בתנועה: טיסה ברוורס על מטאטא
דילוגים אחורה וקדימה בזמן בין שני עברי הגבול היווני־טורקי, בין סדנה לייצור מטאטא בשיטת העת העתיקה לפסל מוזהב של אתאטורק
איש הביטחון בגבול יוון הורה לנו לפתוח את תא המטען של הרכב השכור, וגילה בו שלושה מטאטאי נצרים ומטרייה. זה לא נראה לו משונה כלל. הוא הורה לנו להתקדם אל דלפק משטרת הגבולות. כאן כבר נתקלנו בבעיה. "אותוריזציה", דרשה השוטרת. היא לא התכוונה למטאטאים. היא הצביעה על הרכב ואמרה שוב: "אותוריזציה". הגשנו לה כל בדל נייר שמצאנו בתא הכפפות, אבל היא לא התרשמה. "אותוריזציה יוק", פסקה והנחתה אותנו לסוב לאחור. אין ברירה. חזרנו לפאת היער הטורקי, החנינו את המכונית, לקחנו מטרייה וצעדנו ברגל בחזרה אל הגבול. גם כך אנחנו רק חוצים ליוון ליום אחד. כשנגיע לצד האחר כבר נתארגן על תחבורה.
דרכונינו הוחתמו. חיילים טורקים פיטרלו מול מזרקה ריקה שמעליה נישא ראשו הזהוב של אתאטורק, ואנחנו המשכנו הלאה לתוך יער ירוק וסמיך.
אני אוהב אזורי גבול בימים סגריריים. הם מזכירים לי את ימי הטרמפים שלי באירופה. הזיכרונות החלו עוד קודם, כשעזבנו את העיר היפה אדירנה. שני גשרי אבן עותמניים מושלמים חוצים את הנהרות מדרום לעיר. מיד אחרי הגשר השני נעלם האספלט וכביש מרוצף באבנים הוביל אל הכפר הטורקי האחרון והישנוני שלפני הגבול. במזרח אירופה של שנות התשעים אלפי קילומטרים של דרכים עדיין היו מרוצפים כך. נסעו בהן רכבים מצחיקים מתוצרת לאדה. נהג של אחד מהם העניק לי טרמפ בשערי צ'כיה. תא המטען של המכונית היה מלפנים והמנוע מאחור. זה הרג אותי. לא ראיתי כזאת מאז ילדותי.
כל מסע טוב חייב להיות גם מסע בזמן, לעתיד או לעבר, אחרת אין בו טעם. ובטורקיה, שיודעת להיות גם עתידנית, אדירנה היתה מסע הרחק אחורה בזמן, לעידנים נושנים יותר מימי ילדותי. מצוידים בתקציב לסוף שבוע אחד ביעד זול בחו”ל, כל עוד ניתן לבטח את בטנה ההרה של אשתי, קראנו על אדירנה עוד בבית, על הספה, לפני חודש. גילינו שהיא עיר של מסגדים מרהיבים מן המאות ה־15 וה־16, של חמאמים עתיקים ושל קברי אבן מסתוריים. למדנו ששגשגה בה קהילה יהודית מפוארת, ושגם היא סיפור שחלף.
אבל הפור נפל בנסיבות מפתיעות. "חייבים לנסוע לשם", קבעה אלישה, "כתוב שהעיר מפורסמת במטאטאיה". ואכן ברגע שהגענו לאדירנה ראינו אותם בכל מקום, מקושטים במראות ובסרטים. הם ניתנים כמתנה לעלמה שהתארסה, בבחינת "שיערבו לך עבודות הבית". באינטרנט כתוב שיש בעיר סדנה, שבה מייצרים מטאטאים בשיטה ששרדה מהעת העתיקה. אז החלטנו לאתר אותה. אולם כיוון שאיש לא דובר כאן אף שפה מלבד טורקית, מצאנו את עצמנו באודיסאה מטאטאית.
אין כאן סדנה כזאת, הבהיר לנו בביטחון גבן בשוק ושלח אותנו לעיר שדה ששמה הבסה. נהגנו להבסה, אבל שם נאמר לנו שהסדנה נסגרה לפני שנים. ביציאה אל שדות החמניות ואל חלקות האורז של טורקיה האירופית חלפנו על פני חנות שמכרה מטאטאים מיושנים. שאלנו את בעל הבית היכן רכש אותם, והוא שלח אותנו בחזרה לרובע שוק הירקות של אדירנה.
שבנו לעיר הגדולה (שאינה גדולה כל כך, רק 160 אלף איש גרים בה), וליד השוק מצאנו שכונה של בתי מלאכה שסוסים מושכים עגלות ברחובותיה. למדנו מגוגל לומר בטורקית "סדנת מטאטאים", ונהג אחד הורה לנו לנהוג אחריו. הרכב שלו היה מלא בבובות של דובי קוטב, אז צייתנו כמובן.
הוא הוביל אותנו לפתח מאורת ארנב שנשאה אותנו לאחור, אל הרומאים שנתנו לעיר את שמה, אל ההלניסטים והתראקים שקדמו להם, ואל רגע השלמות של הטיול. בביתן קטן, שבפתחו צומחת גפן, ישבו שני גברים מבוגרים, מוקפים בקני סוף מגדות הנהר מריטסה. הם התקינו את המטאטאים ביד וברגל, באמצעות דוושת עץ קטנה ומתוחכמת, ובתפירה בחבלי פשתן. וכל זאת לצלילי מוזיקה צוענית יפה שבקעה מהרדיו ולעיניה הפקוחות של נערת אוקטובר, 1983.
אבל עכשיו אנחנו כבר מחוץ לטורקיה. חשבנו להישאר באדירנה ולהעביר את יתר היום בתוך כל היושן שלה, אבל הסקרנות לגבי מה שמעבר לגבול, הפינה הצפון מזרחית ביותר של יוון, היתה עזה יותר. את ראשו הזהוב של אתאטורק החליף לוח בטון, שעליו נצבע דגלה של יוון לפני שנים רבות וגשמים רבים. חיילים יוונים פיטרלו מולו. בקרוב נלגום רטסינה בין בתים נמוכים יותר, צבעוניים פחות, עטורי מרפסות וסככונים. מוזר לנוע פתאום קדימה אחרי מסע של שלושה ימים ברוורס, אבל יום אחד הרי גם הגשם שישטוף אותנו ביוון ייהפך לעבר קטן ומתוק, שיעלה בפינו טעם של בייגלה שומשום.