בתנועה: חומות של תקווה
מסע לילי לבני ברק בין מחלקת היולדות במעייני הישועה לבין דוכן לממכר תירס, שיכול להשכין שלום במזרח התיכון
לא באנו לכאן לאכול. באנו לראות חדרי לידה. אנחנו במסע בעקבות מקום מושלם להוציא בו לאור את שומשום (שם זמני) הקטנה. עד כה הוא בעיקר תסכל אותנו. האופציה הראשונה היתה בית חולים חינמי אך מנוכר, רדוף סיפורי אימה של התערבות יתר, אלחוש יתר ואזמלים זריזים. האופציה השנייה היתה מרכז לידה שנראה כמו צימר בממלכת העננה, אבל נטול אפידורל ועולה כמו יהלום התקווה. ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שבמרכז הרפואי מעייני הישועה בבני ברק מחזיקים בגישה מתקדמת במיוחד, ושחילוניות מוזמנות ללדת בו. קבעו לנו סיור לשעת ערב מאוחרת, אז ניצלנו את הזמן להרביץ ארוחה, לחוש שאנחנו במסע.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"תכיני את עצמך לאכזבה", אמרתי לאלישה, "לשבת במסעדה נחשב ביטול תורה. בני ברק היא אימפריה של דוכני פלאפל".
איור: שמרית אלקנתי
"ומה עם אוכל לקחת? בטוח יש כאן מעדניות מעולות".
"את צודקת. אם כי הקוגל שטעמתי כאן עדיין תקוע לי במערכת".
נסענו במעלה גבנון הרחוב התלול. בני ברק היא העיר ההררית ביותר בגוש דן, ומן הסתם החרדית ביותר, ועדיין היא תל אביבית יותר מאשר ירושלמית. הטיח המתקלף מנצח את המגבעות: משהו זורם כאן יותר מאשר ברחוב גאולה המאובן. זה לא מרחב ששני חילונים חשים בו לגמרי זרים, רק רעבים. הנה מעדנייה אחת ששום מקום חניה לא נראה בסביבתה, והנה עוד אחת, דווקא מצוידת במקומות לישיבה, אבל סגורה כבר.
"שלוימל'ה, הרבה יותר מקיוסק", הכריז השלט שלידו לבסוף חנינו מיואשים, בסמוך לבית הכנסת איצקוביץ', אחד המקומות המדהימים בארץ. תשעה או עשרה מניינים מתקיימים בתוך הבניין הזה בכל רגע נתון. בני עשרות זרמים באים והולכים בין מדפי ספרים נוטים בזוויות טריפיות וקירות בלוקים שאיש לא טרח לטייח. קבצנים מתערבבים עם אנשי עסקים ואברכים של משי, טלפונים מצלצלים, קרטיבים נמסים, רוח אלוקים מרחפת.
שלוימל'ה התגלה כמין מקבילה קולינרית של בית הכנסת: שקיות ענק של פופקורן (כך תאכילו שבעה ילדים בחטיף משמח בלי לשבור קופת גמל), מקררים מפוצצים בסלטים, פוקאצ'ות אדירות ממדים, קוגל ירושלמי קלאסי, כל סוגי המשקאות הקלים ומתקן Mister Corn, למכירת פתיתי תירס מתובלים ומשומנים. זה האחרון לכד את עיניה של אלישה. מיסטר קורן הוא תושב כבוד של מזרח ירושלים ורמאללה. הפעם האחרונה שבה התפנקנו מכזה היתה בשער הפרחים. "ככה ייפתרו הבעיות", הציעה, "בין המקומות שיש בהם מיסטר קורן. צריך לערוך ישיבת פסגה סביב המיסטר קורן וכל העניינים יסתדרו".
רכשנו שתי מנות חמין בשמונה שקלים כל אחת, מיני קוגל בצל, סלט קולסלו מושלם ועוד סלט כרוב, ממרח פלפלים ובקבוק של סודה, חיסלנו את הכל במכונית ונסענו למעייני הישועה.
נחש הנחושת קיבל את פנינו בכניסה למקום. הציור המדהים של אותו עצם מופלא שנוצר בפקודת האל כדי לרפא את העם מציג את משה מכוסה לחלוטין בטלית, דמות אדם ללא פנים או מתאר של גוף. המדבר סביבו מלא באוהלים וגם — במפתיע — בנשים, שכולן נעדרות פנים כמוהו. יש משהו מרתיע ביצירה הזאת, אבל גם קסום, כמו לידה. השמים בוהקים בתכלת מהממת שמעמיקה אל כחול עמוק. יום אחד שומשום תוכל להביט מעלה בשמים, להכיר את המדבר, לשאול את עצמה שאלות על אלוהים ועל בני האדם. זה עשוי להתחיל כאן.
הילה המיילדת פגשה אותנו ועוד שני זוגות, שניהם חרדים, והתחילה בסיור. הבנתי שזו הפעם הראשונה בחיי שבה אני עובר חוויה לצד חרדים, שאיננה עמידה ברמזור. כבר שוחחתי עם חרדים, אכלתי עמם ואפילו התפללתי איתם, אבל לעמוד לצדם ולהאזין לאשה מדברת — זה חדש לי. אחד מן האבות שתל את פניו ברצפה לאורך כל הסיור, שלא להביט במיילדת ובנשים האחרות, אבל הקפיד לחייך אליי ולהתעניין בשלומנו.
שלומנו הלך והשתפר ככל שנמשך הסיור. הילה דיברה היישר אל לבנו, והרשימה בדברים שסיפרה על הקשב שניתן ליולדת והאיזון בין המסורתי לחדש. חדרי הלידה יפים ואפילו ביקרנו בתינוקייה וראינו גוזלים בני יומם. הכל היה מושלם חוץ מעניין אחד: מאז עברו מחלקות היולדות שיפוץ לא ניתן לשכור בהן חדר פרטי. כלומר, לא נוכל לבלות יחדיו את הלילה הראשון שאחרי.
יצאנו אל מגרש החניה, ותהינו עד כמה זה חשוב ואם די בכך כדי להכריע את הכף. מה הוא העולם הזה, אם לא שלוימל'ה? קיוסק עשיר מזונות וטעם, שאין בו מקום לשבת ולהירגע. ומהם החיים, אם לא מסע לילי בבני ברק? התהלכות בחשכה בין הזר למוכר בחיפוש אחר המשמעותי, לביבה לנעוץ בה שיניים או מיטה להוליד בה תינוק. ומהו המזל, אם לא הצטרפות המקרים שהעניקה לנו את הזכות לערוך את המסע הזה יחד.
