מספיק עם הנעים בגב: לחייב את בזק להתפרק מהנכסים שמציבים אותה בניגוד עניינים

הפרשייה מעוררת לא מעט הרהורים, משום שלכאורה הנה עוד הוכחה לכך שמשהו לא עובד. משהו רקוב מהיסוד: דירקטוריונים הם חותמת גומי, מעריכי שווי הם בדיחה ועסקאות בעלי עניין הן תמיד גניבה. אבל העלילה בבזק מורכבת יותר. כשמחברים את החלקים שמרכיבים את הסיפור לתמונה אחת, רואים בבירור שאת הפאזל הזה צריך היה לפרק מזמן ולהרכיב מחדש כדי שהכל יעבוד כשורה.

השחקנית הראשית בעלילה היא בזק, תמנון התקשורת הגדול בישראל שאוחז בעסקי סלולר, טלוויזיה, טלפון קווי, שיחות בינלאומיות, אינטרנט ודובדבן קטן בדמות אתר חדשות. כשכל הטוב הזה פוגש את הרגולטורים והפוליטיקאים שאחראים כמעט על כל שקל בהכנסות וברווחים של החברה, זו כבר נקודת פתיחה לא טובה.

הפיתוי היה גדול מדי

לקלחת הזו נכנס שאול אלוביץ', בלי מזומנים רבים, אבל לא לגמרי בידיים ריקות. כשהוא קנה את בזק הוא נטל הלוואה של מיליארדי שקלים כדי לבצע את העסקה באמצעות שלד בורסאי שמחזיק בשלד בורסאי אחר שרוכש בסופו של דבר את השליטה בבזק. את ההלוואות שנטל מבנקים ומגופים מוסדיים נוספים הוא פורס לתשלומים חצי־שנתיים. אפילו לו ברור שהעסקה הזו גדולה עליו בכמה מידות. במועד העסקה, אלוביץ' מספק ציוד לבזק באמצעות חברה אחת שבה הוא שולט — יורוקום, חברה שבאמצעותה הוא גם שותף של בזק בחברת הלוויין yes — אחת המשקולות הכבדות בתיק ההשקעות האישי שלו.

שאול אלוביץ'

ואז הגיעה אותה עסקת בעלי עניין סנסציונית שבמסגרתה החליט אלוביץ' להוריד מעליו את המשקולת הפרטית שנקראת yes ולמכור את מניותיו לבזק הציבורית. אלוביץ' היה נחוש לבצע את העסקה, למרות העובדה שהגופים המוסדיים וחברת הייעוץ אנטרופי התנגדו לה, שההערכות שווי הצביעו על שווי נמוך יותר, שדירקטור מטעם העובדים התנגד ושביקורת ציבורית הושמעה. אותה נחישות פגשה בשלבים מאוחרים יותר את "התמורה הנוספת הראשונה" ואת "התמורה הנוספת השנייה" — עוד 370 מיליון שקל שאלוביץ' אמור לקבל מבזק תמורת חלקו ב־yes לפי יעדים.

אם יש מנגנון מסוכן לעסקאות באשר הן הרי הוא תמורה עתידית שמותנית ביעדים פיננסיים. מנגנונים כאלה הם בבחינת מכשול לעיוור. חשבונאות היא עניין רגיש ובהינף יד אפשר להזיז מספרים מצד לצד. כשעל כף המאזניים עומדת עסקת בעלי עניין שאמורה להזרים לבעלים עשרות מיליוני שקלים במזומן, הקושי לעמוד בפיתוי הופך קשה יותר. אם מוסיפים לכך את המינוף הגבוה שאלוביץ' נדרש לו כדי לבצע את העסקה ואת הכוח של המונופול מול פוליטיקאים, רגולטורים ומתחרים, מבינים שהמרחק בין השלמת העסקה לחדרי החקירות קצר.

סבך של אינטרסים

אלוביץ' הכניס את עצמו למצב בלתי נמנע של סבך אינטרסים ביום שבו קנה את בזק ולא היסס להמשיך ולסבך את ניגודי העניינים בין האינטרסים של החברה לאינטרסים הפרטיים שלו. לפי החשד, הוא לא היסס להפעיל את הרגולטורים, הלקוחות והמנהלים כשהסבך הפך צפוף עוד יותר. כמעט כולם התגייסו לטובתו, כולל מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר — התגייסות חמורה כפליים, משום שהוא אמור להיות לגמרי נטול פניות.

הסיפור הזה מעורר לא מעט שאלות כמו אם יש בכלל תועלת במוסדות כמו דירקטוריון, ועדת ביקורת והערכות שווי אם הם לא יכולים למנוע מהלך שמיטיב עם בעלי שליטה כוחניים על חשבון ציבור בעלי המניות. התשובה היא כן, כי הם בכל זאת מערימים קשיים ומחייבים את בעלי השליטה להתאמץ יותר כדי לבצע מהלכים מסוג זה.

מעבר לכך, הפרשה האומללה הזו היא הזדמנות עבור בזק לערוך בדק בית, שכן גם בלי אלוביץ' מדובר בחברה שיש בה סבך של אינטרסים מנוגדים שאינם פועלים לטובת הציבור. השליטה הבלתי מעורערת שלה בכל אפיק בשוק התקשורת לעולם תקשה על יצירת תחרות אמיתית בענף. חברה אחת שמחזיקה גם בתשתיות של המתחרות וגם מתחרה בהן היא לעולם חברה מלאת ניגודי עניינים. לתאגיד בסדר גודל כזה אסור להיות במצב של ניגוד עניינים. לא בתוך עצמו ולא עם בעל השליטה בו. עם השלמת החקירה בעניינם של אלוביץ' ומנהליו, בזק תחזור לשגרת יומה. אולי זו תהיה בזק זהירה יותר, אבל זו עדיין תהיה בזק הכוחנית שמלאה בניגודי עניינים. לכן, לצד מיצוי ההליכים במישור הפלילי, זה הרגע המתאים לחייב את בזק להתפרק מהנכסים שמציבים אותה במצב של ניגוד עניינים מול מתחרותיה ומול בעל השליטה. רק במצב של היעדר ניגוד עניינים היא תוכל לעמוד בתחרות שווה מול השחקנים האחרים בשוק התקשורת. רק אז הציבור יוכל ליהנות מתחרות אמיתית ולרגולטורים שאחראים על בזק יהיה קצת יותר קשה לעשות לה נעים בגב.