מלכודת העוני של הדיור הציבורי
מסוף שנות ה-60 והלאה, הדיור הציבורי כבר לא נתפש כפיתרון אלא כבעיה, אז למה המדינה רכשה בשנתיים האחרונות כ-1,100 דירות חדשות עבור הדיור הציבורי? מישהו חשב על מדיניות?
השבוע ציינה הכנסת את יום הדיור הציבורי. הפופוליזם, הצביעות והשטחיות חגגו. כרגיל. למשל – נזרק לאוויר, והרבה, המספר של 3,200 משפחות נזקקות שממתינות לדיור ציבורי, אבל שכחו להזכיר שבינתיים אותן משפחות מקבלות מהמדינה מימון לשכירות פרטית. שכחו גם לציין שההמתנה לא ארוכה במיוחד ושלפי הנתונים הרשמיים כ-40% מסיימים אותה תוך פחות משנה.
עוד עירבבו את נושא הדיור הציבורי עם בעיית מחירי הדיור, למרות שזכאי הדיור הציבורי הם עניים מאד (רבים מהם גם נכים) והסבל שלהם ייחודי ושונה מהקושי שיש לרוב האוכלוסייה עם מחירי הדיור. אבל חזרו גם על הקלישאה שבאירופה הדיור הציבורי הוא פיתרון שדווקא עובד יפה, קלישאה שמתבקש לענות עליה עם ציטוט מדבריו הנוקבים של אחד הבולטים בדור הצעיר של משוררי יהדות המזרח: "הופה, הופה – פה זה לא אירופה".
הדיור הציבורי כבר לא נתפש כפיתרון אלא כבעיה
חשוב לשלב פואטיקה מזרחית בדברים כי מי שהקימה בשנת 2012 את הלובי למען הדיור הציבורי היא שרת התרבות מירי רגב. יש אנשים שבשבילם די בנתון הזה כדי לקטלג את כל העסק כפופוליזם זול. מנגד יש אנשים שלא מגבשים את דעתם על בשורת הגאולה על פי מי שהביא אותה אלא רוצים להכיר את הסיפור המלא.
הסיפור המלא מתחיל עם הקמת המדינה. ממשלת מפא"י ניצבת מול גלי עלייה אדירים ובוחרת ללכת, ובגדול, על דיור ציבורי, כלומר – שהמדינה תשכיר דירות בזול לנזקקים. עשרים שנה לאחר מכן, מסוף שנות ה-60 והלאה, הדיור הציבורי כבר לא נתפש כפיתרון אלא כבעיה, ושורת ועדות קובעות שוב ושוב שמדובר במלכודת עוני. בהתאם לכך בעשורים הבאים מעודדת המדינה את דיירי הדיור הציבורי לרכוש ממנה את הדירות שבהן הם גרים, ובהנחות גדולות מאד, והיקף הדיור הציבורי יורד בכ-80%.
המדיניות הזו היא חלק מתפישת עולם רחבה יותר של עזרה עקיפה לנזקק, כלומר – הממשלה מסייעת בכסף לנזקק להשיג דיור, אך לא מהווה גם את הקבלן שבונה ובעל-הבית שמשכיר. בתחום התעסוקה, הגישה העקיפה פירושה שהממשלה מסייעת בדמי אבטלה, בהכשרה, ובהשמה – אך נמנעת מלהיות גם המשקיע שמקים את מקום העבודה והבעלים שמעסיק את העובדים.
הפגנה של חסרי דיור צילום: ערן חכים
לפני שבועיים נשרף בניין של הדיור הציבורי בלונדון ורבים מהדיירים נספו. הדיירים היו אוכלוסייה מוחלשת, והשריפה נבעה מתחזוקה לקויה. בישראל לא קרו אסונות כאלה, אך הדו"חות השונים תיארו מציאות דומה: הדיירים באים מאוכלוסיות מוחלשות ואינם יכולים לטפל בדירות (ובבניינים ... ובשכונות ...) היטב. גם אין להם מוטיבציה מלאה, כי הם רק שוכרים, ולא הבעלים.
גם בצד של בעלי הדירות יש מוטיבציה חלקית, כי בדיור הציבורי בעל-הבית היא הממשלה, כלומר – פקידים שאלה לא הדירות האישיות שלהם.
לצד היבט התחזוקה יש גם את ההיבט שאין עליו נתונים מספריים, אבל כל ישראלי אמיתי מבין אותו היטב גם ככה – הדימוי העצמי הירוד של מי שגר באופן כרוני בשכירות במקום להיות בעלים של הדירה שלו. בישראל בעלות על הדירה היא ערך חשוב. ויש עוד היבטים, וכולם מובילים לאותו מקום – מלכודת עוני.
אין נהלים מסודרים, אין שקיפות
הדוגמה העדכנית לאיך נראה הניהול הממשלתי של הדיור הציבורי הגיעה בשבוע שעבר כשהיחידה לסיוע משפטי שבמשרד המשפטים פרסמה נייר עמדה חריף נגד האופן שבו מנהל משרד השיכון את הדיור הציבורי: אין נהלים מסודרים, אין שקיפות, סחבת קשה. היחידה לסיוע משפטי היא הגוף שמספק סיוע משפטי בחינם למי שלא יכול לשלם על כך, ולא פלא שדווקא היא הגוף שאליו פונים זכאי הדיור הציבורי, שכאמור הם אנשים עניים מאד.
למרות כל זאת, לפי הנתונים הרשמיים רכשה המדינה בשנתיים האחרונות כ-1,100 דירות חדשות עבור הדיור הציבורי, והשבוע אושרה רכישת עוד 1,000 דירות חדשות. הגוף המבצע – עמידר (מי בכלל זכר שהיא עוד קיימת?)
לשם השוואה – בשנת 2014 נרכשו לדיור הציבורי רק 6 דירות. כלומר – שינוי חד במדיניות. את השינוי מובילים משרדי האוצר והשיכון בראשות השרים משה כחלון ויואב גלנט. מה הבסיס לחזרה הזו לאחור? המלצות של גוף מקצועי שישב ובדק את הדברים בראייה מחודשת? לא, זה לא קרה. אמונה עזה של כחלון וגלנט שככה צריך? אולי. התחרות הפופוליסטית בין כחלון למירי רגב ושאר חברי הלובי למען הדיור הציבורי? גם כן אולי. כל אחד זכאי לדעה שלו. זה מה שיפה בישראל.
הכותב, ד"ר ישי מעוז, הוא איש המחלקה לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה
