כשהכסף נוזל מהאוזניים: צילומים מחיי העשירים החדשים

להאזנה לכתבה

ברוכים הבאים לארצות הברית של עידן השפע, רגע לפני פרוץ המשבר הכלכלי העולמי של 2008 והתפוצצות בועת הנדל"ן. ספר תצלומים חדש ומדובר בשם "Generation Wealth" של הצלמת האמריקאית לורן גרינפילד, שיצא לאור השבוע בהוצאה היוקרתית Phaidon, חוזר אחורה בזמן ומציג 650 תמונות מ־25 השנים האחרונות של אנשים שטובעים בכסף ומשוויצים בו כדרך חיים או מזייפים עושר בתקווה שכך ישיגו אותו. זו תמונת מראה של התרבות שלנו, מהוליווד עד שנגחאי, שבה כולם מעריצים כסף, מזייפים עושר ומקווים כך לקנות אושר. גרינפילד, צלמת מצליחה ומוערכת כבר שלושה עשורים, עובדת כמו סוציולוגית עם המצלמה. ב־2008, כשהביטה על התצלומים שלה, היא הבינה שהזדמן לה לתעד תקופה של שינוי גדול באמריקה. "הרגשתי שהמשבר מלמד אותנו על הטעויות שלנו", מספרת גרינפילד בראיון ל"מוסף כלכליסט". "התחלתי לחשוב על התהליך שעברנו, איך השתנינו ואיך השתנה החלום האמריקאי, וחיפשתי תשובות גם בתצלומים שעשיתי".

סואה צ'יוון, שנגחאי. מתאמנת בגולף בחדר השינה שלה שמעוצב על טהרת ורסאצ'ה צילום: Lauren Greenfield

"ב־25 השנים האחרונות חל שינוי חברתי ותרבותי עצום", אומרת גרינפילד. "ב־1987, כשסיימתי קולג' והתחלתי לצלם, יצא הסרט 'וול סטריט' של אוליבר סטון. הדמות הראשית בו היתה גורדון גקו, שאמר שתאוות בצע היא דבר טוב. הוא היה אמור להיות הרשע בסרט, אבל עבור דור שלם בוול סטריט הוא היה מודל לחיקוי. חלק מהם מופיעים בספר שלי, כמו ג'ורדן בלפורט, שהוא 'הזאב מוול סטריט', או פלוריאן הום, שניהל קרן גידור וישב בכלא על הונאת משקיעים.

כריכת הספר "Generation Wealth". "אני לא חושבת שלמדנו את הלקח מהמשבר הכלכלי של 2008" צילום: Lauren Greenfield

"החל בשנות השמונים, כשרונלד רייגן היה נשיא, אנשים התחילו להעריץ כסף, כאילו שאם יש לך כסף, אתה אדם טוב יותר. אם ילדה לומדת שלגוף שלה יש ערך, שהוא כמו מטבע, המסקנה הלוגית שלה תהיה שכדאי למנף אותו ולמכור אותו. ברוק טיילר היא בחורה כזו: היא גדלה במשפחה ממעמד הביניים במערב התיכון, עברה ילדות ממוצעת, למדה בקולג' והיתה עובדת סוציאלית, אבל החליטה להיות זונה ב־Moonlite bunny ranch בנבאדה. כעובדת סוציאלית היא הרוויחה 20 אלף דולר לשנה, וכזונה היא מרוויחה 20 אלף דולר בתוך כמה ימים. אני לא שופטת אותה ולא את האחרים בספר. בקונטקסט של הערכים שלנו, אם כסף הוא מדד להצלחה, זו החלטה הגיונית. נהפכנו מתרבות שהוגדרה על ידי האתיקה הפרוטסטנטית, והעריכה עבודה קשה, משמעת ודביקות, לתרבות שמעריכה בלינג, סלבריטיז ונרקיסיזם".

בתצלומים בולט מאוד הפער בין אלה שיש להם לאלה שחולמים שיהיה להם ובינתיים מזייפים עושר.

