ברוח פסיקת בג"ץ: בעלי קרקעות במושב מגשימים לא יזכו לזכויות יתר

ביהמ"ש המחוזי בלוד דחה באחרונה את עמדתם של בעלי קרקעות במושב מגשימים שליד יהוד, שביקשו לקבל חוזי חכירה במתכונת שונה מזו של הנוסח האחיד של רשות מקרקעי ישראל.

התביעה הוגשה על ידי מספר בעלי נחלות ביישוב (המהווה "כפר שיתופי"), והאגודה השיתופית שלו, נגד קק"ל וכן נגד חברת הבנייה רסקו. התובעים ביקשו להגשים שתי מטרות: ראשית, להביא לכך שיכרתו עם בעלי הנחלות חוזי חכירה לדורות, כפי שהובטח להם עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת על ידי הגורמים המיישבים.

שנית, על מנת לשפר את תנאי החכירה בהשוואה לאלה שניתנים כיום לחוכרים חקלאיים בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנוהלי רשות מקרקעי ישראל.

קק"ל ורמ"י הסכימו להיענות לדרישה הראשונה (הפקת חוזי חכירה לדורות), אך לא לדרישה השנייה (שינוי תנאיהם). לעמדתן, תנאי חוזי החכירה צריכים להיקבע על פי הנהוג ביחס למתיישבים במגזר החקלאי בכלל, ובעלי נחלות בכפרים שיתופיים בפרט.

אלם התובעים דחו את טיוטת החוזה אחיד שהוצגה להם, וטענו כי הם זכאים לקבל חוזי חכירה בהתאם למה שהיה נהוג בשנות החמישים בחוזי קק"ל, שהעניקו לבעלי הנחלות זכויות העולות משמעותית על המוצע בטיוטת רמ"י.

מושב מגשימים צילום: ויקיפדיה

השופט פרופ' עופר גרוסקופף תיאר את הרקע למחלוקת והציג סקירה הסטורית ומשפטית שכללה התייחסות נרחבת לשלושה "מעגלים", כלשונו: ההסדרה החוזית של זכויות בעלי הנחלות בכפרים שיתופיים, ההתדיינות המשפטית בעניין זכויותיהם, ומאפייניהם הספציפיים של הנחלות במגשימים.

גבולות ברורים

ברקע ניצב פסק דינו המפורסם של ביהמ"ש העליון בעניין "הקשת המזרחית", שם נדון טיבן של הזכויות המשפטיות שיש לחוכרים חקלאיים במקרה של שינוי ייעוד קרקע חקלאית, וגובה הפיצויים המגיעים להם. פסק הדין שעסק בעקרון של צדק חלוקתי, ביקש למנוע זכויות יתר מבעלי מושבים וקיבוצים לעומת בעלי קרקעות אחרות.

באותו פסק דין נקבע כי את זכויות החוכרים החקלאיים יש לבחון על פי מערכת הנורמות הפורמאלית המגדירה אותן: חוזי חכירה שנקבעו בהתאם לדיני המקרקעין, החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונוהלי רמ"י. בהתאם לכך נקבע כי ההטבות שהרשויות נותנות לחוכרים החקלאיים במקרה של שינוי ייעוד חורגות באופן מופרז מזכויותיהם המשפטיות.

השופט פרופ' עופר גרוסקופף צילום: אתר בתי המשפט

למעשה, בג"ץ הקשת המזרחית הביא את המגזר החקלאי להכרה שאת המאבק על זכויות החוכרים החקלאיים יש לנהל לא רק אצל הרשות המחוקקת והמבצעת אלא גם בבתי המשפט.

"ואולם, ביהמ"ש העליון הותיר פתח, שרוחבו נותר מעורפל, לקבלת טענת החוכרים החקלאיים במקרים פרטניים", הסביר השופט גרוסקופף. "גודלו" של פתח זה, כפי שהבהיר השופט, עומד לדיון בשנים האחרונות במספר תיקים כמו המקרה הנוכחי.

השופט הסביר שאת החריג הזה יש לפרש בצמצום, ומכאן עבר לדון במקרה הספציפי של מגשימים.

בסופו של דבר, על אף שציין כי בעלי הנחלות הם "מלח הארץ", השופט קבע כי "אין במאפייניהם הפרטניים של היישוב מגשימים ושל בעלי הנחלות בו כדי להצדיק החרגתם מהכלל, ועל כן אין הם זכאים אלא לחוזה חכירה בנוסח המקובל אצל רמ"י...".

לפיכך, השופט קבע כי התובעים אכן זכאים שייכרתו עימם חוזי חכירה לדורות, אולם הנוסח של חוזים אלו יהיה בהתאם למקובל אצל רמ"י. התובעים חויבו לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 100,000 שקל.

לבג"צ הקשת המזרחית

לפסק הדין

• ב"כ התובעים: עו"ד גלי פלד-שבתאי, עו"ד אברהם (איבי) נאמן, עו"ד יורם וסרצוג

• ב"כ הנתבעת 1: עו"ד עמי עבר-הדני

• ב"כ הנתבעת 2: עו"ד זבולון שליש

* עו"ד דן (דני) שגב וימר עוסק דיני מקרקעין

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer

באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"