"אני פותרת לעצמי את החלומות"
הפרויקט החדש של הצלמת והפסלת איריס נשר הוא סדרת כלי פורצלן שימושיים. אבל גם אליהם היא מתייחסת כאל יצירה שנולדה מהשראה ומטרתה היא לעורר השראה. "בפיסול אהבתי שהאמנות נהפכת לחלק מהיומיום הפיזי", היא אומרת, ובאותה מידה, בכלי האוכל שיצרה היא מנסה לחבר בין השימושי לאסתטי
דומסטיקה: איריס נשר מוכרת בעיקר כצלמת, ותערוכות הצילומים שלה שתיעדו נשים יוצרות, מחוסמת ובחדרי החושך, זכו להערכה רבה בארץ ובעולם. בנוסף היא גם מפסלת, ובשנתיים וחצי האחרונות היא גם קרמיקאית. למותג שלה, ולקו הראשון שהוציאה תחת ידיה, קראה דומסטיקה, ביתיות בלטינית.
צלחת פורצלן שיצרה וצילמה נשר. “כמו פיסת ירח”
נשר בעבודה. מתכננת הכל לפרטי פרטים
השחקנית נטע גרטי בתצלום של איריס נשר. חיבור עמוק
פורצלן בעבודה. חומר שמרגיש ונושם
נשר מצלמת את יורם קניוק. “היא מתכננת כמו אדריכל ואז היא מצלמת כמו אמן", כתב עליה קניוק
אלונה קמחי בתצלום של נשר מתוך “בחדרי חושך”
הצלחות של נשר בתצוגה. “יש בשחור־לבן דרמה שאני אוהבת”
התאהבות: "היה לי רעיון לצילום שכלל בתוכו צלחות, ומאחר שהייתי פסלת בעבר, עניין אותי להכין את הפרויקט בעצמי", היא משחזרת. "ידעתי מהן האיכויות שאני מחפשת בכלים עוד לפני שידעתי איך עושים אותם. רציתי שהצלחות ייראו כמו כדור הארץ או פיסת ירח. חיפשתי חומר חושני עם שקיפות, חומר שמרגיש נושם". היא נעזרה ברעות רבוח, בוגרת המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, שלימדה אותה את העבודה, והתאהבה. "זה ממש הפך לאובססיה", היא מספרת בקולה השקט, שעובר מדי פעם לצחוק מתגלגל. "לא יכולתי להרפות. רציתי לעשות הכל טוב יותר, לנסות יותר דברים, להרחיב את מנעד העבודות שלי. עד היום אני מופתעת בכל פעם מחדש עד כמה עצומה האהבה שלי לסוג היצירה הזה".
צלחת פורצלן שיצרה וצילמה נשר. “כמו פיסת ירח” פורצלן: אחרי שהתנסתה בכמה סוגי חומר, נשר הבינה שהיא רוצה לעבוד עם פורצלן. "הקרמיקה המוכרת עשויה מחומר פשוט, ורוב הכלים שעשויים ממנה עבים, כבדים ואטומים לאור. פורצלן הוא חומר מיוחד שמשלב בין שני חומרים, ולכן הוא חזק במיוחד, קל, דקיק ובעל שקיפות. יש לו יופי וחושניות שאין לחומרים אחרים. הוא יקר יותר, מורכב לעבודה ועשוי להישבר בתהליך, בסיטואציה שחימר היה סופג. בתהליך הלמידה הוצאתי מהתנור מדי פעם גם צלחות שבורות. מזל שאני צלמת, יש מה לעשות איתן", היא פורצת בצחוק, ומציגה תצלום נהדר של צלחת שבורה ועליה ביצה שבורה, החלמון הצהוב לוהט על רקע אפר השברים.
חום־אפור־שחור־לבן: ליין כלי האוכל הראשון של נשר, כולו בצבעים הללו. "אני תמיד עובדת עם הגוונים האלה. יש בשחור־לבן דרמה שאני אוהבת, חזרה למקורות הצילום והחומר שמאוד מדבר אליי: קולנוע שחור־לבן הרבה יותר יפה בעיניי מאשר קולנוע בצבע. גם כשצילמתי בצבע תמיד עשיתי Desaturation, 'שתיתי' את הצבע".
ופתאום, נגיעה כחולה: מאחת הצלחות היא מציצה אליי. אין ספק, בתוך המונוכרומטיות הזאת יש נגיעה בכחול פטרול, צנוע, עדין, לא צועק, אבל כחול. "זו תעוזה עבורי, והיו גם כמה כלים עם קצת ירוק, ונשימתי באמת נעתקת שיש שם צבע", אומרת נשר. "אני כל הזמן חוקרת ומנסה להבין מה עובד, והיתה לי תחושה שנגיעה של צבע תאפשר להרגיש את האפקט של שאר הכלי. יש פילוסופיה יפנית שנקראת וואבי סאבי, ובה האסתטיקה הזו מתוארת לעתים כיופי טבעי וארעי שאינו מושלם. למשל, שסדק בצלחת מדגיש ששאר הצלחת מאוד שלמה ויפה, או במקרה שלי, השימוש בנגיעה אחת של צבע מדגיש את ההרמוניה של שאר הצבעים".
