החברה לאי־שוויון בע"מ: חברות הסופרסטאר משתלטות על הכלכלה

ב־2012 הוזמנה שריל סנדברג לנאום בפני בוגריו הטריים של בית הספר למינהל עסקים בהרווארד, שבו למדה בעצמה. סנדברג, אחת המנהלות הנודעות בארצות הברית, השיאה להם עצה פשוטה: "אם יש לכם הזדמנות, תעלו על חללית".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:

ב־2001, הסבירה סנדברג לשומעיה בסיפור שכבר היה לאגדה, היא עזבה את עבודתה במשרד האוצר ועברה לעמק הסיליקון של אחרי פיצוץ הבועה. בין הג'ובים שבחנה היתה הצעת עבודה מסטארט־אפ צעיר, בן שלוש שנים, גוגל שמו. ההצעות האחרות שהיו על הפרק היו טובות בהרבה, בתפקידים נחשבים יותר. סנדברג החליטה לפתוח את העניין עם מנכ"ל גוגל אריק שמידט. "ישבתי איתו, הראיתי לו את הטבלה שהכנתי, שמשווה בין ההצעות, אמרתי לו שהמשרה שהוא מציע לי לא עונה על אף אחד מהקריטריונים שהגדרתי. הוא הניח את ידו על גיליון הנתונים, הסתכל עליי ואמר 'אל תהיי אידיוטית' — שזו עצת קריירה מצוינת. ואז הוא הוסיף: 'תעלי על חללית. כשחברות צומחות מהר ויש להן הרבה השפעה, הקריירות מסתדרות מעצמן. אם מציעים לך מקום על חללית, אל תשאלי איזה מושב זה. פשוט תעלי".  

איור: יזהר כהן

סנדברג עלתה. החללית של גוגל אכן המריאה. שבע שנים אחר כך, כשהוצע לסנדברג מקום על החללית של פייסבוק, היא לא היססה לעבור אליה, ונהפכה למיליארדרית. העצה של שמידט הוכיחה את עצמה, כי היא משקפת אמת עמוקה על שוק התעסוקה בימינו, לא רק בהייטק: בכלכלה של המאה ה־21 יש חברות שאכן מרחפות גבוה מעל, מצליחות ומתגמלות, והדומיננטיות שלהן משפיעה על החברות והעובדים האחרים. אלה חברות סופרסטאר, וכדאי מאוד לעבוד בהן.

הריכוזיות הגוברת — מציאות שבה קומץ חברות מצליחות לכבוש את השוק, כל אחת בתחומה, ומשאירות את המתחרות הרחק מאחור — מתרחשת בכל הכלכלות המפותחות, אבל בולטת במיוחד בארצות הברית. ב־1994 מאה החברות הגדולות במדינה היו אחראיות לשליש מהתוצר, ו־20 שנה אחר כך כבר חלשו על כמעט חצי ממנו (46%). זה נתון מדהים, כשמביאים בחשבון שמדובר באומה יזמית של 320 מיליון אזרחים. את השמות הבולטים גם אנחנו מכירים: ענקית הקמעונאות וולמארט, למשל, שהיא המעסיק הפרטי הגדול בארצות הברית, או חמש ענקיות הטכנולוגיה, אפל, גוגל (אלפאבית), מיקרוסופט, פייסבוק ואמזון, ששוויין המשותף מתקרב ל־3 טריליון דולר. גם בעולם הפיננסי זה קורה: בשנת 2000 חמשת הבנקים האמריקאיים הגדולים שלטו ברבע מהנכסים בענף, השנה הם מחזיקים בכמעט חצי (47%). וזה קורה בעוד ועוד ענפי כלכלה.

פרופ' ניקולאס בלום. "שני שלישים מהעלייה באי־השוויון בין העובדים נעוצים בהבדלים בשכר בין החברות. העובדים בעלי ההשכלה הכי טובה ועם הכי הרבה כישורים מצטופפים בחברות הכי מצליחות, וההכנסה שלהם עולה דרמטית לעומת אלה שבחוץ"

ולריכוזיות הגוברת יש מחיר. לא רק בפגיעה בצרכנים מעצם צמצום התחרות, אלא גם בהעמקת האי־שוויון, שמככב בסדר היום הציבורי. צמד מחקרים כלכליים טריים, שזכו להדים נרחבים בעולם, מצביע על כך שכאשר קומץ חברות משתלטות על השוק הן מגדילות את הפערים, דוחפות קדימה את עובדיהן ובעליהן ומשאירות מאחור את כל השאר.

