"כשאומרים לי 'אלוהים קבע שאת לא יכולה', אין אפשרות לנהל שיחה"

על שלושה מגזרים עומדת חברה: הראשון הוא המדינה, השני הוא המגזר העסקי, והשלישי הוא ארגונים ללא כוונות רווח הפועלים בתחומים שונים. בעשורים האחרונים המגזר השלישי הולך וגדל, כשעוד ועוד עמותות — שחלק מהן נסמכות על מימון ישיר או עקיף מהמגזר העסקי — ממלאות חסרים מהותיים בשירותים שמקבלים האזרחים. הצמיחה האדירה בתחום גוררת ביקורת על המדינה, שכן העמותות האלה פעמים רבות נאלצות להחליף שירותים ממשלתיים. אפשר להסתכל על זה כתופעה מקוממת, אבל אהובה ינאי בוחרת לראות את הטוב שבה.

"תפקידה של הפילנתרופיה הוא לא להחליף את תפקידה של המדינה, אלא לתת כתף במקומות שבהם המדינה לא נותנת פתרונות", היא אומרת, מפוכחת. "המגזר החברתי חייב להשפיע על סדר העדיפויות, זה התפקיד שלו. סדר העדיפויות הוא ויכוח קבוע במדינה דמוקרטית. תמיד יהיה מתח בין נושאי העדיפות של הקהילה לאלה של הממשלה, ואת צורכי הקהילה תמיד ייצגו הארגונים החברתיים".

את יכולת ההשפעה של הארגונים האלה ואת חשיבותם הציבורית ינאי מדגימה באמצעות סיפורם של המקלטים לנשים מוכות. הראשונים הוקמו לפני כמעט 40 שנה ביוזמתן של קבוצות פמיניסטיות ברחבי הארץ, ללא כל תמיכה ממשלתית. נדרשו עוד שנים עד שהרשויות החלו לסייע למקלטים החשובים האלה, וכיום המימון שלהם מגיע כמעט במלואו מהמדינה ומהרשויות המקומיות. "אם היינו ממשיכים להגיד 'המדינה תעשה', לא היתה קמה קבוצה של נשים בחיפה ומקימה את המקלט הראשון, בתמיכתם של אנשי ממון, ויוצרת עובדות בשטח. ואם הקבוצה הזאת לא היתה פועלת, המקלטים לנשים לא היו צומחים ולא היו מובילים, למשל, להעלאת המודעות לצורך לסייע לנשים מוכות ולעובדה שיש נשים כאלה מכל העדות ובכל הצבעים, והמדינה לא היתה מתגייסת לעניין".

אהובה ינאי בחצר ביתה ברמת רזיאל. "המגזר החברתי הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה" צילום: עמית שאבי

ינאי מכירה את המגזר השלישי היטב, על יתרונותיו ובעיותיו. כבר יותר מ־15 שנה שהיא מנהלת את “מתן ישראל”, ארגון המחבר בין המגזר העסקי לעמותות חברתיות. הוא אחד הגדולים בתחום, עם מחזור של כ־50 מיליון שקל בשנה, ומלווה תהליכי פילנתרופיה של גופים עסקיים, יוזמות תרומה של אנשים פרטיים ופעילות של ארגונים בשטח. ומתוך הבקיאות שלה בעבודת העמותות, התורמים והממשלה, ינאי מרשה לעצמה לקבוע חד־משמעית: "ללא הפילנתרופיה לא תיתכן דמוקרטיה. המגזר החברתי צריך להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, לצד העיתונות".

שוויון לנשים?

דיון שצריך לנהל בלי להכניס את אלוהים

ינאי (65) גדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב, והיא בתם של אנשי האצ"ל אריה וצלה עמידרור. אריה שירת בצבא הבריטי ונפל בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה, ובהמשך עבד כברזלן. צלה נאסרה בידי הבריטים על פעילותה באצ"ל וישבה בכלא כשכבר היתה אם. אחר כך היתה פעילה פוליטית בליכוד, עסקה בעבודה ציבורית ואף הוכתרה כיקירת העיר תל אביב. אחיה של אהובה הוא האלוף במיל' יעקב עמידרור.

פעילות למען הכלל, אם כן, היתה מאבני היסוד של המשפחה, ואהובה מספרת שלצד הרקע הרביזיוניסטי היא נחשפה בבית גם לעמדות קומוניסטיות. היא עצמה היתה מדריכה בתנועת הנוער של בית"ר, אבל בגיל 14 בחרה דווקא בחינוך תורני ולמדה בבית הספר התל־אביבי צייטלין, בניגוד לרצון הוריה. שם, בגיל 17, הכירה את שלמה ינאי, אלוף במיל' ומי שהיה מנכ"ל טבע, כיום יו"ר חברת הביוטכנולוגיה פרוטליס ובכיר בקרן רוטשילד קיסריה.