נשר בעבודה. מתכננת הכל לפרטי פרטים המסע אחרי הגלזורה: נשר עשתה ניסיונות רבים עם גלזורות עד שמצאה את אלה שהיא אוהבת: מאט ומבריק. "הרבה זמן חיפשתי גלזורה מאט. אהבתי אותה כי היא נותנת תחושה של סלע, של משהו שמגיע מהאדמה, והחומר הזה באמת מגיע מהאדמה", היא מסבירה וממששת צלחת. "אני מערבבת, חלק מהכלים הם עם גלזורה מאט וחלק עם מבריקה, כי כשאכלנו בבית היה נעים לאכול על גלזורה מבריקה".
שימושיות: התבוננות בצילום היא חוויה רגשית ושכלית, אבל לא שימושית; הפסלים של נשר חיברו בין אמנות לשימושיות — ראש עם מנורה, שולחן עם דמות אשה; ואילו כלי הקרמיקה שלה מיועדים לשימוש יומיומי ככלי אוכל בבית, ובאופן הכי פונקציונלי שיש, מתאימים לרחיצה במדיח. "בפיסול אהבתי שהאמנות נהפכת לחלק מהיומיום הפיזי, לא רק המנטלי. הפסלים הפיגורטיביים היו משולבים בתוך רהיטים, וכך, כמו בחיים עצמם, האמנות היא חלק מהיומיום", היא אומרת. אבל כאשר נשר התבוננה סביבה, בבית הפרטי שלה, היא הבחינה שהאמנות נגמרת בכלי האוכל. "הם היו שימושיים, פונקציונליים, אבל חסרי מעוף, טאץ' ואמנות. כלים רגילים שאוכלים עליהם — לא משהו חריג. שילוב הכלים בחיים מחזיר אותנו למקום יותר פרימאלי, לתפר בין כלים שימושיים לכלים שעונים על צורך במרחב אסתטי שנוכח בחיינו".
השחקנית נטע גרטי בתצלום של איריס נשר. חיבור עמוק יותר טעים על פורצלן של אמא: "כשהבאתי את הכלים שלי הביתה לראשונה, כל חוויית האוכל השתנתה לגמרי", היא מספרת על משפחתה, שכוללת את בעלה, הבמאי אבי נשר. "פתאום כל פריט אוכל ששמים על הצלחת מקבל חיים אחרים. הוא יותר מפתה וחושני, והאוכל נראה מגרה יותר בתוך הצלחות, שהמרקם שלהן אוסף את האור ברכות. יותר מתחשק לשים את האוכל בפה והכל הרבה יותר אסתטי. אומרים שאוכלים קודם כל עם העיניים, ובאמת, כששמים אוכל בצלחות הפורצלן, השילוב משפיע על חוויית האכילה".
פורצלן בעבודה. חומר שמרגיש ונושם
"היא מתכננת כמו אדריכל ואז היא מצלמת כמו אמן": את המשפט הזה כתב על נשר יורם קניוק, בקטלוג של כניסה — תערוכת התצלומים של נשר שמתעדת דיאלוג ביניהם שעוסק בממד הוויזואלי של עטיפות ספרים, ובממד התוכני־נרטיבי שמתחייב ממהותה של ספרות. "מאוד אהבתי את התיאור הזה, כי בכל העבודות שלי הכל מתוכנן לפרטי־פרטים", היא מספרת וניכר שהיא נרגשת. "גם לתצלומי היוצרות קדמו הרבה שיחות לפני העבודה המשותפת, ולפני תערוכה אני מתכננת את כל הקירות בפוטושופ ורק אז באה לתלות. באמנות אני לא מהספונטניים ואני אוהבת שהדברים ייצאו מדויקים, הכי קרוב לאיך שתכננתי אותם". עד היום, היא אומרת, זה תמיד הצליח. "אני מדמיינת פרויקט, בונה ומתכננת אותו ופותרת לעצמי את החלומות".