"המנוע האמיתי מאחורי העלייה באי־השוויון הוא אי־שוויון בין החברות", קובע פרופ' ניקולאס בלום מאוניברסיטת סטנפורד, "במציאות כלכלית שבה 'המנצח לוקח את כל הקופה', או לפחות את רובה, העובדים בעלי ההשכלה הכי טובה ועם הכי הרבה כישורים מצטופפים יחד בחברות הכי מצליחות, וההכנסה שלהם עולה דרמטית לעומת אלה שבחוץ". במילים אחרות, הם הצליחו לעלות על החללית. כל השאר, מסביר בלום, "נותרים על כן השיגור, נחנקים מעשן".

התופעה, כאמור, בולטת במיוחד בארצות הברית, אבל אפשר למצוא הדים שלה גם בישראל: לא בכדי סקרים שונים שבודקים מהם מקומות העבודה הטובים בארץ מגלים שוב ושוב שהישראלים כבר הפנימו את עולם החלליות, ולכן רוצים לעבוד באינטל, בגוגל ובאפל, וגם ברפאל ובחברת החשמל — כולן החברות המובילות (או היחידות) בתחומיהן. "זה ברור", אומר בלום ל"מוסף כלכליסט" כשהוא שומע את הממצאים האלה, "הם רואים את כל האנשים הכי טובים הולכים לעבוד שם, רואים שהחברות האלה מצליחות באופן יוצא דופן, ורוצים גם להגיע אליהן. אני רואה את זה גם עם תלמידי התואר הראשון שאני מלמד בסטנפורד, שלעתים קרובות מסתערים על מספר קטן של חברות צמרת".

עובדים בגוגל. יש עובדים שמצליחים "לעלות על החללית", וכל השאר "נותרים על כן השיגור, נחנקים מעשן" צילום: google

גרף השכר מספר את כל סיפור האי־שוויון

פרופ' בלום, כלכלן שבאמתחתו שורת פרסים, עבד בעבר במשרד האוצר הבריטי ובחברת הייעוץ מקינזי לפני שפנה לקריירה אקדמית. המחקר שלו מתבסס על ניתוח כמות אדירה של נתונים — חלק מגל חדש בכלכלה, שבחסות התקדמות המחשוב עבר ממאמרים תיאורטיים מבוססים על מודלים מתמטיים לניתוח ביג דאטה. הגישה הזאת, למשל, שימשה את הכלכלנים הצרפתים פרופ' תומס פיקטי ופרופ' עמנואל סאיז, כשהגיעו לאחד הממצאים המרעישים של העשור האחרון: אי־השוויון בהכנסות בארצות הברית זינק לרמות שלא נראו כבר 80 שנה, מאז ערב השפל הגדול. בעקבות הממצא הזה החלו השניים ועמיתיהם בבניית מאגר מידע נרחב, שמקיף כבר 33 מדינות ומתעד איך אי־השוויון בהכנסות ובעושר חזר לגאות ברבות מארצות המערב.

גם בלום ועמיתיו צללו אל ים נתונים כביר. "הסתכלנו על כל דיווחי השכר של המעסיקים בארצות הברית לביטוח הלאומי, 100 מיליון רשומות בשנה, במשך 35 שנה: בין 1978 ל־2013. וכשמסתכלים על הרשומות האלה רואים עלייה דרמטית באי־השוויון — כל מה שפיקטי וסאיז דיברו עליו", מספר בלום.

אבל לו ולעמיתיו היה גם נתון נוסף: באמצעות רשומות הביטוח הלאומי הם יכלו למפות את העובדים לפי מקומות עבודה (הם לא ראו את שמות החברות, אלא רק את המספר המזהה שלהן). כך הם הגיעו לתגלית המרעישה שלהם, שלפיה ההבדל לשני שלישים מהעלייה באי־השוויון בין העובדים בתקופה המדוברת נעוץ בהבדלים בשכר בין חברות. בחברות שבצמרת השכר עלה בקצב גבוה בהרבה מבחברות שבתחתית, והפער ביניהן רק גדל (ראו גרף). "זה ממצא די מהמם", אומר בלום. "המשמעות היא שרוב העלייה באי־השוויון בשכר נגרמת עקב אי־שוויון בין אנשים שעובדים בחברות שמשלמות הרבה לאנשים שעובדים בחברות שלא משלמות הרבה".

