בתנועה: מכת חושך
שליח זר מדווח מתוך שבריה של עזה, בין פגים בסיכון בגלל מחסור בחשמל בבית החולים לנערים שנכלאו בגלל סטטוס בפייסבוק
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/
ניסיתי להגיע לעזה מזמן, בשנת 1996, זמן רב לפני שהדלת המסתובבת ההיא הותקנה. חברה אמריקאית, אחות מיילדת ששמה סינדי, נסעה לבקר בבתי חולים בעזה. כששבה לתל אביב גילתה ששכחה את משקפיה במונית שם. היתה כבר שעת לילה מאוחרת, אבל היינו מצוידים ברכב, והחלטנו להקפיץ אותה לשם. מה הסיפור הגדול? עזה הרי קרובה לתל אביב יותר מאשר חיפה.
איור: שמרית אלקנתי
החייל במחסום ארז לא אפשר לנו להתקדם. זה היה בעידן הטרום־גדרות, ובגדה יכולנו לנוע בחופשיות. אז מה פתאום כאן אסור? אבל החייל פשוט אמר: "אסור", והתיר רק לאזרחית הזרה להיכנס. המתנו לה לצד תאורת המסוף הבוהקת בזמן שהחייל שעשע אותנו בתרגום של קללה ציורית שלמד בערבית. המזימה שלנו להיכנס לעזה לא צלחה, ונאלצנו להסתפק בסיפורים של סינדי. היא היתה השליחה הראשונה.
מאז הגעתי רק עד הגבעה שמחוץ לקיבוץ ניר עם, זו שהתקשורת מציבה עליה מצלמות כדי לקלוט עשן בזמן תקיפה. לא באמת רואים ממנה דבר, כי היא לא מספיק גבוהה. ואולי דווקא הגבעה היא המקום הכי מדויק לצפות ממנו על עזה, לצפות ולא לראות כלום, בטח לא את העתיד.
אי אפשר להסתפק בזה. במיוחד עכשיו, אחרי ששמעתי דבר שלא יוצא לי מהראש. ביוזמת הפתח צמצמה ישראל את אספקת החשמל בעזה לשעתיים וחצי בכל יום. את זה כולנו שמענו. אבל מה שרובכם לא שמעתם הוא שבכל יום, בתום אספקת החשמל, נכנסים גנרטורים לפעולה בבתי החולים, אלא שנדרשות להם עשר דקות להתניע, ולכן בזמן אותן עשר דקות האחיות חייבות לרוץ אל הפגיות ולהפעיל מפוחים ידניים כדי להזין את האינקובטורים בחמצן, אם לא יעשו זאת ילקו הפגים בנזק מוחי וימותו.
עזה חיה לי בתוך הראש כבר שנים. ועכשיו בתוך הראש שלי האחיות עם המפוחים עובדות ללא הרף. גל החום שהכה השבוע בכל הארץ הכה גם בה, העיר שאי אפשר להדליק בה מאוורר. ואני חייב לכתוב על זה. זקוק לשליח שידווח לי. ואז הוא בא אלינו בשבת האחרונה. חבר שהוא עיתונאי אמריקאי, שקפץ לאכול ארוחת צהריים בביתנו שבדרום תל אביב. "בדיוק חזרתי מעזה", אמר כשהתיישב.
"מהחושך?" שאלתי בתדהמה. עיתונאים זרים באים ויוצאים מעזה, ועדיין זה נשמע מוזר, כאילו אמר שזה עתה חזר ממאדים.
"מהחושך", הנהן. "לא שבכל מקום יש חושך. במסגדים של חמאס יש גנרטורים, בפנים יש מיזוג וגם אור. זה מושך לשם אנשים ויוצר מראית עין של פופולריות, אבל די ברור שאנשים בעזה שונאים את חמאס".
האם זו לא השנאה שישראל מנסה לייצר כבר שנים? לחץ על הרצועה נועד לעודד את הציבור לנער מעליו את הדיכוי הפנימי. אולי יש כאן באמת חלון הזדמנויות?
השליח ביטל את התקוות. "יש שם שבעה כוחות ביטחון במדים שיטפלו בכל מי שיגיד משהו לא לעניין. בלילה ירדנו לחוף, שם יש קצת נרגילות ובריזה. פגשנו בחור אחד והתחלנו לדבר איתו. הוא אמר שהוא לא יכול לומר מילה, אמר שכתב בפייסבוק ששליטי הרצועה צריכים להגן על תושביה, ונתנו לו חצי שנה בפנים".
השליח ראה את בתי החולים עם המפוחים. "עמדתי בחדר מלא ארגזי תרופות בשיפא, בית החולים הגדול בעזה. לידי עמד מישהו מהצוות הרפואי שאמר לי: 'אתה רואה תרופות, אבל אני רואה רצפה חשופה במקום שבו היו אמורות להיות עוד המון תרופות. אין כאן כלום. עכשיו קיץ ואפילו תרופה נגד ארס נחשים אין לנו'. הרשות קיצצה כמעט לגמרי את תקציבי התמיכה בבתי החולים".
השליח שמח לחזור לעזה, אבל גם נראה מעט מעורער. הוא עוסק בעזה ביומיום. כותב לשם מיילים ומדבר בטלפון, אבל שבע שנים לא ביקר בה, וכדבריו: "רחוק מהעין, רחוק מהלב". יותר מכל נראה שזעזע אותו דווקא המעבר פנימה והחוצה: הטוטאליות של ההפרדה והשרירותיות של החללים המוארכים והמתעתעים שיש לעבור בהם בין עולם אחד לאחר. והידיעה שאלה שני עולמות באותה ארץ, שאימה ואיבה הקימו בה גדרות משוכללות, אמצעי חישה והאזנה, פרוזדורים דמויי כלוב ומפגשים מאיימים. "צילמתי פוסטר שממליץ לעיתונאים זרים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של תא"ל פולי מרדכי", סיפר, "ומיד התנפלו עליי".
"שְמע", אמר השליח, "אנשים שם אומרים שזה הכי רע שהיה להם אי פעם, מלבד באמצע המלחמות. הייתי שם לפני שבע שנים ואמרו את אותו הדבר. שאלתי חברה טובה, עיתונאית ערבייה שמכירה את עזה היטב, אם זו גוזמה. היא אמרה לי: 'תמיד העזתים אומרים שזה הכי נורא שהיה עד כה, והם תמיד צודקים'".
