"כשנפל לי פסנתר על הראש, התעוררתי"

בשעת הבוקר שבה אני נכנסת עם מיכל אנסקי לשוק צפון, המקום מדגדג את כל החושים: דוכני המזון מחממים מנועים לקראת קהל הצהריים; באוויר נישא ריח חזק של דגים טריים, מרקים אסייתיים ועוף בתנור; ערימת קרח נוצצת מנוקדת כוסות מיץ, ובסמוך חנות פרחים שעולה על גדותיה. פורים הופך את הסצנה החושנית הזאת לסוריאליסטית לגמרי כשאל יווני משלם במעדנייה, הענק הירוק בוחן ירקות ואסי עזר צץ פתאום בין הדוכנים. אה, זו לא תחפושת.

שוק צפון חוגג שנה. הישג לא טריוויאלי עבור אנסקי (37), מבעלי השוק והפנים שלו, ועבור שותפיה, בעלה לשעבר ואבי בתה האדריכל רועי חמד, ומשקיע נוסף שרכש את חלקו של איש העסקים אמיר ברמלי, מי שהיה בעליה של קבוצת רוביקון. אנסקי גם שימשה יועצת ופרזנטורית לכמה מהמסעדות של ברמלי, שיתפה איתו פעולה במסעדת "אחד העם 1" שנבנתה סביב דמותה (היא הוצגה כבעלים), ואף השקיעה מכספה בקרן קלע של ברמלי — אבל לקשר העסקי היה סוף חמוץ כשעסקיו של ברמלי קרסו והוא הואשם בהונאת משקיעים בהיקף של מאות מיליוני שקלים: "אחד העם 1" נסגרה אגב שהעובדים מטיחים באנסקי האשמות קשות על אי־תשלום שכרם, וגורמים בסביבת המסעדה טוענים שההתערבות שלה בניהול היתה קפריזית ולא מקצועית. אנסקי סיפרה שקריסת עסקיו של ברמלי אף קברה את חסכונותיה. את הנזק שהפעילות איתו הסבה למוניטין שלה קשה לכמת.

מיכל אנסקי. סטיילינג: מיקי ממון, איפור: ליאור ליצ'י, שיער: מתן חליבה ללוריאל פרופסיונל, ז'קט ג'ינס אוסף פרטי צילום: ינאי יחיאל

איך לא שוקעים אחרי סיפור שכזה?

"קודם כל, שוקעים. עזבתי את הבית, למשל. יוצאים מזה באמצעות עבודה עצמית, דרך ארוכה, התבוננות. כאדם שמתנהל עם הבטן ועם הלב, כשאת טועה בגדול את בעיקר במשבר עם עצמך. במשך חודשים ארוכים הלכתי כמו עם כוויות, עד שצמח לי עור חדש, גמיש יותר, חזק יותר, בריא יותר. זה דימוי מכוער, אבל ככה אני מרגישה. נקלעתי לפרשה מטורפת, מאות אנשים איבדו את כל החסכונות שלהם ואני שילמתי את שכר הלימוד שלי".

זו חתיכת שכר לימוד.

"קשה לי לומר שהוא היה שווה כל שקל, כי הוא היה יקר. מעבר לכספים שירדו לטמיון היתה גם פגיעה אישית. אבל את הלקח שלי למדתי".

מה למשל?

"אף פעם לא קראתי חוזים. חתמתי בלי לקרוא: בבנק סמכתי על הפקידה, בטלוויזיה על הסוכנת שלי, ברוביקון על השותף שלי, בשוק על השותפים שלי. נמנעתי מלהתעסק בכסף. אני בוגרת מדעי הרוח, מגיעה ממשפחה של אנשי ספר, שני ההורים שלי עיתונאים. זה יוצר אווירה שבה דיבור על כסף זה עניין בזוי; מבחינתם מה שנחשב לבעל ערך זה להיות מקורי ולהביא חיבורים אינטר־טקסטואליים בתוך העשייה שלהם. עד לשנתיים האחרונות, פשוט הפניתי לכסף גב".

מה היכה בך פתאום?

"ישבתי שעות עם עורכי הדין והסתכלתי על כל המסמכים שהחתימו אותי עליהם, על כל הכספים שהעברתי לקרן, על כל הפגישות שנכחתי בהן אבל לא הקשבתי אלא סמכתי על מישהו אחר. לא היתה לי מערכת צ'קלקות שיש לכל בן אדם עם היגיון בסיסי לזהות המון דיבורים, הבטחות על ריבית של 14%–16%".

שוק צפון צילום: עמית שעל

מה ימנע ממך מלהיות שם שוב?

