסוק בית המשפט כי יש לתפוס נכסים שניתנו כמתנות לפני יותר מעשר שנים מיום הכרזת חייב כפושט רגל. אם המחוקק יאמץ גישה זו, היא תפעל לרעתם של פושטי רגל כגון אליעזר פישמן, שחילק לבני משפחתו רכוש זמן רב מאוד לפני שנקלע לפירוק.

במילים אחרות, אם ייזנח סד הזמנים בפקודת פשיטת הרגל, כפי שמציעה ברק־ארז, וההכרעה השיפוטית תתבסס על נסיבות ההענקה, על שיקולי תום לב ועל דיני שיהוי, התוצאה עשויה להיות סימטרית: הגנה על מתנות שניתנו בתוך תקופת עשר השנים, וביטול מתנות מתנות שניתנו לפני התקופה הזו.