"למה אני פולשת? כי אני לא גרה בעמונה?"

המאבק של ליפתא הוכתר בהצלחה, אפילו בניצחון מזהיר: הוא הוכרע כאשר משרד האוצר הגיע להסכם עם התושבים, צאצאי המתיישבים הראשונים במקום, עולי כורדיסטן שהובאו לשם על ידי הסוכנות היהודית. המדינה הכירה באחריותה ליישוב העולים בכפר הפלסטיני (שננטש אחרי הטבח בדיר יאסין הסמוכה), חזרה בה מהטענה כאילו התושבים הם פולשים ופיצתה אותם תמורת פינוי בהסכם.

מזלם הטוב של תושבי ליפתא לא דבק בשכונות דומות אחרות שיושבו לאחר מלחמת העצמאות: גבעת עמל, תל גיבורים ונווה עופר. גם באלה, לאחר שנכבשו, יושבו עולים שזה מקרוב באו — אלא שעם השנים, בעוד ישראל מתפתחת, נותרו תושבי השכונות ההן בבתים הישנים ובצריפונים, בתנאים קשים, ללא פיתוח וללא הסדרה חוקית של מצבם. הקרקעות שהתיישבו עליהן מעולם לא עברו לחזקתם אלא הועברו מידי המדינה לניהול מינהל מקרקעי ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). עם השנים זינק ערך הקרקעות הללו, בייחוד לאור מיקומן במרכז, ויזמי נדל"ן רבים חשקו בהן.

מימין: ליפתא וגבעת עמל צילום: עמית שעל, שאול גולן

בכמה מקרים של פינוי זכו התושבים לפיצויים נדיבים: למשל כשאלפרד אקירוב הקים את מגדלי אקירוב ברחוב פנקס, בשטחה של גבעת עמל א'; ובהמשך, כשהרצל חבס רכש את הקרקע להקמת מגדלי YOO ושילם סכומים לא מבוטלים למפונים, כשלאחר מכן תבע את הכסף מהמדינה שמכרה לו את הקרקע. בנובמבר 1996 שילם חבס למשפחת מזרחי 2.45 מיליון דולר תמורת פינוי הקרקע, וביוני 1999 שילם למשפחת דורי 2.1 מיליון דולר.

בחלק מהמקרים, כאשר המדינה מכרה קרקעות כאלו ליזם היא התעלמה באופן בוטה מהתושבים במקום. במקרים מעטים, כמו בגבעת עמל, חויבה החברה הרוכשת לפצות את התושבים, אך איש לא אכף זאת. הקרקע המשיכה להחליף ידיים והתושבים, בתמימותם, סברו שגם במקרה של פינוי, המדינה ששלחה אותם תדאג להם. אלא שבשנים האחרונות הלחץ על התושבים להתפנות מבתיהם גובר. היזמים והמדינה החלו להגדיר אותם פולשים לקרקע, והיזמים עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מלפצות אותם.

הבורר במחלוקת בין מינהל מקרקעי ישראל לחבס היה השמאי עדי צביקל. "חבס רכש את הקרקע מידי המינהל ולקח על עצמו את הפינוי. כשהוא הגיש להם חשבון של מיליוני שקלים, במינהל אמרו שהוא לא טיפל בכך כפי שצריך ושניתן לפנות בלי כסף", נזכר צביקל. "הצדדים שכרו את שירותיי כבורר, ואני קבעתי שיש לאשר את מה שחבס ביקש. המסקנה שלי היתה שהוא פינה את התושבים בזול. מצאתי סימוכין לכך שיש להם זכויות כדיירים מוגנים, בעקבות החלטת ממשלה משנות החמישים. הם פונו מאזור יפו ויישבו אותם שם. אני בדקתי נקודתית את הקרקע הזו, אבל אני יודע שיש קווי דמיון לשכונות אחרות".

איך אתה מסביר את ההתנהלות של המינהל אז?

