בתנועה: האם יש פיות באירלנד?

היה היה פעם בעיתון שיר מתורגם. מהונגרית, נדמה לי. אם כי שנים חשבתי שהוא פולני ושיגעתי מומחים לשירה פולנית (יש כאלה) בניסיון לגלות מי כתב אותו. זכרתי מתוכו רק שתי שורות. השורה הפותחת היתה: "לאלה אני מתגעגע:", ואחריה באה רשימה ארוכה של דברים שאליהם המשורר מתגעגע, ובשורה האחרונה, שחזרה פעמיים, נכתב: "לרחשים בלילות הנדודים".

למה לא גזרתי את השיר שכל כך אהבתי? למה לא שיננתי את שמו של המשורר? אולי כי אז רוב לילותיי היו לילות נדודים, טריים כל כך עד שזכרתי כל יקיצה קלה בעיצומם, כל רעד של צינה בסופם, וידעתי שיבואו עוד. הנחתי שיום אחד עוד אתגעגע לרחשים בלילות ההם, אבל הזמן לזה עוד היה רחוק.

לא רק תנשמות נושמות, אופנועים מזמזמים וצרצרים מזמרים. בלילות ההם בקעו גם רחשים מוזרים מאלה, אגדיים. לילה אחד נטיתי אוהל בכר מרעה באירלנד, והרחק אחרי חצות שמעתי לחישות רכות וראיתי נצנוצי אור קטנטנים. פתחתי את הרוכסן והבטתי החוצה. האחו היה כחלחל באור הירח וריק. קמתי על רגליי והבטתי סביב. כלום.

רכסתי את האוהל שוב והשתרעתי לאחור. הלחשים חזרו וגם הנצנוצים. הם באו מתוך האוהל, זעירים כמו גחליליות. ניסיתי ללכוד אותם בעיניי. לא פחדתי, אלא השתאיתי. ידעתי במה מדובר.

איור: שמרית אלקנתי

כמה ימים לפני כן, בפאב בעיר גולווי, שוחחתי עם שני אנשים מבוגרים וסבירי מראה שהאמינו בפיות. "אתה יוצא עכשיו לחיק הטבע, נכון?" חקר אחד מהם, יצק שלוק בירה לפיו, מחה את שפם הקצף וכיוון כלפיי אצבע מזהירה, "זה מערב אירלנד פה, אתה תראה הרבה דברים מוזרים".

"מה זה דברים מוזרים?"

"למשל, אתה תראה אנשים נעלמים. לרגע אחד אתה רואה בן אדם, ואז אתה מביט שוב והוא איננו. אלה האנשים הקטנים".

"אנשים קטנים שנעלמים?", הייתי מבולבל.

"לא, הם נראים כמו אנשים רגילים, אבל אלה האנשים הקטנים, אתה יודע..."

לא ידעתי, אבל למדתי. על פי המיתולוגיה האירית, כשהגיעו אבות האומה אל האי הירוק כבר גרו בו אנשים. הם מכונים "ילדיה של דאנו", על שם דמות נשית שהיא ספק אלה, ספק אם קדמונית. האגדה מספרת שבתום מלחמה ארוכה עם הקלטים, ולאחר שסבלו אבדות קשות, נבלעו ילדיה של דאנו מתחת לקרקע.

מאז הם מגיחים מהמסתור מדי פעם, בדרך כלל כדי לעסוק בענייניהם, אבל לפעמים כדי להתערב בחיי בני האנוש. החיים מתחת לקרקע כיווצו את מידותיהם, ועל כן הם מכונים "האנשים הקטנים", אבל יש להם כוחות פלאיים שמאפשרים להם לעטות חזויות שונות ולבצע מעללים.

ילדיה של דאנו מתערבבים עם בני האנוש. הם חוטפים ילדים ממיטותיהם ומחליפים אותם בילדים זהים, אבל משונים. המיתוס הנ"ל שימש במשך דורות הסבר לאוטיזם ולנכויות מנטליות אחרות במשפחות איריות. הבאנשי, פיה המייללת במרחקים, מבשרת את מותם של אנשים. בקיצור, הפיות לא תמיד מתוקות, אבל הן מרתקות. המשורר ייטס, שגדל בדבלין והתארח תכופות במערב הכפרי, היה מוקסם מסיפורים שסופרו ברצינות גמורה על הפיות ומעלליהן. הוא שילב כוחות עם הפולקלוריסטית אוגוסטה גרגורי, ושניהם אספו מעשיות בדיוק כמו אלה ששמעתי בפאבים כעבור מאה שנה.

מאז הפגישה בפאב עברו עוד 20 שנה של גלובליזציה. שערי אירלנד נפתחו לראשונה להגירה ממשית, בעיקר מפולין, וההומוגניות התרבותית של הארץ נשברה. הנס הכלכלי, שכונה "הנמר הקלטי", העשיר את האירים, מילא את כרי המרעה של המערב בבתים מכוערים שנבנו ונקנו אך ורק לשם ההשקעה, ונפח את נשמתו כשהוא מותיר אחריו מאות אלפי בעלי חוב. האם הסיפורים האלה עדיין מסופרים?

אם הפיות באמת קיימות, ברור שהם מסופרים. ויש מצב שהן אכן קיימות. אני זוכר את עצמי עומד בשטח פתוח כחודש אחרי השיחה ההיא בפאב, וממתין לטרמפ. בחורה פסעה לאורך חומה נמוכה של אבן, לבושה בחולצה שחורה ובמכנסי אימונית אדומים. השבתי את עיניי אל הכביש, וכשהבטתי שוב הצדה היא לא היתה שם. לא היה לה איפה להתחבא. היא פשוט נגוזה. ניגשתי לבדוק את חומת האבן, איש לא היה שרוע בגבה. זה היה ממש כפי שההוא ניבא.

מצד אחר, רוב הסיכויים הם שפיות אינן קיימות, אלא שאימצתי אמונה עממית והיא הפכה מוחשית עבורי. גם עליי עברו 20 שנה מאז הפגישה בפאב. לא נראה שאהיה מסוגל לזה שוב. סימן השאלה שאיתו אנחנו יוצאים לעולם כאנשים צעירים הולך ונסגר עם השנים בסימני פיסוק החלטיים יותר. אז הכל היה אפשרי והדרך היתה פתוחה, גם בפני איזה טינקרבל שתקפוץ לביקור אצלי באוהל. לאלה אני מתגעגע.