בתנועה: ערפל של שושנים

"הא, זה לא רע", אלישה פוסעת לתוך חדר המלון ברמאללה ומתרשמת. "יש גם אמבטיה". היא משתרעת על המיטה, בטנה ההריונית מטפסת לעבר התקרה שמקושטת במסגרת גבס חיננית. הייתי זקוק לה כאן. כבר שבוע וחצי אני מלווה קבוצה של סטודנטים בישראל ובגדה המערבית. הכל נוח בצד האחר של הגדר. שם אני יכול לחזור כל יום הביתה ולשוב לקבוצה בבוקר. כאן זה מסובך יותר, ולכן מוטב שאשאר ללון. מפתח החדר הועבר לי בתחבולות, שהרי אסור לי להראות כאן תעודת זהות. אני סוכן חשאי, בשעה הראשונה זה מרגש, אחר כך לא.

מרכז רמאללה קרוב יותר לתל אביב לעומת שוק מחנה יהודה, אבל המרחק המנטלי עצום, ואחרי כמה ימים האפקט הפסיכולוגי של מחסומים וגדרות מתחיל לדרוס את הלב. מכל מקום רואים את ירושלים. אפשר להושיט אצבע אל חודו של גשר המיתרים. עיר הקודש לא מושגת וגם הים לא. מיליון ילדים חיים בטווח הבריזות שלו בלי שיוכלו להגיע אליו. הם לא צריכים הסתה בשביל לזעום עלינו, וזה רק זנב הלטאה.

לפחות אהובתי באה לבקר, ויש לנו אחר צהריים חופשי. "חשבתי לנסוע לג'יפנה", אני אומר.

"מה יש שם?"

"כפר, אומרים שהוא יפה. זה לא רחוק, בעמק שמתחת לביר זית. אני פשוט חייב לצאת מהעיר. המשקל של המקום הזה הורג אותי".

יצאנו ונסענו בעקבות הרוגע, אבל הדרך לג'יפנה רצופה בכל כך הרבה אזכורים לסטטוס קוו החולה עד שמוטב לי לעצום את העיניים. הנה מבני הממשל של הרשות: כספות שבהן מוטמן כוח כלכלי ופוליטי מתעתע; הנה בסיס המינהל האזרחי, שמזכיר את הטירה של קפקא. הוא נראה כאילו אין שער בחומתו, אף שבטח יש. אלפי נתינים חייבים לפקוד אותו בכל חודש, לטובת אישורי מעבר והתרות רצועה אחרות; הנה גגות הרעפים של בית אל, שאין עליהם דודי מים שחורים, כי שם תמיד זורמים מים בברזים; הנה יער הדוודים השחורים על גגות מחנה הפליטים ג'לזון, שם אין מים בברזים תמיד. מימין לכביש — אזרחים. משמאלו — לא אזרחים. אבל די, לעצום עיניים. תירגע. הנה. הגענו לג'יפנה.

איור: שמרית אלקנתי

ג'יפנה הוא כפר עדין, עטור גבעות וטראסות. בלבו נישא מבנה אבן גדול ועליו גג רעפים. אנחנו מטיילים לשם בין קירות של אבן ספוגי ניחוח של גללי עזים. שיחי ורדים אדומים פורחים בכל מקום כמו בפזמון של סרנדה נפוליטנית. ילד קטן חולף על פנינו רכוב על אופניים, מקיף כיכר קטנה ונעלם במורד סמטה. "כמו סט של סרט", אומרת אלישה.

המבנה הוא בית ספר קתולי. למראית עין הוא ריק עכשיו. אנחנו מטיילים בחצר הפנימית ופוקדים את הקפלה הקטנה. ליד המזבח פתוחה דלת אל גינה. נזירה צעירה עומדת בה ומטפלת בשורה של עציצים. שמה הוא ריטה, והיא מקבלת אותנו בשילוב של ביישנות עם התרגשות.

לא הרבה זרים מגיעים לכאן, לג'יפנה, אפילו שיש בכפר מלון קטן ואפילו שבהיותו בשטח B, לפי החוק ישראלים יכולים לבקר בו. ריטה, כמונו, היא ירושלמית במקור, בת לקהילה הארמנית־קתולית. היא נזירה זה שבע שנים, והיא מתנדבת להראות לנו אוצר.

אנחנו הולכים בעקבותיה אל מחוץ למתחם. שוב מקיפים אותנו האבן והוורדים. גדר מתכת סוגרת על מה שנראה בתחילה כמגרש ריק, מלא צמחי בר. ריטה פותחת שער ורומזת לנו להציץ פנימה. אנחנו מדלגים מעל עטיפות חטיפים ושאר פסולת, מטפסים על אבנים גדולות ומגלים בור שכמה עמודי שיש צומחים מתוכו. אלה שרידים של

כנסייה עתיקה. אולי ביזנטית?

"כן כן, ביזנטית," ריטה מהנהנת, "זאת כנסיית סנט ג'ורג' המקורית". פתאום היא צוחקת. "השער הזה תמיד נעול. לא ציפיתי שהוא ייפתח. חשבתי להראות לכם את זה מעבר לגדר. בעצם זאת הפעם הראשונה שאני בעצמי מבקרת כאן".

"הבאת לנו מזל, והוא מתחלק בינינו", אומרת אלישה.

"זה אתם שהבאתם לי".

אנחנו עושים סלפי עם הפרחים והולכים לאכול. היא המליצה לנו על אחת משתי המסעדות של הכפר, אף שמעולם לא אכלה בה. ככה זה כשנזירים. אבל היא ידעה לספר שהמסעדה הזאת מלאה לעת ערב.

זה באמת מקום יפה. אלישה הלכה לשירותים. אני יושב על כיסא פלסטיק בגן הקטן מול סלט חצילים משובח. ילדים מתגלשים במגלשה מעבר לחומה. השמים מתקדרים בהפתעה. הכיבוש סוגר 50 שנה.

יכולתי לעשות את זה אחרת, לכבודכם. יכולנו לנסוע לבורין, הכפר שבחורי יצהר פולשים אליו בכל שבוע ומכים בתושביו. יכולתי לשלוף מהמגירה זיכרון מדרום הר חברון או ללכת להטיח את ראשי בחומה בראס אל עמוד, אבל רציתי שלווה, אז אני כאן, בכפר שקט ומתוק, שאין לי מושג מה עבר עליו ומה עוד יעבור. אני שרוי עמוק בתוך שקט של שושנים, ויודע שהשלווה לא תבוא.