"המינהל מתנהל כבעל קרקע פרטי שרוצה למקסם את הרווחים שלו, ולא כגוף ציבורי. ככה זה פקידים: הם מפנימים את האינטרס של המוסד שבו הם עובדים".

"בממשלה לא מסתכלים עלינו"

בימים שקדמו להקמת המדינה התגוררה משפחתה של חיקה (רחל) לוי, בת 75 כיום, בשכונת שבזי הסמוכה לנווה צדק — שסבלה גם היא מהתקפות ערביות. "במאורעות הסתתרנו בבית ספר", היא משחזרת. "הגיעו מהעירייה ואמרו שייקחו אותנו למקום בטוח יותר. כך הגענו לג'מוסין (כיום גבעת עמל ב'). המשפחה שלי גרה בצד של כוזהינוף והמשפחה של בעלי גרה על הקרקע של תשובה (הקרקע בגבעת עמל נמצאת בבעלות שני יזמים, משפחת כוזהינוף ויצחק תשובה, המבקשים לבנות שם פרויקט יוקרה — ד"ל). אנחנו פולשים? אני 70 שנה באדמה הזו, יש לי נכדים ונינים שנולדו כאן. למה אני פולשת, כי אני לא גרה בעמונה? המורה שלי, בת 95, עדיין חיה כאן ורצתה להעיד בבית המשפט שגרתי כאן כל החיים.

מימין: שכונת תל גיבורים ונווה עופר צילום: עמית שעל

"אמרתי שאם ירצו לבנות כאן אז יפצו אותנו ונעזוב. אנחנו בסך הכל 60 משפחות. היו גם תקדימים, ראינו את אקירוב וחבס שנתנו פיצויים יפים.

"לפני שנתיים הגיע לכאן נציג מטעם היזמים ואמר שיש לו עוגה שצריך לפרוס. אמרתי שלא ידבר אליי כמו אל ילדה ושיחלק את העוגה כמה שירצה, אבל שלא יקרא לי פולשת. הציעו לנו 2 מיליון שקל לכל המשפחה, לי ולארבעת הילדים. בבבלי כל דירה זה 3 מיליון שקל. כל החיים שלי כאן — קופת חולים, הילדים, החברים. אני לא רוצה לעבור לפתח תקווה או לרמת גן. אני רוצה דירה תמורת דירה כאן בסביבה.

"אחר כך הם עברו להתקפה, ועכשיו הם דורשים ממני 2.5 מיליון שקל כדמי שימוש בקרקע לכל התקופה. כלומר, הם נותנים לי 2 מיליון שקל ודורשים ממני 2.5 מיליון. אני בת 75 ומתרוצצת בבתי משפט. התחושה היא שהממשלה זנחה אותנו. איפה ראש הממשלה? הוא לא מסתכל עלינו".

"הגיעו אליי מהעירייה עם צו פינוי"

שכונה דומה אחרת היא נווה עופר, שקמה על חורבות תל כביר. ב־1950 נמסר השטח למשפחות עולים מבולגריה. כיום מתגוררות בשכונה כמאה משפחות. "בשנות השבעים תבעו חלק מהתושבים בטענה שהקרקע שייכת באופן פרטי לשר השיכון דאז אברהם עופר", מספר מוטי מורדוב, שמפעיל בשכונה עסק מאז 1976 ומשמש יו"ר עמותה של תושבי האזור. "הדיירים הגיעו לבית המשפט, ולאחר הדיון הראשון עופר התאבד — וכל התיקים נסגרו.

"לפני 25 שנה הגיעו אליי ממינהל מקרקעי ישראל וביקשו לנהל משא ומתן. הגענו להסכמה מה יקבל כל אחד. לפני עשר שנים רמ"י רשמו את עצמם בטאבו כבעלי הקרקע, למרות שיש אנשים שגרים במקום, ועכשיו העירייה רוצה לפנות אותנו לטובת פארק החורשות".