"היום אני מבינה שאני צריכה להיות מעורבת בכל פרט: להבין, לשאול, לראות תמונה שלמה, לשמור על האינטרסים שלי, לא לעשות אאוט־סורסינג. היום, מעבר לכל הטירוף של העשייה שלי, נרשמתי ללימודי פיתוח מנהלים ב'להב': עכשיו הגעתי לשיעור אחרי שנחתתי מניו יורק כשבקושי ראיתי את הבת שלי, וישבתי שם עייפה עם מחברת. אני, שבקושי עשיתי בגרות במתמטיקה, שתמיד אמרתי שיש לי נומרופוביה.

"אם יש לקח לסיפור שלי, הרי הוא לגרום לכל אשה שקוראת את המילים האלה לא לפחד לדבר על כסף, לא להימנע מלהתעסק בו. אני כועסת על המורים שלי, על מערכת החינוך, על כל מי שלימדו אותי שכסף זו טריטוריה גברית. התנועה שלי במרחב היתה ליד שותף שהיה כמעט תמיד גבר: אני הפיה שמפזרת אבק קסמים, מביאה לייפסטייל וחיוך ומייצרת יחסי ציבור — והוא זה שמתעסק בנדל"ן, פיננסים ולוגיסטיקה. הייתי Comfortably Numb. נוח מאוד להיות רדומה בתוך הדבר הזה, אבל זה מקום מסוכן. האזור שאת מטשטשת הוא עקב אכילס שלך. אני התעוררתי כשנפל לי פסנתר על הראש.

"היום אני חוזרת מרוד־שואו בארצות הברית שעשיתי עם מיקה שרון, השותפה שלי. נפגשנו, בלי ניים דרופינג, עם אנשי עסקים בעלי פורטפוליו של אלפי חברות, ואני יושבת שם מולם ומדברת על מספרים, על IRR (שיעור תשואה פנימי — דב"נ), מציגה תוכנית עסקית, תזרים מזומנים. ועדיין יש דיסוננס מסוים בדבר הזה: רגע אחרי שאני יוצאת מפגישה במגדלים שאליהם מעלים אותי עם שומרי ראש, עם אחד האנשים החזקים בעולם, אני מצלמת את עצמי באינסטגרם ברחוב. נראה שזה חייב לחיות יחד".

שוק הנמל. "אנשים רוצים את הדברים הקטנים שיאפשרו להם לבנות טקסים" צילום: עמית שעל

"לקשט את החיים בצימוקים"

בשנים האחרונות, קונספט השווקים הקולינריים צבר תאוצה מסיבית בישראל: החלוץ, שוק הנמל של אנסקי ושיר הלפרן (חמד שותף בו), נפתח בסוף 2010, ומיד אחריו נפתח גם שוק התחנה; באוגוסט 2012 נפתח שוק נמל יפו, שנכשל וכעבור שנתיים וחצי נסגר; שרונה מרקט נפתח ביולי 2015; שוק צפון של אנסקי ושותפיה בינואר 2016; שוק רוטשילד־אלנבי בתחילת 2017, ובקנה כבר מחכים שווקים נוספים. "כרגע רועי ואני עושים מבצע של הקמת עוד שבעה שוקי איכרים בארץ, כיועצים", מגלה אנסקי. "יש עוד שורה של דברים על הפרק, כמו שוק כשר ראשון שאני רוצה להקים בירושלים, ועוד שווקים בארץ שאני נותנת להם ייעוץ. אני מייעצת גם למתחמי אוכל מסחריים בעולם, ומשתמשת בידע ובניסיון שלי גם לפרויקטים בינלאומיים, למשל בהולנד ובגרמניה".

למה שווקים כאלה פונים אלייך? מה הדבר הזה שאת יודעת לעשות?

"הקמתי עם רועי מבנה פיננסי סביב נדל"ן קולינרי. יש פה איזושהי מערכת כלכלית מוצלחת שבה לוקחים נכס, מחלקים אותו ליחידות קטנות ועושים אוֹצְרוּת קולינרית מאוד רגישה".

אנסקי ב"מאסטר שף". החלה להנחות גם את תוכנית הבוקר של קשת צילום: רועי ברקוביץ'

מה זה אומר "אוצרוּת קולינרית"?

"שמעולם לא עשיתי מכרז. מה שרציתי שיהיה לשוק שלי חיפשתי והבאתי לכאן, כולל יצרנים שמעולם לא היתה להם חנות לבד. זה סוג של ליווי ועבודה משותפת של יזמות. מעבר לתוכנית הפסד ורווח, מעבר לתזרים שלי, אני עובדת עם עוד כישרונות כדי לייצר אקלים שמזין אחד את השני. זה לא רק נדל"ן, שכירות, כמה אחוזים אני לוקחת להם מהמחזור: זה אומר שאת הבן אדם הספציפי הזה אני רוצה אצלי, ואם אין לו חנות אני אנסה לעזור לו".

