פרישת השופט סלים ג'ובראן: ערבי שיהודים יכלו לחיות איתו

"לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים אפליה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים אפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים", את הפרשנות היהודית הזו כתב השופט הערבי סלים ג'ובראן בדעת מיעוט. "הרוב היהודי" בפסק הדין הזה הכשיר את חוק ועדות הקבלה שמאפשר ליישוב קהילתי לקבל חברים באישור ועדת קבלה. ג'ובראן הכיר אמנם באפשרות שהוועדות האלה יכולות לדחות גם יהודים בלתי רצויים, אבל הדגיש את המוטיבציה של היישובים הקהילתיים היהודיים להדיר את מי שאינו יהודי באמצעות הוראות שמתנות קבלת מועמדים בשותפות להשקפות יסוד כערכי הציונות, מורשת ישראל וחגיגת חגיה, שירות בצה"ל ועוד. את פסק דינו סיים ג'ובראן בשירה של רחל המשוררת שנכתב על רקע הדרתה מקיבוץ דגניה.

טקס הפרישה של סלים ג'ובראן צילום: אמיל סלמן

ג'ובראן, מארוני־נוצרי, הוא השופט הערבי הראשון שמונה במינוי של קבע לבית המשפט העליון. ביום חמישי האחרון הוא פרש לאחר 13 שנות כהונה. לפניו כיהן במינוי זמני השופט עבד א־רחמן זועבי, שלא זכה למינוי קבע. מינויו של ג'ובראן הרים כמה גבות, למשל בהשוואה למינוי ת'ורגוד מרשל לשופט השחור הראשון בבית המשפט העליון של ארה"ב. מרשל מונה לא רק בגלל צבע עורו, אלא בגלל לחימתו הנחושה לזכויות השחורים. ג'ובראן, להבדיל מהמשפטנים של עדאלה, לא התייצב בשוחות המשפטיות במאבקיו של המיעוט הערבי. בגיל 35, לאחר קריירה כעורך דין פרטי, הוא מונה לבית משפט השלום בחיפה. ב־1993, כעבור 11 שנים, נבחר למחוזי. איש נעים מזג והליכות, אדיב ומסביר פנים, מעלות שלא בהכרח מאפיינות נציגי מיעוטים הלוחמים את קיפוח אחיהם.

לא חשש להתעמת

אבל, פסק הדין שבו התנגד, בדעת מיעוט, לחוק ועדות הקבלה מעיד שג'ובראן השמיע את הקול הערבי בעליון. והקול היה צלול, ערכי ומנומק. ללא התלהמות, ללא דמגוגיה, ותוך שימוש מיטבי בכלים המשפטיים שפיתח בית המשפט העליון. נכון שלקח לו זמן להיכנס לתפקיד שאליו לוהק, אבל בהדרגה התייצב ללא מורא בדעת יחיד אל מול עמיתיו היהודים בפרשות הטעונות ביותר. כך, למשל, התייצב מול שמונת השופטים שהכשירו את העלאת אחוז החסימה. במובן מסוים הסיפור הזה דומה לסיפור ועדות הקבלה. שופטי העליון הכשירו את שני החוקים בגלל שהפגיעה הנטענת בהם טרם הבשילה ובגלל שהנימוקים לחקיקתם ניתנים לניסוח נקי ולגיטימי. ג'ובראן, בשני המקרים, חשף בפסיקתו את המניע — לפגוע בערבים — וקבע שיש לבטל את תיקוני החקיקה. בין היתר בגלל שכשמדובר "במקרים שבהם עוצמת הפגיעה הצפויה בזכות יסוד חוקתית של הפרט היא רבה, ניתן להסתפק בפוטנציאל ממשי לפגיעה בזכות".

בשלושה תיקים שעסקו בשיח השנאה היוקדת בין יהודים וערבים התייצב ג'ובראן אל מול השופטים היהודים. מצד אחד, הכשיר את חופש הביטוי של חנין זועבי והשייח' ראאד סאלח. מצד שני, פסק נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד הרבנים שחיברו את ספר ההסתה והשטנה לגויים ולערבים "תורת המלך". בכל שלושת המקרים השופטים היהודים נקטו את העמדה ההפוכה. ג'ובראן, כהרגלו, תפס את מקומו בפינת המיעוט.

