בתנועה: הכלה והים
דונלד טראמפ והמים הכחולים בג'יסר א־זרקא יכולים לשנות אפילו את דעתה של סרבנית נישואים נחרצת
כך זה קרה: טראמפ נבחר לנשיאות בשמונה בנובמבר. בשבת שלמחרת פרסום תוצאות האמת מצאנו עצמנו, אלישה ואני, חסרי שקט, טרודים לגבי מצבו של העולם. שאלנו את המכונית של אמא שלי ויצאנו מתל אביב לסיבוב, לא חשוב לאן. הימרנו על איילון צפון, ופתאום היא אמרה: "אני רוצה יוון. אני רוצה דגים ויין לבן וגלים כחולים ומוזיקה יוונית".
גלגלתי את המפה בראשי. "היה פעם מקום בבת גלים שבאה אליו זמרת עם בוזוקי לפעמים, אבל אני בספק אם זה עוד קורה".
איור: שמרית אלקנתי
"וחוץ מזה?"
"לא יודע... שמעתי שיש כפר דייגים בג'יסר".
"שווה הצצה".
זגזגנו בין דלות לצפיפות בתוך העיירה, שמים פעמינו לעבר הכחול הגדול. מרחוק נגלה לנו כפר הדייגים, כל כולו כמה חושות ופחונים על המים. הגענו למסקנה שמסעדה אין בו. "לא נורא", אמרתי לה. "נקנה לוקוס יפה מאחד הדייגים, נחזור לרחוב הראשי, נקנה מנגל ונעשה אותו על החוף בתענוגות".
אבל יש שם מסעדה. היא נגלתה לפנינו ברגע שפסענו בשביל בין המבנים. סכך של במבוק נפרש מעל רחבה קטנה ובה שולחנות פלסטיק עמוסי כל טוב. מתוך המערכת התנגן שיר של חאריס אלקסיו. צעדנו לתוך הפנטזיה שלנו כלא מאמינים. מוסא הופיע, חבוש כובע צמר כחול, ובירך אותנו לשלום. אחריו הגיעה בתו וג'יהא והניחה על השולחן סלטים. יין לבן לא כלול בתפריט, אבל סביב אחד השולחנות ישבה משפחה יהודית וחגגה יום הולדת, כוסותיה מלאות בדם העינב. התברר לנו שאפשר להביא מהבית.
"אתה יודע משהו", אמרה אלישה כשהוגש הדג, "זה מקום שאפשר להתחתן בו".
הצעת נישואים מתמשכת. זו היתה המדיניות שבה נקטתי מאז התחלנו לצאת. בכל כמה ימים הצעתי, באופן צנוע. פעם אחת גם ירדתי על הברך והגשתי לה טבעת, אבל זה היה ברחוב אלנבי והטבעת היתה משובצת בזירקון. ידעתי שאלישה לא מעוניינת בחתונה. היא פשוט לא מתחברת למוסד הנישואים ולאסתטיקה של שמלות כלה. לא רציתי לדחוק בה. רק לשדר לה שיש בי את זה.
עכשיו בא ההרהור הזה, לנוכח סירות דייגים שמתנדנדות במעגנה קטנה, לצלילי שיר געגועים ים תיכוני. מקום שאפשר להתחתן בו, הא? מבחינתי קיבלתי "כן".
נדרשו לנו כמעט חמישה חודשים לממש את זה. והם היו מלאי תכונה. לא חשנו קשר עז עם הרבנות ולכן נישאנו קודם כל בחוץ לארץ. עד כאן מעשה נפוץ למדי. מה שמקובל פחות הוא להינשא בג'יסר, אם אינך בן המקום. ג'יסר נחשבת מקום מוקצה אפילו בקרב קהילות דוברות ערבית. אבותיהם של תושבי המקום הובאו לכאן בלית ברירה מסודן בסוף ימי השלטון העותמני, והם נתפשים כזרים, אחרים, פחותים.
בקהילה שלנו הם קודם כל ערבים, ויש לזה משקל. היו שהשמיעו קולות דאגה וחקרו אם ינכחו במקום מאבטחים חמושים, נשמע אפילו דיבור על "קני דאעש בכפרים". הכלה ואני התנגדנו בכל מאודנו לנוכחות של אקדחים על החוף הרגוע. "לא נקים התנחלות בג'יסר!" הצהרנו בחריפות.
אבל החרדה חלחלה לתוכנו. מצאנו עצמנו חוקרים את הדינמיקה בין החמולות בעיירה, ואז הפסקנו. יש אלימות בג'יסר, בהחלט. יש מתחים, אבל הם לא קשורים לנו. אנחנו אורחים במקום מסביר פנים ונהיה בסדר גמור. חוץ מזה, מוסא ארגן שמירה, והוא יודע טוב יותר מכולם מי נגד מי. עשינו מאמץ וניקינו את מחשבותינו מתסריטי האימים שנטמנו בהם במסגרת ראיית עולם מבוהלת שכולנו כבולים בה. ג'יסר נמצאת מחוץ לבונקר שלנו.
ואז פתאום הבנתי כמה גאוני היה הרעיון של אשתי לעתיד. היא לא ראתה רק את הצבע המטורף של המים. היא ידעה שהטברנה של מוסא תציב בפני הקהילה שלנו אתגר ראוי, ושאם נעמול יחד עם משפחת ג'ובראן על הרמת החתונה המושלמת (ואלוהים ונפטון יודעים שניהם כמה עמלנו) נפתח כאן חברות בין עולמות.
וזה קרה. היה מרהיב. השולחנות היו יפהפיים, בצבעי כחול ולבן איגאי, החיבוקים היו עזים, המחמאות מטורפות, והאוכל משובח. חבר נפשנו חוסאם ג'ובראן, מדריך תיירים מבית סאחור שעובד עמי כבר שנים, השיא אותנו תחת החופה בטקס מסורתי למהדרין. מתברר שלא צריך רב לחופה יהודית כשרה. די בחתן וכלה, טבעת ושני עדים. מתברר שגם לא צריכים שום קלישאה כדי להינשא, רק כלה עם חזון ודמיון, חתן עם כמיהה, תיאבון לדגים טריים וליופי ובחירות דרמטיות בארצות הברית.
