"כמו בשיר, אמי ניצולת השואה גידלה אותנו על העיקרון "ילד טוב משאיר צלחת ריקה"

"אמי בתיה, ילידת פולין, הגיעה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, שאותה שרדה ביערות ושבה איבדה את כל משפחתה. אבי דוד הגיע עם הוריו מאוקראינה כבר ב־1925, כשהיה בן 15, לאחר שאח אחד שלו נרצח משום שהיה יהודי ואח אחר נעצר בגלל פעילות ציונית. אבא היה פועל במפעל שמן, ואמא גידלה אותנו. כשהיינו בני עשרה למדה חינוך מיוחד והיתה למחנכת וסגנית מנהלת בית ספר. אבל היה לה חוש יזמי. כשקיבלנו מדוד מאמריקה מכונת כביסה היא כיבסה לכל השכונה תמורת כמה פרוטות.

"נולדתי ב־1950 בקריית חיים. הבית היה מפא"יניקי, שטוף באווירת חיפה האדומה והקריות הפועליות, עם פנקס אדום ועיתון 'דבר'. היה בסביבה רק אחד שתמך במפ"ם ורק קומוניסט אחד. חירותניקים לא היו. האווירה היתה שפה בונים מדינה, יש אירוע גדול והכל מגויס לעניין, מהצרכנייה עד תנועת הנוער.

1953. משה יעלון בן ה־3 עם אמו בתיה ואחותו יפה, בת 5, בחצר הבית בקריית חיים

"זו היתה ילדות מאושרת, חיי צנע אבל ללא תחושת מחסור. אכלנו לחם שחור כי הוא עלה פרוטה פחות מלחם לבן, ואת הירק שהיה זול באותו שבוע; אם זה היה קישוא, אכלנו מרק, סלט, חביתה ולפתן, כולם מקישואים. משקי הסוכר אמא תפרה בגדים. היא לא דיברה אף פעם על מה שעברה בשואה, אבל הרגשנו את זה דרך האוכל. היה אסור לזרוק אוכל. גדלנו על המשפט, כמו בשיר, 'ילד טוב משאיר צלחת ריקה', וכולנו נהפכנו לעגלגלים. רק לפני הצבא יצאתי מזה, כשהתחלתי להתאמן.

"במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה י"א, ואני זוכר היטב את המועקה, את הספק אם נצא מזה בשלום, וגם את האופוריה שאחרי הניצחון ואת הטיולים ברמת הגולן ובירושלים מיד אחריו. לנוכח האופוריה הזאת, כשעמדתי להתגייס הרגשתי שהביטחון הוא לא הדבר הכי חשוב, ורציתי להצטרף לגרעין נח"ל ולעלות לקיבוץ. אמא אמרה: 'מה תעשה שם? תעבוד בחקלאות? יותר טוב שתלך לטכניון ותלמד הנדסה'. אבל הלכתי לגרעין והתגייסתי לנח"ל המוצנח. השתחררתי, התחתנתי, ורק מלחמת יום כיפור שינתה לי את סדר העדיפויות. הבנתי שהביטחון עדיין חשוב, והלכתי לקורס קצינים.

"כשהתקדמתי בצבא הוריי התחילו להזהיר אותי, שוב ושוב: 'רק לא פוליטיקה. מהפוליטיקה תתרחק, זה ג'ונגל שאליו מגיעים אנשים לא ישרים'. אבל עם השנים הם הבינו שאני בכל זאת הולך לכיוון. בסופו של דבר זה המקום שבו מתקבלות הכרעות לחיים ולמוות, על מלחמה ושלום, על חברה וכלכלה. אם הייתי שומע בקולם – לא הייתי שלם עם עצמי. חינכו אותי לקחת אחריות עוד מתנועת הנוער. אם רוצים לשנות, לפעמים צריך לקחת כדור נגד בחילה".