בתנועה: שקיעתה של הזריחה

התעוררתי לתוך שמים כחולים וכאב גב עז. מצאתי את רוכסן שק השינה והתגלגלתי אל גג האבן. איכשהו מצאתי את מקום הלינה הכי אכזרי בכל העיר: גג המבצר. איכשהו הצלחתי להירדם בו. הייתי בן 17 וזקוק למשהו מתוק בפה. ההצגות של יום הפסטיבל השני יתחילו רק בצהריים, בינתיים אמצא את השוק ואתארגן על איזה שזיף. מצאתי את השוק, מצאתי בו שזיף ועוד שורה של דברים שלא הכרתי: כנאפה, דגים טריים מופרדים מן הרשתות, עותק של הברית החדשה מודפס באותיות של סידור, שדחף לי ליד מיסיונר, ורחוב מסוג אחר לגמרי מזה שבו חנתה מכוניתם של הוריי. זה היה היום שבו התחלתי בעצם ללמוד איפה אני חי.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

עכו לימדה אותי לראות. אלישה יודעת לראות באופן טבעי. יש לה עין מטורפת לפרטים. היום יום הולדתה ובא לה לבלות אותו בעיר של פרטים. אז נסענו צפונה. אבל המראות הראשונים כואבים: הנה חאן אל עומדאן העתיק, סגור בלוחות פח. רצפת החצר הפנימית שלו מבוקעת מהזנחה, מצמחת עשבי פרא. במעבר המקורה שמאחוריו אנחנו עוברים בין גביעי אשל ריקים ועטיפות ארטיקים שאיש לא טורח לאסוף. אני כבר מבין את הדינמיקה: העיר הזאת עוד תטופל ותשופץ כהוגן. זה יקרה ברגע שיעזבו אותה דייריה הנוכחיים, ובני קאסטה גבוהה יותר, דוברי לשון רצויה יותר, יתמקמו בבתי הכורכר. אז היא תיתפס כראויה לשימור ושיקום ממשיים.

איור: שמרית אלקנתי

אלישה לא נותנת לזה להשפיע עליה. בטנה מלאה בבורי והיא מתמקדת בטוב, למשל במטאטאים. בשוק תלויים כמה שנוצרו ביד. אנחנו מזהים כאלה בקלות, אחרי הביקור באדירנה שבטורקיה. לורנס, בעל הבסטה, מספר שסבתו יצרה אותם. אנחנו בעדם, אבל בדיוק קנינו שואב אבק.

אנחנו ממשיכים הלאה, ואז אלישה מבחינה בשלט של סדנת סיתות באבן. מפעיל הסדנאות הוא בן גילי בערך, מזוקן וחתיך. שמו עאמר. אלישה שואלת אותו היכן רכש את המברשות הרכות והיפות שאיתן הוא אוסף את שיירי האבן, והוא מציין דוכן כלשהו בשוק.

"זה ההוא עם הסבתא!" היא מתמוגגת. "חוזרים אליו".

"תגידי, את רוסייה?" שואל מפעיל הסדנה.

"רוסייה? לא".

"את בטוחה? אפילו לא קצת?" קולו מלא תקווה, הוא מת שהיא תהיה רוסייה. הוא מספר לנו שבילה חודש שלם בהשתלמות שימור ברוסטוב שעל הדון, לא רחוק מהרי הקווקז, והוא מתגעגע.

פתאום צף לי בזיכרון רגע עכואי אחר, של מפגש נוסף בין תרבויות שונות בחסותה של עיר. השנה היתה 1994, ואני י”בניק שבא לפסטיבל. בחצר המבצר נתקלתי בחבורה של חובשי כיפות סרוגות בני גילי מגוש עציון. הם צפו בכמה הצגות ועכשיו ממתינים לאירוע מיוחד. "פגשנו ערבים", הסבירה לי אחת מהן בעיניים נוצצות. "הם אמרו שייקחו אותנו לכפר שלהם. אמרו שנחכה להם כאן והם יאספו אותנו".

השנה, כאמור, היתה 1994, וטלפונים סלולריים היו נחלתם של מתי מעט בלבד. ישבנו שם שעות רבות ואף ערבי לא הופיע, אבל אווירת ימי אוסלו היתה עזה, והחבורה מהגוש היתה נחושה. הסקתי שהחיים מעבר לקו הירוק מחוללים בבני נוער הזיות. אבל אחרי חצות הם הופיעו, חבר'ה בני גילנו מהכפר ג'דיידה. הם באו עם שני רכבים ואספו את כולם, לקחו אותנו אל המסעדה בכפר ופתחו לנו שולחן.

אבל היתה בעיה. לא רק שלמסעדה אין תעודת כשרות, אלא שהימים היו ימי חג הסוכות, והנערים והנערות הדתיים היו מנועים מלאכול מחוץ לסוכה. בתור החילוני היחיד במקום, הוטל עליי לעשות צדק עם הכנסת האורחים ולהתפטם עד כדי כאב בטן קדוש. אחר כך הלכנו לאחד הבתים, ראינו MTV לבנוני עד שלוש בבוקר וישנו שם.

שמרנו על קשר במשך תקופה, ואחרי שרבין נרצח נפגשנו שוב בתל אביב לאחת מעצרות הזיכרון. אבל ברבות השנים הלך איש לדרכו, המציאות נמתחה והתכווצה והתפתלה, וכל שנותר לי כיום הוא חברות פייסבוק אחת יחידה עם פיליפ הג'דיידאי.

אני חייב לעכו חוב אדיר. חייב למנוע ממנה להתפורר. אני בוטח בה, כי יש לה יצר הישרדות מפעים, ובכל זאת דואג. אפילו הפסטיבל עלה השנה על שרטון של צנזורה. חם מאוד ביום הביקור שלנו בעיר, עד שאין לנו דרך לחוש את העבר שלה, את הצלבנים, את נפוליאון ואת אל ג'זאר, מקסימום את עברנו שלנו. אבל אפילו זאת חתיכת היסטוריה. אפשר ללמוד ממנה, להיעזר בה.

אנחנו חוזרים לשוק וללורנס. אני רוכש רוטב חריף מעומאן, חלווה קצח ותרכיז שקדים מתוצרת בית. אלישה איתרה מחרוזות של חרוזי עין הרע כחולים. היא מנסה להפריד אחת מתוך הצרור, אבל החוט נקרע וחרוזים מתגלגלים לכל עבר. לורנס מתרה בנו שלא לאסוף אותם, אבל אנחנו מתעקשים ומתכופפים אל הרצפה יחדיו.