ינאי (מימין) עם שרי אריסון, שהקימה את מתן, ובנה ג'ייסון. מתמקדים בחיבור העסקים לקהילה

גם ינאי עצמה שירתה בצה"ל שנים רבות, בתחומי כוח האדם וההדרכה, ובשנות התשעים מונתה לקצינת פניות הציבור בצה"ל, מינוי שהשפיע על המשך דרכה. "היתרון של התפקיד הזה, כמו תפקידים דומים שעשיתי כסגן אלוף — ראש ענף קשר עם משפחות או ראש ענף אקדמאים — הוא שהיה עליי לעבוד עם הצבא כולו ולהיחשף למי שמתגייס לצבא מכל האוכלוסיות, אם בהתנדבות ואם על פי חוק. זו היתה חשיפה אדירה לחברה הישראלית".

עם הרקע הזה, אגב, היא עוקבת כיום בעניין גם אחרי הוויכוח הציבורי המתלהט על שירות נשים בצה"ל. "אני מבחינה בין שני סוגי ויכוח: הוויכוח הענייני אומר 'נשים לא מסוגלות. יש לנו הוכחות פיזיולוגיות לכך שנשים לא מסוגלות'. לי אין הוכחות פיזיולוגיות, ואני תמיד חוזרת ואומרת שחייבים לנסות. פעם הרי חשבו שאשה לא יכולה להיות רופאה כי היא מתעלפת מדם, לא יכולה להיות שופטת כי היא רגשנית, לא יכולה להיות אמא טובה אם יש לה קריירה. גם אנשים לא דתיים הדביקו לנשים תוויות של רגשניות ולא חושבות בהיגיון. אבל אם מסכימים על כמה עקרונות אפשר לנהל ויכוח ענייני. הוויכוח הדתי, לעומת זאת, הוא לא ענייני. ברגע שמכניסים את אלוהים למשוואה ואומרים 'אלוהים קבע שאת לא יכולה או לא ראויה', אין בכלל אפשרות לנהל שיחה".

תרומה שמכבסת את התורם?

כל עוד העסק חוקי, אני עובדת איתו

אלוהים חוזר שוב בשיחה שלנו, בהקשר מפתיע, כשינאי מספרת על עבודתה במתן. "יום אחד סמי עופר התקשר", היא משחזרת, "ואמר: 'קראנו בעיתון שאין כסף לתרופות מצילות חיים, אנחנו רוצים לתרום 35 מיליון שקל'. כמעט התעלפתי. מי רוצה לשחק את אלוהים?".

סמי עופר (במרכז) מעניק תרומה למוזיאון הימי הבריטי, שקרא אגף על שמו. "האחריות היא של מקבלי התרומה" צילום: המוזיאון הימי הבריטי

הרגע הזה מדגים את מורכבות העבודה של המגזר השלישי הן מול בעלי ההון - ולבעייתיות בפילנתרופיה של משפחת עופר נגיע מיד — והן כגורם שיכול לשנות את חייהם של בני אדם הנמצאים במצוקה. כדי "לשחק את אלוהים", עמותת מתן והחברה לישראל של עופר הקימו ב־2005 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס תאודור אור, שבה היו חברים רופאים, משפטנים ואפילו הרב פירר. במשך כשש שנים הפעילות המשותפת הזאת, שהמימון לה צמח ל־40 מיליון שקל, סייעה למעוטי יכולת לקבל תרופות יקרות שאינן בסל הבריאות.

"זה עזר לנו להבין שאם מישהו בא עם חלום, אנחנו יודעים להגשים אותו בלי ביורוקרטיה", אומרת ינאי. "בכספי פילנתרופיה אתה יכול להחליט החלטות אתיות־ציבוריות שאינן מחויבות לכספי מדינה, לא כיד הארוכה של סל התרופות אלא במקומות שבהם הוועדה חשבה שהיא יכולה לסייע. והיופי היה שהפילנתרופ נתן יד חופשית ואמר 'מה שתחליטו אנחנו מקבלים'. הסתפקנו בהצהרה של החולה, הבאנו בחשבון שגם אם יש 2% מהפונים שיכולים להרשות לעצמם את התרופות ובכל זאת מבקשים אותן, לא נעיק בגלל זה על ה־98% האחרים בדרישות גדולות. מי שהוגדר נכה בידי ביטוח לאומי קיבל 100% מעלות התרופה, והשאר קיבלו 50%. ובסופו של דבר כל התרופות שאותן סיפקנו נכנסו לסל התרופות, אז הנה עוד דוגמה מהפכנית".