בעניין זועבי הזיע ג'ובראן במאמץ למלט את חברת הכנסת מעונש הרחקה לשישה חודשים שהטילה עליה ועדת האתיקה של הכנסת בגלל התבטאויות קיצוניות. במיוחד היה עליו להתמודד עם תיאורה של זועבי לחוטפי ורוצחי שלושת הנערים בגוש עציון ביוני 2014: "הם לא טרוריסטים". הוא מצא הסבר דחוק, עטף אותו בחופש הביטוי ובחסינות של חברי הכנסת, אבל זה לא עזר. לא לו, ולא לה.

בין שייח'ים לרבנים

המעניין יותר הוא תמונת הראי בין הרבנים יצחק שפירא ויוסף ירמיהו אליצור, מחברי "תורת המלך", לבין השייח' ראאד סלאח. הדמיון הוא בעוצמות השטנה האדירות ששפכו מורי ההלכה האלה על בני הדת האחרת. והשופטים? היהודים מצאו את כל הדרכים להחמיר עם הערבי, ולהקל עם הרבנים. והשופט הערבי? בדיוק להפך — הקל עם השייח' והחמיר עם הרבנים. ושני פסקי הדין הם מופת לגמישותם של השפה, כללי הפרשנות ובעיקר הנאמנות לנרטיב האישי, הלאומי והדתי של השופטים. בשני התיקים התייצבו ג'ובראן ואליקים רובינשטיין משני עברי המתרס.

בהמשך שיתפו השניים פעולה בשתי העתירות שנגעו לגז הטבעי שהתגלה מול חופי ישראל — קביעת מכסות היצוא והמתווה. בשני התיקים הם קבעו שיש לחוקק ואין להסתפק בהחלטת ממשלה. בסיפור היצוא הם היו במיעוט, אבל מיעוט שנוצר רק לאחר שהורחב הרכב הבג"ץ לשבעה שופטים. בתחילה, בהרכב המקורי של שלושה, הם היו ברוב. בעתירה נגד מתווה הגז התקבלה אמנם עמדתם לביטול המתווה, אבל נדחה נימוקם שנשען על החובה לחוקק. "הגז הטבעי שנמצא בחופי ישראל הוא משאב ציבורי", כתב ג'ובראן, "הכמות שנמצאה ושצפויה להימצא היא בעלת השלכות ממשיות הקשורות בעצמאות האנרגטית של ישראל ובמעמדה הגיאו־פוליטי, השלכות על יוקר המחיה בישראל ועוד. איני חולק כי ראוי שיופקדו עליהן דווקא זרועותיו השונות של המינהל הציבורי בשל שיקולי מומחיות ויעילות. עם זאת, הנחות המוצא לפעולתן — הכרעות ערכיות שבערכיות וציבוריות שבציבוריות הן. הכרעות שבשל טיבן ראוי שימצאו מקומן בחקיקה ראשית מטעם נציגי העם בכנסת".

בסבב המינויים האחרון לבית המשפט העליון היה ג'ובראן חבר בוועדה לבחירת שופטים. העניין המרכזי שגילה בה היה דחיפת מינויו של ג'ורג' קרא, שגם הוא נוצרי, לכס השופט הערבי ולהעדפתו על פני המועמד המוסלמי חאלד כבוב שנתמך בידי שרת המשפטים איילת שקד ולשכת עורכי הדין.

הציבור היהודי עסוק מאוד בשאלה כמה נשים, מזרחים או דתיים יישבו בעליון. לשרי המשפטים ולשופטים עצמם חשוב מאוד שיהיה שופט ערבי בעליון. לעומת זאת, את נציגי הציבור הערבי זה לא ממש מעניין וקולם לא נשמע. אולי בגלל שלתחושתם שופט אחד ממילא לא ישנה כלום, ואולי בגלל שמינוי כזה ממילא נתפר עבור שופט ש"נוח" ליהודים. עמדה זו תשתנה אם יתמנה תורגוד מרשל ישראלי, כמו חסן ג'בארין מעדאלה או ד"ר ראיף זריק ממרכז מינרבה לזכויות אדם.