כדי להעביר את מכון וולקני פותח זן שלטוני חדש

העובדות היבשות פשוטות: ממשלת ישראל רוצה להעביר את מכון וולקני ממקומו הנוכחי בבית דגן שבמרכז הארץ, צפונה. עובדי המכון מתנגדים. גם הנימוקים, על פניהם, פשוטים: את ההעברה דוחף שר החקלאות אורי אריאל, שמכון וולקני הוא יחידת סמך של משרדו. לשיטתו, העתקת המכון לצפון תחזק את הפריפריה. סיבת רקע נוספת היא פינוי הנדל"ן היקר שבמרכז הארץ לשימושים רווחיים יותר.

מנגד, לעובדי המכון שמתעקשים להישאר במרכז יש טענות כבדות משקל ולגיטימיות לא פחות. בראשן חשש מניוון המכון בשל ניתוקו מה"אקוסיסטם" — המערכת התומכת והמשלימה — הסביבה האקדמית והמקצועית שהסינרגיה עמה היא נשמת אפו. הסביבה הזאת כוללת את הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן והתעשיות הרלבנטיות. נימוק נוסף הוא 700 עובדי המחקר והמינהלה של המכון, שגילם הממוצע 55 ורובם מתגוררים במרכז הארץ. מסיבות משפחתיות ומקצועיות, רובם המכריע לא יעבור להתגורר בצפון. 

מכון וולקני בראשון לציון צילום: אוראל כהן

העובדים, בתמיכת ההסתדרות, עתרו לבג"ץ באמצעות עו"ד בעז בנצור, ומחר ייערך דיון בהרכב השופטים אסתר חיות, דפנה ברק־ארז ודוד מינץ. הדיון הזה יתקיים לאחר שהשופטת ענת ברון החליטה לעכב את עבודת הצוות שהקימה הממשלה לבחינת העתקת המכון. ההחלטה לא נומקה, אבל ניתן לשער שהיא נשענת על פגמים בהתנהלות המדינה. פגמים כאלה שהובילו את בג"ץ להתערב באופן נדיר כבר במהלך ההליך, עוד בטרם קיבלה הממשלה החלטה, ולהקפיא את ישיבות הצוות עד לדיון בעתירה.

וכאן מגיע החלק הפחות מובן מאליו: התנהלות הממשלה בעניין מכון וולקני מעוררת חשש לדורסנות נטולת תום לב, לטיעונים שאינם אמת ולמטרה שמקדשת אמצעים פסולים. השלכות התנהלות כזאת כבר חורגות הרבה מעבר לשאלה, הכבדה שלעצמה, של העברת המכון.

אבוי, כבר יש דו"ח

הממשלה נחושה להעביר את המכון, אלא שבדרך עלתה על אבן נגף משמעותית: חוות דעת של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי (המולמו"פ), שכתבו חיים רוסו ואמנון חזקיה ביולי 2016, אשר שוללת לעת עתה את העתקת המכון לצפון.

המולמו"פ הוקמה לפי חוק ב־2002 כגוף מייעץ וממליץ לממשלה לגיבוש מדיניות בענייני מחקר, מדע וטכנולוגיה, ובראשה עומד פרופ' יצחק בן ישראל. אז מה עושים כדי לעקוף אותה? מקימים צוות חדש, שהרכבו על טהרת נציגי הממשלה, כדי להגשים את רצונה. הצוות שהקים ראש הממשלה בנימין נתניהו בינואר 2017 כולל את שירי ברנד, מ"מ ראש מינהל התכנון; שלמה בן אליהו, מנכ"ל משרד החקלאות; עדיאל שמרון, מנהל רשות מקרקעי ישראל; אודי אדירי מאגף תקציבים באוצר; ופרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה. מנהל מכון וולקני אלי פיינרמן הוזמן כמשקיף.

העתירה תוקפת בשתי חזיתות: את עצם הקמת הצוות החדש, המוטה פוליטית, שנוטל שלא כדין את סמכות המולמו"פ כיועץ הבלעדי בענייני מדע ומחקר; ואת הרכב הצוות, שלא כולל גורם מקצועי בתחום המחקר החקלאי. הטענות קשורות זו בזו והגיונן כופר בעקיפת הסמכות החוקית של המולמו"פ באמצעות ועדה ממשלתית, אשר משולה לסיכול החוק. הרי החוק הסמיך את המולמו"פ לייעץ, וצריך להציג סיבה טובה מאוד כדי להתעלם מעצתו. האפשרות אמנם קיימת, בהינתן העובדה שהמולמו"פ מתרכזת בסכנה למחקר ולא בערכי קידום הפריפריה — ובכל זאת תמוה הרכב הוועדה הממשלתית, שבה נציגי ממשלה בתחומי הנדל"ן והאוצר בעיקר. לתפקיד של שמחון נגיע בהמשך. אפילו לנציג בודד של המחקר המדעי לא נמצא מקום.