ובכל זאת, אני אומר, מדובר במשפחת עופר, זו שבתי הזיקוק וכיל שלה גורמים נזקים כבדים לסביבה ולבריאות הציבור. מימון לתרופות נראה כמו כספים שמלבינים את הנזק לתושבי מפרץ חיפה. "אתה רוכב על סוס פופוליסטי, אני לא רוצה להיכנס לזה", אומרת ינאי. "אני רוצה לדבר על עסקים שתורמים למדינה. יש במדינה חוקים ברורים, אני מצפה שהיא תעשה את העבודה שלה, ואני לא עובדת עם עסק שהמשרד לאיכות הסביבה קבע שהוא צריך להיסגר. צריך לזכור שעסק גם מפרנס בכבוד מאות משפחות, מעסיק אנשים שלא בהכרח ימצאו עבודה אחרת. כך שזה עולם מורכב, זה לא רק 'עסק מזהם'. אני עוקבת אחר החדשות ובמקרים של חלק מהעסקים שאני עובדת איתם אני רואה שמה שכתוב בעיתון לא נכון. אם העסק חוקי אני עובדת איתו, אני לא מתכוונת להחליף את הרגולטור. ועופר, אגב, סירב לקבל תודות. רק פעם אחת הכרחנו אותו להיפגש עם משפחה שקיבלה תרומה והתחננה להודות לו באופן אישי".

פעילות של עובדי בנק בינלאומי במסגרת עמותת מתן. "יש עסקים שבהם העובדים הם מי שמחפשים דרך להשקיע בקהילה" צילום: עמותת מתן

במקרה אחר, עופר דווקא רצה הכרה; הוא התכוון לתרום 20 מיליון דולר להקמת האגף החדש של מוזיאון תל אביב, ודרש שייקרא על שמו. הביקורת הציבורית על הדרישה הובילה אותו בסופו של דבר לביטול התרומה. "במקרה הזה אני חושבת שעיריית תל אביב אשמה", אומרת ינאי, שלא היתה מעורבת באותה תרומה, "כי אסור להבטיח לפילנתרופ את מה שאתה לא יכול לתת לו. פילנתרופ יכול לבקש, אבל האחריות היא של הגוף הציבורי, במקרה הזה העירייה. ברגע שאמרו לו 'כן', כל דבר נהיה מכוער. צריך לקבוע את הכללים של התרומה מראש — מה יהיה השם ואיך זה ייראה ומי הארכיטקט. זה חלק מהאחריות של מי שקיבל את התרומה, וצריך להביא בחשבון את המחיר האפשרי של ביטול התרומה. זה עניין של בניית שיתוף פעולה, של חשיבה משותפת, כשהרבה פעמים פילנתרופים מביאים הרבה מאוד ערך מוסף מעולמות חשיבה אחרים".

ביקורת על העמותות?

הממשלה יוצרת את המצבים שמובילים לכך

את עמותת מתן הקימה ב־1998 שרי אריסון, כשלוחה הישראלית של United Way, העמותה הגדולה בארצות הברית לפי "פורבס"; כיום בנה ג'ייסון הוא נציג המשפחה בוועד המנהל. ינאי הגיעה לניהול העמותה ב־2001, והיא מסבירה שאנשיה בעצם "מנהלים את תיק ההשקעות בקהילה עבור עסקים", פרטיים וגם ציבוריים. "אין שני עסקים שהם אותו דבר, וכך יש עסקים שבהם העובדים הם מי שמחפשים דרך להשקיע בקהילה, אפילו בלי לשתף את בעלי העניין או הדירקטוריון". היא מדגישה שוב ושוב את התפקיד של מתן כגוף שמחבר בין עסק לקהילה, "בתרומה, בהתנדבות, ביצירת פרויקטים מיוחדים, ואני לא עובדת עם עסק במנותק מהקהילה, ולא עם הקהילה במנותק מהעסק".

אהובה ושלמה ינאי. "השירות בצה"ל היה חשיפה אדירה לחברה הישראלית" צילום: אביב חופי

עסק, בסופו של דבר, רוצה להרוויח. עסקים מפטרים עובדים כדי להתייעל, למשל. את מציגה את העסקים בדרך אחרת.

