זכיינית סקאל הפסיקה לשלם שכירות – היא ובעליה ישלמו 388 אלף שקל

בימ"ש השלום בבאר שבע קיבל בשבוע שעבר תביעה של בעלת מרכז מסחרי בבאר שבע. בפסק דין שיטתי ומקיף, השופטת דחתה את עמדת הזכיינים, שהפסיקו לשלם שכירות על דעת עצמם, בטענה שהתובעת הפרה את התחייבויותיה כלפיהם.

השופטת נעם חת-מקוב הציגה את טענות הצדדים בהרחבה, בפסק דין שעסק בשכירות של חנות במתחם B7 בבאר שבע בידי זכיינית של רשת סקאל. הסכם השכירות בין הצדדים נחתם ב-2008 למשך 5 שנים שאמורות היו להסתיים ב-2013. אלא שכבר באפריל 2012 הפסיקה הזכיינית לשלם שכירות.

באוגוסט 2012 בעלת המרכז, חברת "נס-פן", הגישה בבימ"ש השלום בבאר שבע תביעה נגד החברה ושני מנהליה באופן אישי.

התובעת טענה בין היתר כי המנהלים פעלו בחוסר תום לב, תוך הסתמכות על כך שלא הוחתמו על ערבות אישית וגם לא יהיה ניתן לגבות מהחברה שלהם דבר, בהיותה חברה ייעודית שהוקמה רק לצורך הפעלת החנות.

לטענת התובעת, המנהלים יצרו מחלוקת פיקטיבית בנוגע לתשלום השכירות והפסיקו לשלם בידיעה שעד לבירור המחלוקת החברה לא תהיה פעילה ולא ניתן יהיה לגבות ממנה את דמי השכירות.

השופטת נעם חת מקוב, בית משפט השלום בקרית גת

מנגד, הנתבעים טענו בין היתר כי הפסיקו לשלם את השכירות משום שהתובעת הפרה את התחייבותה להשתתף בתקציב הפרסום של הסניף בסכום של 25,000 שקל לשנה. על כן, הם היו רשאים לקזז 125,000 שקל בצירוף מע"מ מכל חוב כלפי התובעת.

בנוסף הם טענו כי התובעת שיפצה את המרכז המסחרי באופן שגרם לפגיעה קשה בהכנסות החנות, ובניגוד להסכם. הם טענו כי בהתאם לחוות דעת שמאי התובעת חייבת להם יותר מ-300 אלף שקל עקב הירידה במחזור המכירות.

על כך טענה התובעת בין היתר כי מעבר לכך שחוות הדעת חסרת בסיס, הרי שבפועל לא הייתה ירידה בפדיון של החנות בתקופה הרלוונטית.

פעלו משיקולים זרים

פסק דינה של השופטת חת-מקוב חולק לפרקים-פרקים בהתאם לעילות התביעה השונות. בתחילה השופטת דחתה את טענות הקיזוז של הנתבעים. בעניין זה השופטת לא השתכנעה כי לנתבעים נגרמה ירידה בפדיון, והתרשמה כי חוות הדעת שצורפה על ידם הייתה בלתי מבוססת, ככל הנראה מאחר שהתבססה על השוואות לעסקים אחרים ולא על נתונים כספיים אמיתיים.

גם לגבי תקציב פרסום השופטת ציינה כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת התחייבה לקזז מדמי השכירות 25,000 שקל (לשנה) או כל סכום אחר.

בכל הקשור לשאלה האם יש לחייב את הנתבעים-המנהלים אישית, השופטת סברה כי אין כאן עילה ל"הרמת מסך" בין הנתבעים לחברה הנתבעת, שכן לא הוכח כי בחתימת ההסכם הייתה מטרה של הונאה או קיפוח נושים.

ואולם, השופטת כן סברה שיש לחייב את הנתבעים באופן אישי בעילה של הפרת חוזה, מאחר שהשתכנעה כי לנתבעים היו שיקולים זרים בהחלטה שלא לשלם את דמי השכירות.

לפיכך, השופטת חייבה את החברה ואת שני מנהליה לשלם לתובעת ביחד ולחוד כ-388,000 שקל – סגכוםפ המגלם דמי שכירות עד יוני 2013. לכך יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 29,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד יהונתן גינת

• ב"כ הנתבעים: עו"ד משה דנוך

לפסק הדין

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer

באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"