פרופ' דיוויד דורן. "בדרך לטינה עממית כלפי העסקים הגדולים"

לפי המחקר, בין 1981 ל־2013 השכר הריאלי הממוצע של העובדים בחברות שהשכר בהן נמצא באמצע התפלגות ההכנסה, כלומר באחוזון ה־50, עלה ב־16%, ואילו זה של העובדים באחוזון ה־25 עלה ב־6% בלבד, על פני 32 שנה. לעומת זאת, שכרם של עובדים בחברות שבאחוזון ה־90 עלה ב־36%, ובחברות הצמרת, אלה שבאחוזון העליון, הוא זינק ב־64%. העובדים בחברות המובילות פתחו פערי שכר מול שאר העובדים, וזה חלק ניכר מההסבר לזינוק באי־השוויון הכללי. ממצאים דומים, על פי בלום, עלו במחקרים שנערכו בבריטניה, בגרמניה ובשבדיה.

כשמעבירים את השכר הנמוך לעובדי קבלן ומיקור־חוץ

אחרי שביססו את הממצאים המטרידים האלה, בלום ועמיתיו ניסו להבין אותם. הם עדיין לא הצליחו; "אין לנו הסבר טוב, זו חידה", מודה בלום, ובכל זאת מעלה כמה השערות. הסבר אפשרי אחד הוא העובדה שהחברות הפכו לאחידות יותר: בארצות הברית כבר אין מנהלים שהתחילו בחדר הדואר, והחברות שבצמרת כבר לא מעסיקות באופן ישיר עובדי ניקיון ומטבח; המעבר לשימוש בקבלני כוח אדם וחברות מיקור־חוץ השאיר בחברות האלה רק עובדים מסוג מסוים, והפך את השכר בהן להרבה יותר אחיד. "קח למשל את ג'נרל אלקטריק", מדגים בלום. "מספר העובדים שלהם הוא כ־300 אלף, והוא נשאר יציב למדי מאז שנות השבעים. אבל בשנים האלה הן הוציאו למיקור־חוץ גם את העובדים שבתחתית הסולם אבל גם הנהלת חשבונות, ניהול כוח אדם וכו', ובמקביל שכרו עוד מהנדסים, מדענים ומנהלים. כך החברה נשארה רק עם אנשים בחלק האמצעי־עליון של סולם ההכנסות".

תהליך כזה קרה בעוד ועוד חברות, ובכך הפך את השכר בהן לאחיד יותר — והגדיל את הפער מהשכר האחיד בחברות אחרות. "העולם התאגידי החל להתחלק בין חברות עתירות ידע כמו אפל, גולדמן זאקס ומקינזי לחברות עתירות עבודה, כמו סודקסו, שמספקת שירותי הסעדה ותחזוקה", כתב לאחרונה בלום ב"הרווארד ביזנס רוויו". "עובדים עם הרבה השכלה ועם כישורים מבוקשים נשכרו במגזר הידע, וקיבלו שכר גבוה, הטבות ופינוקים. עובדים פחות משכילים קיבלו עבודות בחברות עתירות עבודה, שבהן השכר דרך במקום ואפילו ירד ושלא מציעות הטבות כמו ביטוח בריאות".

