המקצוע המשתלם בעולם: כותב המערכונים של חיפה כימיקלים

החשבון הוא די פשוט, המכירות של חיפה כימיקלים (חכ"ב) הן כ-800 מיליון דולר בשנה והרווח לפני מס הוא כמעט מחצית מזה. בהנתן שחכ"ב כמעט ולא משלמת מס הכנסה, החברה מרוויחה כמיליון דולר ביום. כל זה אפשרי מכיוון שחכ"ב אינה נקנסת על הנזקים והסיכונים שהיא גורמת לאוכלוסייה. ברור לבעלי החברה ולידידיהם בממשלת ישראל, שהאופרה הזאת אינה יכולה להמשך לנצח. מכיוון שבסיפור הזה זמן שווה הרבה מאוד כסף, ניתן להבין מדוע משקיעה חכ"ב כל כך הרבה כסף במאמצים להרוויח זמן: שני משרדי יחצ"נים, משרד לוביסטים, עורכי דין יקרים במיוחד והוצאות גבוהות על טיפוח חברים.

אבל החשוב מכל אלו הוא כותב המערכונים של חכ"ב. הוא מעמיד בצל כמה מנכסי צאן ברזל של ההומור הישראלי, כולל 'תעלת בלאומילך' של אפרים קישון, ו-'הקפיטריה בטבריה' של הגששים. כולנו זוכרים את הרעיון של אוירון-דוד שמגיע פעם בשבוע מעל הקפיטריה ומוריד צינור גומי מאלומיניום לצנטרום של הפיילה.

המערכון הראשון משנת 2006 הציג את חכ"ב כאינטרס לאומי חיוני של המדינה. אף אחד לא צחק, אבל המערכון הזה הניב 8 שנים של שקט, שפירושו מיליארדי דולרים. המערכון השני נכתב בשנת 2013, גם הוא בכיכובם של שחקני המשרד להגנת הסביבה. כותרתו היתה מכרז להקמת מפעל לייצור אמוניה בנגב. אפילו אפרים קישון לא יכול היה לכתוב תסריט גאוני כל כך של ניהול מכרז באופן שיבטיח את כשלונו הנחרץ. חכ"ב זכתה בעוד 4 שנים של זרימת דולרים בצנרת האמוניה.

החל מתחילת 2017, מאז שמערכת המשפט בישראל החלה להקשיב לקולו של האזרח הכועס, נדרש כותב המערכונים להגביר את קצב העבודה ולהיות יצירתי יותר. המערכון השלישי עלה לשידור כבר בחודש פברואר, אבל לא היתה לו הצלחה קופתית. העיתונות דיווחה כי בעלי חיפה כימיקלים, האחים אדי וג'ולס טראמפ נפגשו במיאמי עם מנכ"ל האוצר שי באב"ד ודנו איתו באפשרות להקים מפעל אמוניה בבעלות משותפת ישראלית-ירדנית. הסבירו לנו כי ייצור אמוניה בכמות הנצרכת בישראל איננו כדאי כלכלית, אבל, בשילוב הצרכים של ירדן זה יהפוך לכדאי. הסיפור הזה היה יכול להעניק לחכ"ב עוד כמה שנים של שקט, אבל לא היו לא קונים.

לאחרונה נולדו שני מערכונים שהם שתי גירסאות על אותו נושא: הזרמה ישירה ומקשר הימי. זהו סיפור מרתק על אנייה שעוגנת במרחק של 10 קילומטרים מהחוף וממנה משתלשל צינור שבו זורמת אמוניה ליעד בלתי ידוע על החוף. חכ"ב אמנם הציעה חיבור ישיר למפעל, אבל אין שם מיכל שמסוגל לקבל את האמוניה. כל המקשרים הימיים המוכרים בעולם נועדו לשינוע דלקים וכולם מחוברים למכלי חוף. חיבור ישיר למתקני ייצור קיים רק באגדות. מכיוון שהמיכל הגדול סיים את חייו, יש לבנות מיכל אמוניה חדש על שטח שאיננו בבעלות המפעל. זה כמובן לא יקרה.

הרעיון הזה של אנייה-דוד עם צינור גומי מאלומיניום, לא נועד לחרוג ממחוזות ההומור, אלא רק להעניק לחכ"ב עוד כמה שנים של שקט. הסבירו לנו כי זמן ההקמה הצפוי הוא 18 חודשים, אבל אין סיכוי שנראה אותו לפני שנת 2025. מכיוון שזהו פרויקט שאין לו תקדים בכל העולם, רק ההכנות הסטטוטוריות וקבלת היתרי הבניה לכל חלקי המערכת ידרשו מספר שנים, לא כולל את זמן הבנייה. זאת כמובן בתנאי שהוועדות השונות בחיפה יביעו את הסכמתן, יהיה שיתוף פעולה מלא של הרשויות, לא תהיינה התנגדויות של הציבור ואולי עד אז גם יגיע המשיח. ועוד לא לקחנו בחשבון את הצורך להכין תכנית מתאר איזורית לצנרת אמוניה, שרק היא תדרוש שנה לפחות.

הפגנה נגד מיכל האמוניה בחיפה צילום: דוברות עיריית חיפה

הפרויקט כרוך בבעיות הנדסיות, אקולוגיות, בטיחותיות וביטחוניות שפתרונן לא נראה באופק ומחירן יהיה בשמיים. יש לבנות אסדה גבוהה וחסינה לסערות במקום שבו עומק הים 30 מטר. התוואי המשוער של הצינור יעבור באיזור שבו עוגנות אניות רבות, מתכון בטוח לתאונות בעת סערה. בניית הצינור, החיבורים ומערכות השאיבה מציבים אתגרים הנדסיים אדירים. יש להתקין מערכות שליטה מרחוק, יש לגייס צוותי כוננות משולבים של מהנדסים וצוללנים ולציידם במערכות מיגון ייחודיות, למקרה של פריצת הקו. בנייתו של הצינור תגרום לאסון אקולוגי מכיוון שתפגע ברכס הכורכר התת-ימי שבמפרץ, שהוא בית גידול ליצורים נדירים. ועדיין לא הזכרנו את האופן שבו תמוגן המערכת המורכבת הזאת בפני פיגועי טרור צפויים ובלתי צפויים.

מטרתו הברורה של המערכון הנוכחי להעניק עוד כמה שנים של שקט לחכ"ב ולידידיה בממשלת ישראל. העיתונות דווחה כי המשרד להגנת הסביבה צפוי לאשר את הסיפור הזה כפתרון קבע לאספקת אמוניה למשק הישראלי. אבל בכך אין חדש, המשרד תמיד נהג לאשר אוטומטית את כל מערכוני החברה. ההתלבטות היא רק לגבי הרקע שעליו יצטלמו השר, סגנו ומנכ"לו. אם שופטי בית המשפט העליון יעמדו בסירובם לשתף פעולה עם התיאטרון הזה ויגרמו להשבתה סופית של המיכל, קיים חשש אמתי כי כותב המערכונים של חכ"ב ייאלץ לחפש מקום עבודה אחר.

הכותב הוא פרופסור לכימיה בטכניון, יו"ר וועדת האמוניה, נשיא החברה הישראלית לכימיה, העורך הראשי של כתב העת הישראלי לכימיה ויו"ר ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך.