בתנועה: עכבר המגדל ועכבר השיכון

מלבד המגדלים שבבנייה מצויים כאלה שכבר נבנו ואוכלסו. בפארק ירוק נשים מגלגלות עגלות תינוקות, שותקות ומכונסות כמו דמויות מתוך "סיפורה של שפחה". מוכרח להיות כאן משהו עם עומק. די בחנות מכולת אפילו. אני מביט סביב במקום שקרוי על שם באר, ולא, אין לי אפילו דרך להשיג כוס מים. המגדלים מתחלפים בבתים פרטיים דוממים כמצבות. שלטי פרסום משבחים דברים שמתרחשים במקומות אחרים: "היכל התרבות נס ציונה — לא מפסיקים לרגש!"; "מבצעי סוף עונה בקניון רחובות"; "עזריאלי - מבלים בחולון!".

"יש כאן מרכז מסחרי?", אני שואל עוברת אורח.

"מצטערת", היא עונה, "אני לא מפה. אני מראשון".

פרברים נוטים להיות ריקניים, אבל קראתי על באר יעקב ואני יודע שיש לה היסטוריה ארוכה. המושבה נוסדה בשנת 1907 על ידי יהודים מהקווקז, והבאר שעל שמה נקראה נחפרה בידי צלבנים. בגן המייסדים אני מוצא באר מזויפת. מלאה אשפה.

סלילת כביש מספר 431 הפכה את המושבה על פניה. מקהילה זעירה של 8,000 איש צמחה עיר גורדת שחקים בתוך שלוש שנים. הנה קניון חדש דנדש. מחוץ לו: פסל של מגן דוד ממריא השמימה. אני מוצא כוס מים בארומה ופתאום מבחין בצוהר הנפתח לעולם שונה: רחוב שלאורכו צומחים עצים ותיקים יותר.

איור: שמרית אלקנתי

אחרי כמה צעדים במורד הרחוב הזה צצים שיכונים ותיקים. מתחת לאחד מהם פרושות יריעות בד שעליהן מתייבשים פלפל חריף ולתת בירה. אשה יושבת על הקרקע וכותשת שום עם זנגוויל. שמה הוא אגיו, והיא מכינה תיבול לאינג'רה. בום. כך פתאום באמצע הניכור הפוסט־מודרני הטוטאלי של עיר הרפאים - מכתש ועלי.

לא רחוק משם, לצד חנות משקאות, יושבים אלה הלוגמים בשעות היום. שמו של אחד הוא עמוס, של השני יצחק. זהו צד הצנרת החשופה של באר יעקב, אבל המרכז המסחרי הוותיק דווקא נעים. כל העסקים בו פרטיים, החל ב"פיצה אופים באהבה" וכלה ב"שמעון מורה לנהיגה".

"אלה שגרים במגדלים באים במכונית והולכים במכונית", אומר יצחק, "את המרכז המסחרי הישן הם לא רואים, ואנחנו לא הולכים לקניון שלהם. אתה מרגיש שהאוכלוסייה כאן גדלה רק כשאתה בא לדואר, לוקח מספר, יוצא לך 200, והמספר בחלון הוא שלוש".

יצחק גדל כאן. "הייתי מהבודדים שהתגייסו במחזור שלי", הוא אומר. "בשנות השמונים כולם היו בסמים, וכשסיפרתי בצבא שאני מבאר יעקב, חשבו שאני משוגע, כי יש כאן את המרכז לבריאות הנפש". למרבה האירוניה, האתגר לבריאות הנפש המתין לו מחוץ לעיירה. יצחק שילם על הגיוס בהלם קרב שעדיין ניכר בעיניו. "אתה צעיר, חושב שאתה גיבור. אחר כך חושב לאחור על מה שעשית ועל דברים שראית, ונהרס". החיים של עמוס קשים לא פחות. מתברר שהוא ניצול שואה, שבילה פרק זמן ממושך מילדותו במחנה ריכוז גרמני בבנגאזי.

פתאום אני חלק מקהילה. לאט לאט יוצאים לאור עוד סיפורים שנחבאים מאחורי המגדלים האילמים של באר יעקב. יצחק מציג בפניי את יוסי, חברו מילדות, ומפציר בו לקחת אותי אל מקום עבודתו: מתחם המושבה. זהו בית הוועד הפועל הישן, שעמד שומם עשרות שנים, עד ששופץ לאחרונה במסגרת יוזמה פרטית. האולם שבפנים מאובזר בקיר של מראות לטובת שיעורי מחול. את גמר ליגת האלופות הקרינו על מסך ענקי מעל הדשא המלאכותי שבחצר. יצחק לא בא, כי הוא חרד מהמון אדם. אבל היה כיף, הוא שמע.

יוסי מלא גאווה ומציג בפניי את מנדי, היזם. הם מספרים שמתחם המושבה מושכר לאירועים ומסיבות, ולפעמים מוצע בחינם לנזקקים. אני מחלים בהדרגה מן הסחרחורת שאחזה בי קודם. הנה עמק השווה. הנה ישן שהתחדש, במקום להתחלף ולהישכח. הנה יזמות נחמדה וקהילה בריאה.

על הקיר עדיין מוברג שלט ההקדשה של המבנה בהתגלמותו הקודמת. "מרכז קהילתי על שם לאונרד לוי".

"אני רוצה למצוא את הלאונרד הזה", אומר מנדי. "מעניין מי זה".

"כל הכבוד שלא הסרתם את השלט", אני מעיר, "בימינו מחליפים כאלה לטובת כל מי שבא עם צ'ק יותר גדול".

"הסרנו, לשיפוצים", הוא משיב, "אבל אחר כך החזרנו".

אז הנה העבר, ויש לו מקום גם על קיר מסויד. הנה מה שהופך מקום למקום: יחס. לפעמים אדם תועה ביער של מגדלים, מאבד אמון בארצו המתכסה בשלמת בטון, אבל בסוף מצליח להגיע לבאר של מים חיים.