"לימו בוב", שיקגו. על חזהו נחים 15 קילוגרמים של שרשרות זהב צילום: Lauren Greenfield

"אנשים לא רואים את זה מיד, וזה מאוד חשוב לי. רבים מהתצלומים מראים את הדימויים שמעל פני השטח, ושם הכל מבריק וסקסי. אבל השאיפה לעושר, לעתים השאיפה המאוד נואשת לעושר, היא החלק החשוב בספר. החלום האמריקאי תמיד הוגדר על ידי מוביליות חברתית והיכולת לעבוד קשה ולהתקדם ולייצר חיים טובים יותר לילדיך. כיום אנשים לא מרגישים שיש מוביליות חברתית. היא הוחלפה במוביליות מלאכותית, של נראות. Kingpin, נשיא לייבל המוזיקה AMG מאטלנטה שמקדם ראפרים, ניסח זאת היטב כשאמר שלהיראות בלינג זה התואר ד"ר החדש המופיע לפני השם שלך. בדור של אבי הדבר הכי טוב היה להיות רופא, עכשיו תיראה קוּל".

חדר הילדים באחוזת סיגל, פלורידה. השחזור של ארמון ורסאי נהפך לעיקול ענקי צילום: Lauren Greenfield

בתים בגודל של בתי מלון

אילונה, אוקראינית יפהפייה ודקת גזרה, רעיית אוליגרך שעוסק בספנות מכולות, מביטה לעבר בתה הקטנה מישל, שרכובה על סוס משחק. הן מצולמות בביתן במוסקבה. הצבעים כהים. זהו בית רחב ידיים ומעוצב בדקדקנות בהשראת האדריכל פרנק לויד רייט, שתחזוקתו מצריכה צוות של סוכני בית. העין נעצרת על הכיתוב שעל הסריג של אילונה "I'm a luxury", שנעשה במיוחד בידי מעצב שעובד עם נשות מוסקבה. "זה כיתוב אירוני אבל גם אמיתי", אומרת גרינפילד.

"בחרתי להציג את אילונה על הכריכה של הספר מפני שזהו תצלום שמשקף בבת אחת הרבה מהנושאים שמופיעים בו", היא מסבירה. "אני מסתכלת על עושר אבל גם על מגדר, על יופי כמטבע ונשים יפות כביטוי של הצלחה. אילונה מספרת בריאיון שבספר כי היא לא רצתה בית גדול. "אין פה הרגשה חמימה אלא הרגשה כמו במלון, כי כל כך הרבה אנשים מסתובבים פה", היא אמרה לגרינפילד. "אבל אנחנו גרים פה כי בעלי אוהב בית גדול. כיום, במוסקבה, כשאתה עושה כסף, חייב להיות לך בית גדול, אשה צעירה ויפה עם יהלומים גדולים ותיק בירקין מעור קרוקודיל, מכוניות גדולות ויקרות, כמה מטוסים פרטיים, יאכטה. אלה הדברים שאומרים לאנשים אחרים שאתה מצליח".

סוזן רוג'רס, טורונטו. ביתה עוצב בהשראת יורשת הממתקים בסרט "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" צילום: Lauren Greenfield

רוב המצולמים של גרינפילד מודעים למצלמה, עושים לה פוזה ומנפנפים בעושר שלהם. אבא, אמא וילדה על סירת ספורט בסנט מוריץ מדגמנים שלמות בנוף שנגזר מז'ורנל; סוּאֶה צ'יוֶון, אשת העסקים הסינית העשירה, מצולמת בחדר השינה שלה, שכולו על טהרת ורסאצ'ה, בעודה מרכיבה משקפי שמש ומניפה מקל גולף בתנוחה המצהירה 'תראו אותי'. אחר כך היא תספר לגרינפילד שהיא משלמת 300 אלף דולר בשנה כדי להיות חברה בשלושה מועדוני גולף, זאת עוד לפני תשלום דמי החבר החודשיים. ניכר שהמצולמים ערים למצלמה גם כשהם לא מישירים אליה מבט, והם מנפנפים בפניה את עושרם גם אם זה נעשה כביכול באופן אגבי. אבל גרינפילד מפצירה בנו לא להיכנע להצגה. "בהרבה מקרים מגלים שהמצולמים חשים שהם צריכים להראות את הסטטוס שלהם כדי לשרוד".

