הישמרו משמרנים: פסק הדין בעניין מס דירה שלישית מספק חומר למחשבה

השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין המרכזי שביטול את חוק מיסוי דירה שלישית, שבר את הדימוי שדבק בו כחובש כיפה: שמרן שאינו מבטל חוקי כנסת והחלטות ממשלה. סולברג היה מודל לשופט האידיאלי בעיני שרת המשפטים איילת שקד, שאילו התאפשר לה היתה משבטת ממנו את כל שופטי העליון. שלשום סיפק סולברג לשקד, ולחובבי הסטיגמות, חומר למחשבה.

והוא לא הראשון. מורו ורבו אליקים רובינשטיין, הפורש מתפקיד המשנה לנשיאת העליון, קוטלג גם הוא בקטגוריה הזו של כיפה־ממסד־שמרנות עד שהגיעה העתירה נגד מתווה הגז. רובינשטיין ביטל את המתווה בפסק הדין שעורר את זעמה של שרת המשפטים. סולברג החזיק אז בדעת מיעוט, כמצופה ממנו. אחד נגד ארבעה. המודל של שקד סיפק את הסחורה.

שלשום הוביל סולברג את עמדת הרוב האקטיביסטית. "סולברג טעה, מזוז צדק", אמרו שרת המשפטים ושר האוצר משה כחלון, שניהם חברים בוועדה לבחירת שופטים ששיבחו את עמדת מזוז. האם המסקנה היא שיש להתחיל לשבט עכשיו מזוזים לעליון? ממש לא מומלץ. מי שזוכר את הרזומה של מזוז מכיר היטב את יכולתו להתהפך. כיועץ משפטי החל את הקדנציה שלו כקמצן וזהיר בהגשת כתבי אישום לפוליטיקאים כשסגר את תיקיהם של אריאל שרון, רובי ריבלין ואהוד אולמרט, וסיים אותה כגדול מגישי כתבי האישום בכל הזמנים במרחב הפוליטי - נגד ראש ממשלה, נשיא מדינה, שרים וראשי ערים. לכן במקום לייחל למזוז, ההמלצה היא להיגמל מהסטיגמות. גם שופטים דתיים־שמרנים יכולים להתגלות כאקטיביסטים ו"לאכזב" את מי שמינה אותם ומי שציפה מהם.

הנצחת מצב קיים

מזוז, צריך להודות, בקיא בהליכי חקיקה יותר מארבעת עמיתיו להרכב. אבל למומחיות זו יתרון וחיסרון. היתרון הוא היכרות מעמיקה עם השטח. על בסיס היכרות זו קבע כי חוק מגדלי העופות (הצעת חוק ההסדרים 2003) וחוקים אחרים שנדונו בעתירות קודמות לקו בפגמים חמורים וקשים יותר מאשר חוק מיסוי דירה שלישית, ולמרות זאת נדחו העתירות לביטולם. לכן יצא נגד עמיתיו שהרחיבו את גבולות הביקורת וההתערבות ללא הצדקה, והחליטו הפעם להוציא את כרטיס אדום ולא להסתפק פעם נוספת בכרטיס צהוב. אבל החיסרון הוא שמומחים נוטים להנציח מצב קיים ולפספס תיקון נורמטיבי שהפחות מומחים מיטיבים לזהות. מזוז גם לא ראה בשרשרת התקדימים שבהם נדחו עתירות דומות אבני דרך של אזהרות חוזרות. עתה פקעה סבלנותו של בג"ץ שנמאס לו לנבוח על השיירה שעוברת והחליט לנשוך.

השופט סולברג. סיפק לאיילת שקד חומר למחשבה צילום: אלכס קולומויסקי

שבירת כלים

הנשיכה הזו רושמת תקדים מהדהד ביחסי בג"ץ־כנסת. תקדים שנושא אופי מחנך, משפר תהליך, והשאלה היא אם זו התערבות לגיטימית. עד כה ביטל בג"ץ חוקי כנסת רק במקרים שסתרו חוק יסוד ופגעו פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם. ההתערבות הנוכחית, כדברי מזוז, היא סוג של שבירת כלים, וגם היא בנסיבות שאינן מוצדקות כי הפגמים לא הצדיקו זאת. כבר בדיון באולם אמר מזוז שלא ניתן לומר על חברי הכנסת שלא קיבלו הזדמנות להבין את החוק. הם לא קיבלו משהו שכתוב בסינית, אמר אז. ועל הזמן ללמוד לעומק את החוק? אף פעם אין זמן ללמוד לעומק. כולם, מהיועץ המשפטי של הכנסת ועד אחרון שופטי בג"ץ, מבינים שאין דבר כזה זמן לימוד אופטימלי. וזה הסדק המסוכן שבג"ץ נכנס אליו הפעם, בחינת החקיקה לפי כושרם של חברי הכנסת להבינה. זהו שדה זרוע מוקשים בהינתן העתירות שיתחילו לזרום עכשיו בכל פעם שמישהו ירצה להפיל חוק בטענה לדיון שטחי לקראת קריאה שנייה ושלישית.

פסיקה תקדימית זו, והנה הבשורה הטובה, מלמדת שניסיונות קואליציית נתניהו להחליש את מערכת המשפט אינם משיגים את מטרתם. האתוס האקטיביסטי של השופטים עדיין פועם, לטוב ולרע, והמסר הזה משודר גם למנדלבליטים של העולם.