נשר מצלמת את יורם קניוק. “היא מתכננת כמו אדריכל ואז היא מצלמת כמו אמן", כתב עליה קניוק הפרידה מהתוצרים: כשאני שואלת אם קשה לה להציע למכירה את הכלים שיצרה ולהיפרד מהם, היא מסבירה שכמו בעולם של תערוכות צילום ופיסול, "זה צריך להימכר. צריכים לקחת את זה ממך ואז מתפנה לך מקום לעשות עוד". כשאני מסבה את תשומת לבה לכך שאמרה שצריכים לקחת את זה ממנה, היא צוחקת. "אני גם מוסרת. עד שלא ייקחו ממני, לא יתפנה לי המקום הרגשי והמנטלי ליצור משהו חדש, ואני כבר מתה לעשות משהו חדש". סדרת דומסטיקה מוצעת למכירה בחנויות הבאות: Sigalana (הפרסה 7, נוף ים), Maison D’art (הרצל רוזנבלום 8, תל אביב), mopu.co.il
אלונה קמחי בתצלום של נשר מתוך “בחדרי חושך” לראות את תגובת הקהל: כצלמת, נשר נוהגת לעשות שיחות גלריה כדי לשמוע את הקהל. ובעבר, כשהתאפשר, הביאה גם את מצולמיה, כדי שהיא והקהל ייחשפו גם לחוויה שלהם בתהליך. "זה היה מעניין מאוד עבורי, במיוחד כשהמצולמים הם אנשים כותבים ומאוד מילוליים". כעת היא נהנית לשמוע מה אומרים הקונים שניגשים לשולחן שעליו מונחים הכלים שלה, והם ממששים וחווים אותם. "נחמד לשמוע מאנשים שקנו את הכלים על החוויה בבית, והם מספרים שהיא משנה להם את כל חוויית הסעודה. הישיבה מול כלי השולחן ה'אמנותיים' הפכה טקסית יותר".
הצלחות של נשר בתצוגה. “יש בשחור־לבן דרמה שאני אוהבת” בלי תוכניות קדימה: נשר מעידה על עצמה שהיא חווה באופן מלא את ההווה ולא מתכננת את העתיד. "אני תמיד רואה את עצמי, באופן מוטעה לחלוטין, כמישהי שיש לה את כל הזמן שבעולם, כי אני בן אדם שנמצא ברגע עצמו. אני לא מתכננת קדימה ומאוד משתדלת לחוות את ההווה לעומק. אני חושבת שזו יכולת קריטית כשיוצרים אמנות. היא דורשת כל כך הרבה ריכוז, עד שאני לא רואה איך אפשר לעשות אמנות אחרת. לפני כמה ימים קראתי ראיון מקסים עם הבמאי דיוויד לינץ', והוא אמר שרעיונות הם כמו דגים: הם כל הזמן נמצאים שם ואתה פשוט צריך לתפוס אותם. זה כל כך נכון".
ואם אין השראה: "אם אני במצב שבו אין השראה ואין חשק, אז כנראה אני לא צריכה לעשות כרגע את הפרויקט. אני לא מתעקשת, אני מבינה שזה כנראה לא נכון לתקופה הזו".
לעתים צריך להתאמץ יותר: החיבור לקרמיקה, בשנתיים האחרונות, הגיע אל נשר כמו בהזמנה. היא חיפשה בוגרת בצלאל שתלמד אותה — הגיעה מישהי מצוינת, מצאה סטודיו, התחברה לחומרים, הניחה את הכלים להתייבש בחוץ — וקונים דפקו על הדלת וביקשו לקנות אותם. "בפרויקט הזה הכל קרה בזרימה ובקלות, כאילו לעודד את המקום שמוציא ממך את היצירה כך שתוכלי להמשיך. אבל היו פרויקטים מסובכים ומורכבים מאוד שעבדתי עליהם, שהלידה שלהם היתה קשה יותר. תהיתי אם זה אומר שהפרויקטים הקלים הם היותר נכונים, והגעתי למסקנה שלא. אם משהו קשה זה לא אומר שהוא לא נכון, אלא שצריך להתאמץ יותר".
שיתוף פעולה: במשך השיחה מתבהר עד כמה אינטימיים היחסים שנוצרו בין נשר לחלק מהמצולמים שלה. חלק מהסופרות שצילמה, כמו אלונה קמחי וצרויה שלו, נהפכו לחברות אישיות. אחת היוצרות, נטע גרטי, היא מוזה עבורה והחיבור ביניהן עמוק. גם עם קניוק היו לה קשרים אמיצים. "הדינמיקה עם המצולמים היא דינמיקה של יצירה שחשובה לי מאוד, ואני מערבת אותם בתהליך הצילום. הצלמת סאלי מאן אמרה: 'You can't take a picture, they have to give it to you'. זה משפט נהדר. מצולם צריך לתת לך מעצמו כדי שתהיה אינטראקציה מעניינת ותוצאה מהפנטת, וזה נכון גם לגבי חומרים. גם פורצלן צריך לתת לך מעצמו".
