"אבא הגיע לבקר בבסיס ביום כיפור ואמר, 'לצערי אני מאמין יותר לדיווחים של הערבים'"
דני חלוץ, הרמטכ"ל לשעבר, בן 68, אב לשלושה וסב לחמישה, נזכר בדברים שלקח מבית הוריו
אבי משה עלה מפרס ב־1935 בגיל 9. הוא הגיע לארץ אחרי מסע של חצי שנה עם אמו ושלושת אחיו דרך עיראק, סוריה ולבנון, וחצו את הגבול בעודם מוסתרים בעגלת אבטיחים. 7 שנים אחר כך, בגיל 16, כבר התגייס לאצ"ל וכמעט נתפס באחת הפעולות בעקבות הלשנה של יהודים. אמי יפה עלתה מעיראק ב־1942 כשהיתה בת 13, יחד עם אביה, לאחר שאמה נפטרה. הם נישאו ב־1947, ואני נולדתי כעבור שנה באחת ההפוגות של מלחמת העצמאות. אבי ראה שנולדתי וחזר לקרבות.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:
“אבא היה קצין מכס, ובעקבותיו עברנו לעכו ואחר כך למעלות תרשיחא. ב־1953, כשבן גוריון קרא לצאת מהעיר לכפר, הוריי עברו למושב חגור ושם גדלתי עד גיל 16. יש לי זיכרונות נפלאים מהמושב, כמו ללכת יחפים לבית הספר.
. דני חלוץ עם הוריו יפה ומשה בסטודיו לצילום בתל אביב "הוריי סבלו קשות מהיותנו מצביעי חירות היחידים במושב, ואני חטפתי מכות מילדים אחרים. לא היה פשוט להיות שם חירותנ'יק כשאתה נזקק לשירותים של תנובה כדי לשווק את התוצרת, או לרשויות שבשליטת מפא"י. אבא אמר: ‘בתור אצ"לניק – יותר קשה’. בסופו של דבר הוא נשבר, ‘חזר בתשובה’, והוציא פנקס אדום כדי להצליח לפרנס משפחה כחקלאי.
"סיפור שאבי סיפר לי על הקרבות ביפו שבהם השתתף במלחמת העצמאות השאיר עליי רושם כביר. כשנכנס לאחד הבתים שם היו על אחד השולחנות ערימות של פאונדים, ‘אבל לא נגעתי בהם. לקחתי רק מספריים של חייט, כי בנעוריי למדתי חייטות’, אמר לי. הוא לקח מספריים כנוסטלגיה, ולא נגע בכסף. מאז המסר של ‘אל תקח מה שלא שייך לך’ שקע אצלי.
דן חלוץ. "לא פשוט להיות חירותנ’יק יחיד במושב כשאתה צריך את השירותים של תנובה כדי לשווק את התוצרת" צילום: תומריקו “בילדותי אמי רצתה שאהיה עורך דין, ואפילו חיפשה אותי בפורים לכזה. גם אמא עיראקית היא אמא פולנייה. עד שקיבלתי זימון לבית הספר לטיסה של חיל האוויר לא היה לי עניין מיוחד בתחום. הגעתי לשם כי זומנתי. במלחמת יום כיפור הוריי הגיעו לבקר אותי בבסיס בהפתעה, כי היו חרדים לי מאוד. בישראל המגמה היתה ליפות את המציאות כלפי הציבור, אבל מאחר שאבי דיבר ערבית שוטפת הוא האזין לדיווחי המצרים, ומשהו לא הסתדר לו בתיאור המציאות. הוא אמר לי: ‘לצערי אני מאמין יותר לדיווחים של הערבים’.
"בגיל 61 הוא נפטר בייסורים ממחלת הסרטן. הייתי אז אלוף משנה, עסוק בפרויקט הלביא, והרופאה אמרה שנותרו לו שלושה חודשים לחיות. אז לראשונה ראיתי אותו בוכה. אחרי שנפטר, אמי, היום בת 88, הגיעה לכל טקסי הענקת הדרגות שעברתי, עד לרמטכ"לות. ועדיין, הרגע שבו ראיתי את לבם של הוריי מתפוצץ מגאווה היה כשסיימתי את בית הספר לטיס".