זה הסבר הגיוני, אבל חלקי בלבד, כי הפערים אינם רק בין עובדי חברות הפיננסים לעובדי חברות ההסעדה, אלא גם בין חברות באותו ענף. "החברות המובילות הולכות ומתרחקות מהחברות הממוצעות בתעשייה שלהן", אומר בלום. "יש כאן שני סיפורים אפשריים. אחד הוא של מזל: יש חברות שמצליחות, נגיד אפל, ויש חברות שנכשלות, כמו מוטורולה. השכר שלך תלוי בשאלה לחברה מאיזו צד הצטרפת. אבל אפשר לספר גם סיפור אחר, שבו חברות מצליחות בעיקר מפני שאנשים עם כישורים גבוהים והרבה השכלה עוברים לעבוד בהן, ואילו כאשר חברות לא מצליחות זה משום שהן מגייסות אנשים עם פחות השכלה ופחות כישורים. גוגל שואבת את כל מהנדסי התוכנה הכי מוכשרים, וחברות תוכנה קטנות שמעולם לא שמעת עליהן סובלות מזה. זה קורה בעוד תחומים, למשל בהנדסה אזרחית". לדבריו, כך נוצר מעגל קסמים שבו חברות מצליחות מעלות שכר כדי לגייס את העובדים הכי טובים, ואז מצליחות עוד יותר וגורפות נתח גדול יותר מהשוק שבו הן פועלות.

מנכ"ל ג'נרל אלקטריק לשעבר ג'פרי אימלט עם מהנדסים בחברה. "המנקים והחשבים עברו למיקור־חוץ, ו־GE נשארה רק עם עובדים בשכר גבוה" צילום: גטי אימג'ס

הצלחה מגדילה בעיקר את ההכנסה של בעלי ההון

אי־השוויון בין העובדים הוא רק היבט מטריד אחד של המציאות הכלכלית במאה ה־21. לצדו ישנה תופעה אחרת שמעסיקה לא מעט את הכלכלנים בשנים האחרונות: העובדה שנתח גדל והולך מההכנסה מגיע לבעלי ההון, כלומר לבעלי החברות, מה שמגדיל עוד יותר את אי־השוויון בחברה כולה. "במשך הרבה זמן כלכלנים האמינו שחלוקת ההכנסות במשק, בין ההכנסה של העובדים להכנסה של בעלי ההון, תהיה די יציבה במשך הזמן", מסביר ל"מוסף כלכליסט" הכלכלן פרופ' דיוויד דורן מאוניברסיטת ציריך. "אבל בהרבה מדינות חלק ההכנסה שהולך לעובדים נמצא בירידה והחלק שמגיע לבעלי ההון בעלייה".

הסבר פופולרי אחד לעניין הוא היחלשות איגודי העובדים, אבל דורן מזכיר שאת הירידה בחלק העובדים בהכנסות אפשר למצוא גם במדינות שבהן הארגונים עדיין חזקים. הסבר אחר הוא הגלובליזציה, אבל לפי דורן התופעה קיימת גם בענפי שירותים שבהם אין תחרות מעבר לים (ענקית השילוח פדקס, למשל, מוזכרת במחקר כאחת מחברות הסופרסטאר האמריקאיות). "כך שזו חייבת להיות התפתחות שמשפיעה על הכלכלה כולה באופן נרחב יותר", הוא אומר. את התשובה הוא ועמיתיו מצאו, שוב, בעליית חברות הסופרסטאר.

פרופ' ואן רינן. "חברות הסופרסטאר מסכנות את הפריון"

המחקר שלהם התבסס על נתונים שמכסים "כמעט כל חברה בסקטור הפרטי בארצות הברית" ועל נתונים מכלכלות גדולות אחרות. הניתוח שלהם חשף "דומיננטיות גדלה והולכת של החברות הגדולות, ובמיוחד של חברות מאוד גדולות", בתחומי הייצור, הפיננסים, השירותים, התשתיות, הקמעונאות והסיטונאות.

"התעשיות שבהן החברות המאוד מאוד גדולות הגדילו את נתח השוק שלהן הן בדיוק התעשיות שבהן אנחנו רואים את הירידה הכי גדולה בהכנסה היחסית של העובדים", הוא אומר. "ההסבר שלנו הוא שלהרבה חברות יש במידה מסוימת עלות שכר קבועה. תחשוב למשל על חברה שמייצרת תוכנה שאפשר להוריד באינטרנט תמורת תשלום. אם פתאום הרבה יותר אנשים מורידים את התוכנה ומשלמים עליה, זה אומר שהחברה מקבלת יותר הכנסה. אבל העובדה שהיא מוכרת הרבה יותר לא בהכרח אומרת שעכשיו היא צריכה לשכור הרבה יותר עובדים. זה נכון אפילו במסעדה: כשהיא נהיית מצליחה מאוד היא שוכרת יותר עובדים, אבל העלייה במספר העובדים קטנה מהעלייה בהכנסות. כלומר העלייה במכירות של חברה מצליחה גדולה יותר מהעלייה בהוצאות השכר שלה. המשמעות היא שככל שהחברה נהיית גדולה יותר כך חלק ההכנסה שמגיע אל הבעלים שלה גדל".

