כשאחי הבכור נהרג הוריי החליטו לא לשקוע באבל: "יש לנו שלושה ילדים שאנחנו לא הולכים להרוס להם את החיים"
ד"ר אסנת לבציון־קורח, המנכ"לית היוצאת של הדסה הר הצופים והנכנסת של המרכז הרפואי אסף הרופא: "אמא רצתה שאשלם על עזרה כשצריך: 'את לא צריכה לדעת לעשות ספונג'ה, חבל על הזמן שלך'"
"גדלתי בירושלים, בשכונת בית הכרם. הייתי שחיינית ומדריכה בצופים, והתנדבתי חלק גדול מהזמן, אולי זה חלק מהייעוד שלי בעולם הזה. התנדבתי במד"א, לימדתי עיוורים, לימדתי ילד עם פיגור לשחות.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/
"אבי, פרופ' נחמיה לבציון, היה מומחה להיסטוריה של האסלאם, ובין השאר ראש מכון ון ליר ויו"ר הות"ת, שפעל להנגשת ההשכלה הגבוהה לכולם, כולל לחרדים — זה היה חשוב לו במיוחד, לא משום שאמו היתה בת של אדמו"ר אלא כי הוא האמין בזה מבחינה חברתית. אמי תרצה היתה מורה לגיאוגרפיה וסגנית מנהל הגימנסיה העברית. היא קידמה עבודות גמר במקום בחינות בגרות כדי לייצר את מה שכיום מכנים 'למידה משמעותית', והתלמידים שלה הגיעו אלינו הביתה כדי להיעזר בה.
ד"ר אסנת לבציון-קורח. בת 49, נשואה ואם לארבעה, גרה בירושלים צילום: אלכס קולומויסקי
"אבא היה חם ואוהב, ואמא היתה חמה ומפרגנת. כשלא רציתי ללכת לבית הספר לא הייתי צריכה להמציא מחלות, קיבלתי ממנה גיבוי. כשהיא היתה אומרת 'אף אחת לא יפה או חכמה יותר מהבת שלי' היא התכוונה לזה, וזה נתן לי המון ביטחון. אמא גם עודדה מאוד את הקריירה שלי, והדגישה שאפשר לשלם על עזרה כשצריך: 'את לא צריכה לדעת לעשות ספונג'ה, חבל על הזמן שלך'. ההורים היו קרייריסטים, אבל הם היו נגישים לנו גם כשהיו בתפקידים בכירים, ולא הפעילו עלינו לחץ להצטיין בלימודים, לא היו חוקים, אפילו לגבי שעות השינה. והם היו מאוהבים במשך 43 שנה כאילו נפגשו הרגע. ידעתי, עוד כילדה, להעריך את ההורים הטובים שלי.
1974. אסנת לבציון בת ה־6 (באמצע) עם הוריה נחמיה ותרצה ואחיה שיקו (10), נגה (4) ואבנר (חצי שנה), בירושלים
"ב־1980, שבוע לפני ליל הסדר, נסענו לטיול משפחתי, ואבא אמר: 'איזו משפחה מושלמת, ארבעה ילדים, הכל טוב'. ואז, בערב פסח, אחי הגדול שיקו (משה) בן ה־16 נהרג בתאונת דרכים. הוא עבד במשלוחי פרחים, ובנסיעה חזרה הביתה לליל הסדר הנהג נרדם וסטה מהדרך. אני הייתי אז בת 12 ואחיי בני 10 ו־6. זה היה שבר גדול, אבל היה מדהים לראות איך הוריי התאוששו. הם אמרו: 'יש לנו שלושה ילדים שאנחנו לא הולכים להרוס להם את החיים' ופירקו את החדר שלו כדי שלא ייהפך למוזיאון. הם עלו לקבר פעם בשנה, דיברו עליו, אבל לא חיו באבל כדי שאנחנו נהיה מאושרים. והם גם לא נהפכו למלאי חרדות. כשאחי הקטן היה בן 16 הם הסכימו שיוציא רישיון לאופנוע. אני לא הייתי מסכימה, אבל הם אמרו: 'אנחנו סומכים עליו כשהוא רוכב על אופנוע יותר משאנחנו סומכים עליו כשהוא נוסע ברכב עם חברים שלו'".