אשר זיו, תושב השכונה, מתגורר כיום עם אשתו וארבעת ילדיו בבית שאליו הגיע אביו ב־1950. זיו, בן 53, נולד בבית הזה ומאז לא עזב. בשכונה מתגוררת גם אחת מתשעת אחיו ואחיותיו.

מתי גילית שרוצים לפנות אתכם?

"כשהגיעו מהעירייה עם צו פינוי. אמרו לנו שהפקיעו את השטח לצורכי ציבור כדי להמשיך את פארק החורשות, וש'יסתדרו איתנו'. בדיעבד התברר לנו שהעירייה הפקיעה את הקרקע ב־2010, בלי שידענו.

"הם לקחו לי את כל הביטחון. יש לי ארבעה ילדים. אני רוצה בית, קורת גג, לא יותר מדי. אני אומר, קחו את השטח ותנו לי בית בשכונה".

אשר זיו, תושב נווה עופר מלידה: "אמרו לנו שהפקיעו את השטח לצורכי ציבור וש'יסתדרו' איתנו. אני רק רוצה קורת גג, לא יותר מדי" צילום: עמית שעל

גם משפחתו של משה לוי העמיקה שורשים במקום שממנו הוא מתבקש להתפנות כיום — שכונת תל גיבורים בחולון. סבו וסבתו הגיעו לשכונה (אז חורבות הכפר תל א־ריש) ב־1950, יחד עם אביו שהיה אז ילד. ילדיהם של ראשוני המתיישבים מספרים כי הוריהם הגיעו לשכונה בליווי עובדי הסוכנות היהודית, וכי חלק מהם חתמו על חוזים מול חברת עמידר. ב־1961 נרכשה הקרקע בידי חברת דיור ב.פ יחד עם שלושה יזמים נוספים. מאז, זה חמישה עשורים ויותר שאין כל השקעה בפיתוח השכונה, זאת לאור התחושה הכללית שהיא ניצבת בפני הליך פינוי.

התושבים מצדם טוענים כי רוכשי הקרקע המתינו שהדור הראשון יילך לעולמו, ורק בשנות התשעים החלו במאמצי הפינוי. היו תושבים שקיבלו שתי דירות ואף יותר תמורת פינוי הקרקע, ובניינים חדשים החלו להיבנות בשכונה. אולם הקבלן שהחזיק בחלק מהשטחים פשט את הרגל, הקרקע עברה לבנק הפועלים ולפני שלוש שנים נרכשה על ידי יזם ששמו אוהב הר־ציון, ששילם לבנק כ־70 מיליון שקל תמורת זכויות לבניית 362 דירות ושטחי מסחר.

הר־ציון שלח לתושבים תביעות על דמי שימוש ופינוי בסדר דין מקוצר. לוי קיבל גם הוא זימון לבית המשפט, ובמקביל הוזמן לשיחה עם היזם. "נכנסתי לחדר ובכניסה עמדו שני שומרי ראש, כדי להפחיד אותי", הוא מספר. "אמרתי לקבלן שאני מוכן לדבר על פינוי, למרות שאני מעוניין להישאר".

מדוע לא הסדרתם את הבעלות על הקרקע עד כה?

"אי אפשר היה להסדיר את זה. הלכתי עם אבא שלי למינהל מקרקעי ישראל וכל הזמן אמרו לנו שאוטוטו מפנים אותנו".

"אמא ביקשה שאוכיח שלא פלשנו"

בליפתא הצליחו המתיישבים להינצל מפינוי ללא פיצוי, במידה רבה בזכות תושייה שגילה יוני יוחנן (56), שלאחרונה פינה את הבית שבו נולד, גדל והתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו תמורת פיצוי הולם — לאחר שהצליח לאתר מסמכים המעידים על בעלות משפחתו במקום.