הממצא הזה חזר במחקר שלו שוב ושוב. "חברות הסופרסטאר הן לא בהכרח חברות שמעסיקות הרבה עובדים", הוא מדגיש. "בהרבה מקרים הן פשוט מסוגלות למכור מהמוצר כמות גדולה יחסית לגודל כוח העבודה שלהן. כך חלק גדול יותר מהשוק נשלט בידי חברות שבהן נתח ההכנסה של העובדים הוא קטן".

ועכשיו חברות הענק בדרך להרוג את הצמיחה

התחזקות חברות הענק, אם כן, יכולה להסביר את העמקת האי־שוויון גם באמצעות הפערים בין עובדים וגם על ידי הפער בין שכירים לבעלי ההון. השאלה היא מה ההסבר לה. "הסבר אפשרי אחד הוא שחברות מסוימות היו חדשניות במיוחד ומוכשרות במיוחד בשימוש בטכנולוגיה חדשה כדי להגדיל את נתח השוק שלהן. בהסבר הזה, החברות האלה פשוט עושות עבודה טובה מאוד", אומר דורן, בדומה להסבר של בלום שלפיו חברות מוצלחות וחדשניות מושכות עובדים טובים, ומצליחות יותר. אבל דורן מציע עוד אפשרות, ומזכיר כי "ספקים מונופוליסטיים הם לא בהכרח חברות שמצליחות משום שהן מייצרות מוצרים אטרקטיביים במיוחד שמתומחרים טוב, אלא משום שהן משתמשות בעמדה המונופוליסטית שלהן כדי לגבות מחירים גבוהים מהצרכנים ולספק רווחים גבוהים לבעלים שלהן".

שותפו של דורן למחקר, פרופי ג'ון ואן רינן מ־MIT (שהיה, אגב, המנחה של בלום בדוקטורט), אומר ל"מוסף כלכליסט" כי לדעתו ההסבר המלא הוא שילוב של שני ההסברים. "לא מדובר בכוחות אנטי־תחרותיים בלבד, כי אנחנו מראים שהתעשיות שנעשו ריכוזיות יותר הן דווקא אלה שבהן השינוי הטכנולוגי והגידול בפריון הם הכי מהירים. לדעתי הסיפור הסביר ביותר הוא זה: חברות סופרסטאר משיגות בהתחלה נתח שוק גדול באמצעות תחרות על מצוינות, הן יותר יעילות וחדשניות. אבל ברגע שהן נהפכות לדומיננטיות זה מאפשר להן לנקוט פעולות שמבצרות את העמדה שלהן באמצעות שתדלנות והתנהלות עסקית שמקשה על המתחרים לצמוח. מיקרוסופט היא דוגמה קלאסית: היא השיגה נתח אדיר של מערכות ההפעלה על מחשבים אישיים שולחניים, ואז התחילה לעשות דברים כדי לחנוק את החדשנות, כמו למשל לדחוק מהשוק את נטסקייפ". חברות סופרסטאר, הוא מוסיף, יכולות גם פשוט לקנות את המתחרות, כמו פייסבוק שקנתה את ווטסאפ ואינסטגרם.

מלבד הנזק שחברות הענק גורמות לשוויון, ואן רינן מוטרד מהאפשרות שהן יפגעו גם בצמיחה: כלומר לא רק שהעוגה מתחלקת באופן יותר לא שוויוני, היא גם תגדל לאט יותר. "הסיכון הוא שהדומיננטיות של חברות הסופרסטאר תוביל בסופו של דבר לצניחה בדינמיות הכלכלית ובפריון, מה שרק יבצר את כוחן עוד יותר", כתב במאמר ב"הרווארד ביזנס רוויו" לאחרונה. "אם זה לא יטופל, זה עשוי לעורר טינה עממית כלפי העסקים הגדולים או הממשלה או שניהם. למעשה, אפשר לטעון שהתהליך הזה כבר נמצא בעיצומו".