אז מה הנוסחה, בכל זאת?

"יש לי הבנה מאוד בסיסית ופשוטה של וול־ביינג, ואני יודעת שאם, נאמר, יש עורך דין שעובד כאן במשרד שנפתח ב־12, אז עד 12 הוא כבר יוכל לפתוח את היום עם מיץ, עם ריח של מאפים חמים בבוקר, עם חשק לקום ליום חדש דווקא פה. זה לא עניין של מה בכך, אנשים רוצים לקשט את החיים שלהם בצימוקים קטנים, וצריך לייצר את הדברים הקטנים שיוצרים עבורם טקסים קבועים. יש הרבה נואו־האו סביב הדבר הזה, אי אפשר פשוט לשכפל את זה".

שרונה מרקט. פדיונות נמוכים צילום: יריב כץ

מאחורי הדימוי העדכני של שוקי האוכל יש אתגרים לא פשוטים: שוק נמל יפו מת כבר שנתיים, בשרונה מרקט מתלוננים על פדיונות נמוכים והמנכ"ל הראשון שלהם לא החזיק אפילו שנה בתפקיד.

"אני לא יודעת מה בדיוק קרה בשרונה. מדגדג לי כשאני עוברת שם, בא לי להשתלט על העניינים ולהגיד 'אוקיי, זה מה שהולך לקרות'. מה לא עובד? זה שילוב בין תמהיל, מעברים, היצע, קניבליזציה בין עסקים. לפעמים אני חושבת: 'תנו לי שבוע לסדר את זה'. נפגשנו עם היזמים לפני שהם פתחו, הם רצו שנהיה שם על תקן יועצים ואנחנו רצינו על תקן שותפים, ואני באמת מצטערת שזה לא קרה".

ואיך שוק צפון שורד? גל ההייטקיסטים של הצהריים מצליח להחזיק אותו?

"בסביבות 19:00–18:00 מגיעות המשפחות של צפון תל אביב עם הילדים ונוצרת חוויה משפחתית; בימי חמישי יש פה די.ג'יי, מוזיקה, אווירה של לילה; ובשבת הצגות לילדים. זה שונה משוק הנמל, שהוא מאוד באוריינטציה לסחורה של חקלאים".

אנסקי עם אביה אלכס. "לא ירשתי שום דבר" צילום: יריב כץ

איך עובדת השותפות העסקית עם הגרוש שלך?

"אולי עליתי על משהו", היא צוחקת. "האמת היא שזו היתה ברירת מחדל. את שוק צפון התחלנו לעשות בשנה הראשונה של הנישואים החדשים שלו, וזה עובד מצוין. אנחנו עובדים טוב יחד. התחלנו כזוג נשוי בשוק האיכרים בנמל. הוא מאוד עזר לי. כשעשיתי תואר שני באיטליה הקמנו את השוק בנמל, כשירד גשם הוא הכין מרק חם וחילק לכל החקלאים. הוא אדם מאוד רגיש ודואג, ואני חייבת לו הרבה מההצלחה שלי במובן זה שהוא אפשר לי לעשות הרבה דברים בבת אחת".

אין דם רע שגולש מהאישי לעסקים?

"לפעמים, אבל מסתכלים על התועלות הגדולות יותר. ניחנו בתקשורת שבה כל אחד יכול להביע את המקומות שבהם הוא מרגיש לא בנוח. אנחנו יודעים להקשיב, ואני לגמרי יודעת להתבטא כשמשהו לא מתאים לי, תהיי בטוחה. הייתי מאוד שמחה לעשות איתו את השוק בניו יורק, את היזמות ואת הפיתוח, אבל הוא לא רוצה. קצת הכרחתי אותו להצטרף כאן, כשאני בכיוון של התרחבות והוא של התמקדות. נולדה לו עכשיו בת. זאת בחירה שלו".

מה עם שני השווקים הכשרים שתכננת בניו יורק? זה נהפך לשוק אחד?

"זה התעכב בגלל אדם שהיה מלא בהבטחות בלי כיסוי (ברמלי — דב"נ), אבל אני ממשיכה לעבוד על שוק במנהטן עם מיקה שרון. לפני שלושה ימים חזרנו מניו יורק, יש לנו נכס ואנחנו בשלבים אחרונים לפני תחילת השיפוצים".