אצל פלוריאן הום הפער עצום במיוחד. גרינפילד תיעדה אותו בסוויטת VIP של בית זונות חוקי בברלין, ובתמונה הבאה הוא יושב ליד צייד הראשים שתפס אותו והוביל לכליאתו. הום היה מנהל קרן גידור מצליח, ובשיאו היה הבעלים של טירה בלוקסמבורג, גן חיות בפלמה דה מיורקה, מטוסים פרטיים, יאכטות ועוד 7–8 בתים, שבשניים מהם מעולם לא ביקר כי לא היה לו זמן לזה. לאחר שנחשד בהונאת משקיעים ב־200 מיליון דולר, הוא הוכנס לרשימת המבוקשים ביותר של ה־FBI, לצד אוסמה בן לאדן, וריצה עונש מאסר של 15 חודשים. כיום הוא גר בדירה קטנה בגודל של תאו בכלא ואין לו אפילו חשבון בנק.

בוקר חג המולד באחוזת סיגל, פלורידה. מיליון דולר בשנה על שופינג צילום: Lauren Greenfield

"תאוות בצע היא אסון", אומר הום לגרינפילד. "להון אין מצפון, הוא רק רוצה להכפיל את עצמו בלי חוקים. היה לי אמון בעושר ובכוח יותר מאשר במה שחשוב באמת - המשפחה שלך, הקהילה שלך, היחסים הרומנטיים שלך. אני אסיר תודה על הכלא. זה היה אחד הרגעים הכי נמוכים, אבל גם הכי צלולים בחיי".

רוקדים על הטיטאניק

ב־2007 בני הזוג סיגל היו מלכים. דיוויד סיגל היה "מלך הטיים־שרינג", שהרוויח מיליארדים ממכירת יחידות נופש באתרי תיירות, ורעייתו ג'קי היתה מיס פלורידה בדימוס ואם במשרה מלאה לשמונת ילדיהם, שנהגה להוציא כמיליון דולר בשנה על שופינג. וכראוי למלכים הם עסקו אז בקדחתנות בהקמת ארמון בפלורידה. וליתר דיוק, בניית הבית הגדול ביותר באמריקה, 8,300 מ"ר שטחו, שיהיה העתק של ארמון ורסאי. אבל בסוף כל 2007 ממתינה 2008. עסקיו הממונפים של סיגל נפגעו אנושות ובניית הארמון הסתיימה בעיקול ענקי. "זה היה מאוד עוצמתי עבורי, כשאנשים ראו שאפילו מלך הטיים־שרינג מבין את הטעויות שלו, ואומר 'לא היינו צריכים לבנות כל כך הרבה', ו'היינו צריכים להשתמש בכסף שלנו יותר בחוכמה'", מספרת גרינפילד.

ארנקי ורסאצ'ה במסיבת בריכה, בברלי הילס. "מנפנפים במעמד כדי לשרוד" צילום: Lauren Greenfield

בספר נדמה שהסיגלים למדו משהו מהמשבר שחוו. למשל כשדיוויד אומר לך, 'שכשאתה עשיר, אתה אומלל, אבל בצד הטוב יותר של העיר'.

"החלק הקשה עבורי בפרויקט היה שחשבתי שכולנו למדנו את הלקח מההתרסקות שלהם ושאנחנו נשתנה. אף אחד לא תיאר טוב יותר מג'קי ודיוויד את הטעויות שעשינו בכך שהתמקדנו בדברים הלא נכונים. זה היה מסר עוצמתי. אבל אז צילמתי בסין ורוסיה, ושם השד יוצא מהבקבוק ואנשים מתרברבים במה שיש להם ורוקדים על הטיטאניק. ג'קי ודיוויד קנו בחזרה את הבית מהבנק, דיוויד אומר שהוא יסיים אותו, והם תמכו בדונלד טראמפ. אז אני לא חושבת שהם למדו משהו, אבל יש לי תקווה שאנחנו בכל זאת יכולים ללמוד מהסיפור שלהם".