בתנועה: לא ארץ לחיבוקים

ביקרתי בחברון והיה לי רע. חטפתי שוב את הבלוז של חברון. אני יודע, כבר כתבו עליה בלי סוף, אבל אני חייב לשתף, כי קשה לי לשאת את זה לבד, אפילו שיש לי את הפרצוף הנכון ותעודת הזהות הנכונה, אפילו שהבורקס בבית הקפה של המתנחלים היה סביר ובא עם חיוך ואפילו שקניתי שם קערות קרמיקה בזיל הזול. אתם היום חבריי לעת צרה. סליחה שסחבתי אתכם לחברון.

כמובן שאפשר מאוד ליהנות בחברון. יש לי ידידה שעלתה ארצה בעקבות הרגש האדיר שעורר בה ביקור שם. היא השתתפה בסיור שעוצב בקפידה כדי לעורר רגש כזה. אבל אני בעניין של רגש אחר. אני כבר בא והולך עשר שנים מהמקום הזה, לפעמים כאדם כותב, לפעמים כמלווה קבוצות של מבקרים מחו"ל, תמיד בענייני העצב של העיר.

רק פעם אחת באתי בענייני שמחה. מאוחר בלילה, במסיבת גג ביפו, הכרתי בחורה שהיתה בקטע של "חיבוקים חינם". היא היתה מסתובבת בשדרות רוטשילד בתל אביב עם שלט "חיבוקים חינם" וחיבקה זרים גמורים. שכנעתי אותה לבוא איתי לחברון. החלטנו שניתן חיבוקים לכולם: לפלסטינים, למתנחלים ולחיילים. אז חיבקנו קצת: אני גברים, והיא נשים, בעיקר מתנחלים, כי לא הספקנו לעבור למרחב האחר. בתוך עשר דקות עוכבנו לחקירה והועפנו מהעיר קיבינימט.

חלק משמעותי מלבה של חברון הומת מאז, והיא נהפכה לעיר רפאים מאובקת, מלאה בטון ותיל לטובת קהילה של כמה מאות מבני עמי. במשך תקופה מסוימת חיו פלסטינים מעל רחובות שבהם נאסר עליהם ללכת. דלתות הבניינים הולחמו, והם יכלו לצאת רק דרך הגגות. מאז עזבו רובם ועברו לשכונות החיות של העיר. הטריק הצליח: מירור חייהם של אנשים גורם להם לנוע.

איור: שמרית אלקנתי

המתנחלים כיום מוגנים, אבל מחיר השקט שלהם מבעית. הכרתי בחור יהודי שגדל בחברון ונטש אותה לטובת השומרון אחרי החלת "הסטריליזציה". הוא סיפר כמה הוא מתגעגע לעבר הנורמלי (יחסית) של עירו, ולכך שהיה יכול להלך בכולה. הוא וקהילתו אמנם זכו לבעלות מוחלטת על רחוב השוהדא והרחובות שסביבו, אבל הם מנועים על פי רוב מלצאת אל יתר המרחב העירוני. זה מקום כל כך חולה שאפילו אדוניו לא יכולים להתעלם ממחלתו.

והם אדוניו. היום ברחוב השוהדא עצר אותי חייל נבוך לביקורת. הוא אבחן שאני "מכוחותינו" ושחרר אותי. מיד נזף בו מתנחל שניצב לידו: "מי זה? לא בדקת אותו טוב". החייל קרא לי לחזור ושוב ביקש תעודת זהות. לא היה לי כוח להזכיר לו שהמתנחל אינו המפקד שלו ולא אמור לתת לו פקודות. אך בסופו של יום, המתנחל הוא כן מפקד שלו. ואולי זה לא היה מתנחל, אלא שב"כניק. הכל מטושטש בחברון וזה לא באמת משנה: מתנחל, חייל, שוטר. התוצאה היא אחת.

אני מאמין שליהודים יש זכות לחיות בעיר האבות, אבל לא כך, כל כך לא כך, אלא רק במציאות של שוויון, אחרת התוצאה היא עיר מרשעת. פעם לקחתי לחברון חברה. בזמן החניית הרכב מול מערת המכפלה ראינו חיילים מחרימים לרוכלת פלסטינית ישישה את מרכולתה: ארגז של פחיות קולה וחטיפים, ואז שותים את הקולה, אוכלים את החטיפים ומריצים בדיחות. שלום חברון. בתיאבון.

די עם זה. אני כבר לא שם. היום התגלגל הלאה, במעלה כביש 60, על פני מחנה הפליטים אל־ערוב וההתנחלות ההולכת ומוקמת מולו, על פני סניף רמי לוי בצומת הגוש, והופ — מבעד למנהרות. חשבתי בדרך על חברון, על זה שכבר עשר שנים אני בא והולך ממנה ושום דבר לא משתנה. על כמה מעט ישראלים באו איתי לשם, אף שידוע להם שבכספי המסים ששילמו נרכש הכדור שירה אלאור אזריה. מפחיד אותנו לנסוע לשם ולהביט למקום בעיניים. אתם באתם. דבקתם בי עד הפסקה הזאת. אני מעריך זאת באמת.

עכשיו אני בירושלים. במרחב בטוח, נורמלי, מפנק. הזמנתי כוס יין אדום, וגם סלט קיסר. סביבי מתקשקשים כל מיני פרלמנטים של עובדי עירייה. ברקע שרה גל קוסטה את גירסת המקור ל"אפילו דקה". הכיסא שלי פונה לחלון וזה מושלם.

בחוץ יורד ערב על רחוב שלומציון המלכה. אני מביט באנשים שמתהלכים בו וממציא עליהם סיפורים. שתי אמהות עם עגלות ילדים מתגלגלות דרומה. אני מדמיין את החברות המתוקה שמתקיימת ביניהן, את הדברים שכל אחת מהן מבינה על השנייה, שאף אחד אחר לא מבין. איש כסוף זקן בכיפה סרוגה ענקית מתהלך בפנים מודאגות. אני מדמיין שאמא שלו בפילדלפיה חולה ושהוא מתלבט מה לשלוח לה. פרחים? ספרים?

את הכל אפשר לדמיין כאן בערב ירושלמי. את הכל אני מצליח לדמיין חוץ מהעתיד של חברון, וזאת בעיה, כי העתיד שלה הוא העתיד שלי. אין דרך לעקוף את זה. נזמין חשבון. אלך לישון מוקדם ואקווה לא לחלום.