"עסק כיום הוא דבר שנמדד גם לפי הערך המוסף שהוא מביא לקהילה, וזה קודם כל תעסוקה. הרגולציה מחייבת אותו להעסיק בעלי מוגבלויות, להקפיד על מגוון אנושי, לפתח תעסוקה, לשמור על איכות הסביבה וגם לתרום לקהילה, כמו שאנחנו עושים".

כל זה מתנהל בתוך קלחת אינטרסים צפופה. לצד ההתמודדות עם סדר העדיפויות והתקציב הקפוץ של המדינה, המגזר השלישי מתמודד גם עם האופן שבו חברות עתירות ממון מנסות לשחק עם האינטרס הציבורי, למשל כשקוקה־קולה מממנת מחקרים שחותרים תחת הקשר בין הסוכר (שמוצריה משופעים בו) לנזקים בריאותיים, או חברת האנרגיה אקסון מובייל שמממנת טענות נגד ההתחממות הגלובלית. בתוך הקלחת הזאת, אומרת ינאי, יש לעמותות תפקיד נוסף. "קיים עולם פתוח, דמוקרטי, עם עיתונות וארגונים חברתיים חיים ובועטים שמנסים לפתוח בדיקות אובייקטיביות ככל האפשר. לי, למשל, יש אג'נדה של אוכל בריא. אני באה עם מחקרים כאלה, קוקה־קולה באה עם המחקרים שלה, בואו נעמת אותם. צריך לעשות את זה בכל נושא, למשל כפי שעושות עמותות לחינוך או כאלה לאיכות הסביבה. הוויכוח הכרחי, הוא אחד מעשרת הדיברות. יש צרכים בסיסיים לכל אדם, והממשלה לא מפרסמת, לדוגמה, מהו סל הצרכים הבסיסיים שהיא מוכנה להעניק לכל אדם, כי זה יסבך אותה ולי תהיה נקודת התייחסות. המגזר החברתי עומד מול הלא ברור הזה".

אריזת מזון לנזקקים. "מי ששולחת אנשים לארגונים שמחלקים מזון זו הממשלה" צילום: צביקה טישלר

המגזר הזה גם עומד מול לא מעט ביקורת. למשל, כזאת הנוגעת לתנאי ההעסקה, לעובדה שראשי עמותות לעתים משתכרים סכומים גבוהים מאוד, ואילו מצד אחר עובדי עמותות מועסקים במסגרת קבלנית ללא ביטוח תעסוקתי. ינאי מסבירה שזוהי נגזרת של התנהלות הממשלה. "זה לא לגיטימי ולא מוסרי שארגונים חברתיים יעסיקו עובדי קבלן בכל מה שקשור בעיסוקי הליבה של אותו ארגון, כגון מורים, עובדים סוציאליים וכל אדם אחר שעובד באופן קבוע ומועסק בידי עמותה. זה גורם למצב של חוסר יציבות תעסוקתית ופוגע במרקם הכלכלי־חברתי של המדינה. ארגונים לא יכולים מצד אחד לעזור למוחלשים ומצד אחר ליצור אנשים שהם מוחלשים".

ביקורת אחרת השמיע לפני שנים אחדות משה כחלון, אז שר הרווחה, שטען שחלוקת מזון לנזקקים מבזה אותם, וצריך להפסיק לעשות זאת. במקום זאת, הוא קרא "תנו בסתר", והוסיף ביקורת על משכורות גבוהות של חלק ממנהלי העמותות. ינאי יצאה אז נגד כחלון באופן ישיר, ועושה זאת כעת שוב. "אמרתי אז ואומר גם היום: אני רוצה שכחלון יבוא ויספר לי שלא צריך את ארגוני המזון כי אין אנשים שצריכים את המזון הזה. אבל הוא יודע וגם אני יודעת שזה לא נכון. אנחנו, אני מכלילה ומדברת פה בשם ארגוני המזון שאני תומכת בהם, חושבים שלתת לאנשים חבילות מזון זה נורא ואיום, לכן עברנו לתלושים ולכרטיסים לקניית מזון. הממשלה היתה צריכה להעביר כסף למימון התלושים האלה, ולא עשתה את זה, כך שמי ששולחת אנשים לארגונים כאלה זו הממשלה. במקום לבקר את המנכ"לים על המשכורות שלהם, צריך שהממשלה תעשה את מה שהיא צריכה ותעמוד מאחורי ההחלטות שלה. זה עוד מקום שבו הפילנתרופיה צריכה ללמד את הממשלה לאמץ את האג'נדות האלה".