לדבריו, לפני כעשר שנים החלו תושבי ליפתא לקבל תביעות לפינוי ממינהל מקרקעי ישראל. "ידעתי שאין הרבה זמן והחלטתי לפעול", מספר יוחנן. "הגעתי לארכיון הציוני והתחלתי לנבור בו. עברתי על אלפי תיקים ומצאתי התכתבויות שנגעו לתושבי ליפתא, מההתיישבות על הקרקע ועד לנושאים כמו תברואה, בריאות, בתי ספר, תמיכה בהקמת בתי כנסת והבטחות לסדר כאן את השטח. אספנו את כל המסמכים והגשנו יחד עם דודי אמסלם את הצעת חוק ליפתא, שנועדה להבטיח פיצויים למפונים. הגענו להסדר עם המינהל ועם עיריית ירושלים, וקיבלנו פיצוי שמאפשר לנו לרכוש דירה בהתאם למה שהיה לנו".

למרות ההצלחה, יוחנן מספר כי הוא ושכניו מתקשים לעזוב את השכונה. "זה קורע את הלב לעזוב את השכונה. זה לא רק הבית, זה פירוק של קהילה".

יוני יוחנן, ממתפני ליפתא: "ידעתי שאין זמן והתחלתי לנבור בארכיון הציוני. מצאתי התכתבויות על ההתיישבות פה ואיתן ניגשנו לחוקק חוק שיבטיח פיצוי למפונים. רק אז הגיעו איתנו להסדר" צילום: עמית שעל

עם השנים הצטרפו למאבקם של תושבי השכונות כמה אנשי ציבור, הבולטים שבהם חה"כ פרופ' יוסי יונה (העבודה) ודב חנין (חד"ש). "הטרגדיה היא שבכל אחת מאותן ארבע שכונות הפתרון פשוט", אומר חנין. "הקרקע שם יקרה מאוד, והאפשרות לבנות בה מגורים ומסחר בהיקפים גדולים הופכת את פינוי האנשים מהקרקע לכדאי מאוד כלכלית. יזמים הם אנשים שרוצים להרוויח, לא לשלם. אם משאירים את זה בידיהם הם יעשו מה שנוח להם.

"בגבעת עמל זכו היזמים בהגדלת זכויות בנייה בתמורה לפיצוי התושבים המקוריים, אז הם לא יכולים להגיד שהם לא מפוצים. המדינה צריכה לעגן זאת בחוק כדי לא לעזוב את התושבים להיאבק משפטית ביזמים. לתושבים יש יכולת כלכלית מוגבלת מאוד, מול יזם שיש לו משאבים כמעט בלתי מוגבלים. הפיצויים שמדברים עליהם זה כסף קטן ליזמים. המצב הקיים יוצר אצל היזמים תחושה שהכל מותר והם עושים מה שבראש שלהם".

אבל לא היו כאלה ש"תפסו טרמפ" ונכנסו לשכונות רק כדי לקבל פיצוי?

יונה: "זה קרה, ולכן אי אפשר לתת הטבה גורפת. חייבים להבדיל בין המתיישבים הראשונים ומשפחותיהם לבין כאלה שהגיעו לפני 5–10 שנים בתקווה לקבל פיצוי".

מי יכול לפתור את הבעיה של התושבים?

יונה: "שר האוצר יכול לדבר עם היזמים ולבקש מהם להגיע לפתרון הולם, הוא גם יכול לדבר עם ראש העירייה. בגבעת עמל תובעים עכשיו חלק מהתושבים. אני שומע ממקורותיי שהתביעות שמוגשות כיום נועדו לשבור את רוחם של התושבים כדי שיתפשרו על סכומים נמוכים יותר. הממשלה יכולה לפעול ולהכשיר, אנחנו רואים איך היא פועלת בשטחים ומכשירה מאחזים".

חנין: "הפתרון שאני מדבר עליו רלבנטי לכל השכונות האלה: דירה תמורת דירה. המדינה השתהתה במשך שנים, כך שאלה כבר לא המשפחות המקוריות אלא בנים ונכדים. אם המדינה היתה פותרת את הבעיה הזו ב־1961, הילדים האלה לא היו נולדים שם".