אנסקי עם אמה שרי צילום: ערוץ האוכל

"אי אפשר לדבר נונסטופ הצלחה"

יום הולדת שנה לשוק צפון צוין בסרטון ויראלי שבו חמד, השותף והאקס, מטיח עוגת קצפת בפניה של אנסקי. עם 60 אלף צפיות באינסטגרם ואייטמים במדורי הרכילות, זה היה כלי שיווקי לא רע לקידום השוק — וגם לקידום המותג "מיכל אנסקי", שאותו היא מנהלת במשרה מלאה: היא הצליחה למצב את עצמה כתמהיל של יזמית, אושיה קולינרית ופשניסטה, ושומרת על המותג נוכח בכל מדיום, ממדיות מסורתיות כמו פריים־טיים בערוץ 2 ובעבר גם רדיו ועיתונות, עד פלטפורמות חדשות כמו אינסטגרם. כיום, נוסף על היותה שותפה בשוק הנמל ובשוק צפון, היא החלה להגיש את תוכנית הבוקר של קשת לצד יואב לימור (במקום גלית גוטמן), משמשת פרזנטורית של מותג הסירים טפאל, וביוני תצטלם לעונה השביעית של "מאסטר שף", שתחזיר אותה לסלון הישראלי.

היא מוקפת בסוללת עוזרים — עוזרת אישית; יח"צנים מטעם סוכנות הייצוג שלה, קשת ושוק צפון; סטייליסטית, מעצב שיער, מאפרת — אבל לכולם ברור שהיא זו שמנווטת את הדברים ומציבה דרישות והתניות. היא משדרת כנות נוגעת ללב, אבל מכרים מעידים שהיא מחושבת ויודעת להיות קרה ובלתי מתפשרת. "היא בכלל לא איזי־גואינג והרבה פחות מכילה מהתדמית הרכה ב'מאסטר שף'".

הטלוויזיה לא שואבת ממך אנרגיה ומסיטה אותך מהיזמות הקולינרית?

"זה מזין אחד את השני. זה מספק לי במה מכובדת להעביר את המסרים ותפיסת העולם שלי, וגורם לאנשים לדעת מי אני ולאן אני רוצה ללכת, ואז קל יותר לעשות עסקים עם אדם שאתה מבין את העולם והיכולות שלו".

עם בעלה לשעבר, האדריכל רועי חמד, בהקמת שוק הנמל. "הקמנו מבנה פיננסי סביב נדל"ן קולינרי" צילום: יריב כץ

גם האינסטגרם שלך מושקע. לפרנס קרוב ל־100 אלף עוקבים זו משרה.

"אני לא לוקחת את העוקבים כמובן מאליו. אם כבר יש 100 אלף איש שעוקבים אחריי, אני אתן להם השראה — אם זה בתמונות שלי עושה ספורט ואם זה במתכון לסנדביץ' שכיף להכין לבת שלי לבוקר. המון אנשים, אלפים, כותבים לי בחזרה; זה מגיע לרמה של ילדות בנות 17 שאומרות לי תודה כי הן לא צריכות להתבייש שהן אוכלות ליד אנשים. אחרי 12 שנה שאני בטלוויזיה, אני מתעלת את זה כדי להעביר ערך, ואני מרגישה את זה חוזר אליי".

הכל מזין בחזרה את המותג. זו תחזוקה טובה.

"אני דווקא מרגישה באנטי־דימוי עכשיו. אני לא מנסה לשמר משהו. עובדה שאי אפשר לדבר נונסטופ הצלחה, כי הייתי במשבר ויצאתי ממנו, אז אולי במובן הזה אני כן יכולה לשמש דוגמה".

להיראות טוב זה עניין של משמעת עצמית או גם גנטיקה טובה?

"על מה את מדברת? אובחנתי כחולת קוליטיס כרוני לפני שנה. בזמן התקף אני יכולה לאכול רק דברים מאוד מסוימים".

זה קצת אירוני.

"זה לא אירוני, זה קשור, כי הכל אצלי בבטן: אני מרגישה בבטן, כואבת בבטן, נהנית בבטן, דרך הפה והלשון. אין בזה שום פואטיקה, זה מה שזה".

את מאוד הבת של אמא שלך, עיתונאית האוכל שרי אנסקי, אבל תפסתן נישות שונות לגמרי: היא יותר בקולינריה, את יותר יזמית.

"אני כבר פחות ופחות מערבת את ההורים שלי במה שאני עושה. הם אף פעם לא לקחו עליי אחריות. לא ירשתי שום דבר: מימנתי לעצמי לימודים ומגורים, עם סבתא שלי יש לי דיאלוג הרבה יותר פתוח עסקית מאשר עם ההורים שלי; היא מבינה את העולם הזה יותר, לא מוגבלת על ידי תפיסות אנטי־קפיטליסטיות ופרו־אינטלקטואליות".

ינקת נוגדנים ליזמות וקפיטליזם?

"את שומעת את התוכנית של אבא שלי? עסקים זה ממנו והלאה. גם אלכס (ליבק, בן הזוג של שרי אנסקי), שהוא כמו אבא שלי, הוא קומוניסט מוצהר. אבל קיבלתי מכולם המון, רק לא בעסקים".