אוי, אנחנו הזמנו אותו

לאן ילך הדיון? המדינה טוענת שלצוות שהקימה יש סמכות להתעלם מחוות הדעת של המולמו"פ, כי המנדט שלו מגוון יותר ובסמכותו לשקול מעבר למחקר החקלאי, ונציגיו מגוונים בתחומיהם. וכמובן היא טוענת טיעון מרכזי במשפט המינהלי, ולפיו עוד מוקדם להידרש לעתירה לפני שהתקבלה החלטה סופית. הבעיה היא בניסיון המגושם והבוטה של הממשלה להיפטר מדו"ח המולמו"פ.

זה התחיל מכך שדבר קיומו הוסתר מהציבור, עד שנחשף בתקשורת בפברואר 2017. זה נמשך בסתירות, בהתנערות ובהתעלמות מקיומו, וגרוע יותר — בסילוף משמעותו של דו"ח המולמו"פ בתשובת המדינה לבג"ץ.

נתחיל בסתירות. פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אמר בראיון לגלי צה"ל: "אנחנו לא הזמנו את הדו"ח. המולמו"פ עושה כאלה דו"חות, זאת יוזמה שלה". והנה, בפתח הדו"ח עצמו כתוב ההפך בדיוק: "המולמו"פ התבקשה על ידי המועצה הלאומית לכלכלה להגיש חוות דעת לגבי ההצעה שהועלתה לאחרונה להעתקת מכון וולקני ממרכז הארץ אל הגליל המזרחי".

והנה עוד תמיהה. לאחר שנחשף דו"ח המולמו"פ בתקשורת בפברואר, הגיבה לשכת שר החקלאות לגלי צה"ל: "הדוח שהוזכר לא הגיע לידינו...". זה לא הגיוני ולא סביר, שהרי מדובר בדו"ח מיולי 2016 בנושא שקרוב ללבו של השר שיזם את העתקת המכון. וזה לא הגיוני ולא סביר, מכיוון שחודש לאחר ההכחשה הזו כבר התייחסה המדינה בהרחבה בתשובתה לבג"ץ לאותו דו"ח, שכביכול לא הגיע ללשכת השר.

אללי, הדו"ח נגדנו

אבל המקומם בתשובת המדינה היא הדרך שבה מוצגת עמדת המולמו"פ: "המלצות חוות הדעת", כותבות ב"כ המדינה עוה"ד מיטל בוכמן־שינדל וליטל בן דוד סדובסקי, "הנן בתמצית גיבוש תוכנית אשר תתפרס על פני שנים (עשור לפחות) אשר יאפשרו באופן הדרגתי הקמת שלוחת פעילות בגליל, לאחר שיתממשו תנאים... חוות הדעת לא פסלה את העתקת המכון, אלא ציינה כי יש לעשות זאת באופן הדרגתי ובתנאים".

בהנחה ששופטי בג"ץ יקראו גם את הדו"ח ולא יסתפקו ב"פרשנות" של המדינה, הם יגלו שהמסקנה שלו שונה לחלוטין: "תהליך ההעתקה של מכון וולקני לצפון טומן בתוכו סכנה להמשך קיום מחקר חקלאי מתקדם במדינת ישראל בשנים הקרובות, ולכן יש להימנע ממנו". יותר מובהק מזה קשה לכתוב. רק בהמשך נכתב שניתן אמנם לבצע את המהלך, אך ב"תהליך שייקח לפחות עשור", ובתנאי שיינקטו צעדים שיפתרו את המניעות הקיימת היום: יצירת ה"אקוסיסטם" הנחוץ והעברת גרעין משמעותי של חוקרים צפונה.

בתשובתה המדינה מטעה את בג"ץ, כי היא הופכת בין עיקר לטפל. בין הזנב לראש. העיקר בחוות הדעת הוא הסכנה המיידית למחקר, ולא התוכנית לעשר שנים שתאפשר את ההעתקה — התוכנית שאותה בוחרת המדינה להעלות על ראש שמחתה.

מותר למדינה לשקול את פיתוח הפריפריה, ואפילו מותר לה להביא בחשבון את הרווחים מהנדל"ן שיתפנה בבית דגן. ואולי גם — וזה כבר נתון להכרעה משפטית — מותר לה להעדיף את עמדת צוות הפקידים שהקימה על פני עמדת אנשי המקצוע שהוסמכו בחוק לייעץ ולהמליץ בענייני מחקר ומדע. אבל אסור לה לשקר, להתנער, להתעלם ולגמד את דו"ח המולמו"פ. זאת הבעיה וזה הסיפור.