"גם אם לא אקבל את וולפסון, הצדק חייב להיעשות"

הילדה הלוחמנית מכיתה ה' עדיין מפעמת בעורקיה של איריס לוונשטיין־לוי (58), מנהלת קרן המחקרים של בית החולים וולפסון, שנמצאת עכשיו בעיצומו של קרב חייה. זהו קרב דוד מול גליית של מנהלת עם ותק רב מאוד במערכת הבריאות שרוצה להתמודד על ניהול בית החולים וולפסון בחולון נגד ההסתדרות הרפואית (הר"י), גילדה מאורגנת וחזקה, שמסרבת לכך בכל תוקף, מחשש שתפקידי הניהול בבתי החולים יופקעו ממנה. וכל זה משום שבקורות החיים של לוונשטיין־לוי חסר פרט אחד בולט: היא איננה רופאה.

לוונשטיין־לוי. "הבג"ץ הפך להיות כל סדר היום שלי, כאילו החיים נעצרו" צילום: תומי הרפז

הראיון עם לוונשטיין־לוי מתקיים כשהיא עמוק בזמן פציעות. לפני כחודש התקיים הדיון האחרון בבג"ץ בעתירה שהגישה נגד המדינה, על כך שאינה מאפשרת לה להתמודד במכרז לניהול בית החולים. היא נסמכת בבקשתה על סעיף בחוק פקודת בריאות העם שמאפשר מינוי מנהל בית חולים שאינו רופא, כל עוד ימונה לצדו "מנהל רפואי שהוא רופא בעל רישיון, שייעץ בנושאים הרפואיים". אלא שבפועל רק רופאים מורשים להתמודד לתפקידי מנהלי בתי חולים ממשלתיים, ועמדת המדינה וההסתדרות הרפואית היא שכך המצב צריך להישאר.

"הבג"ץ הפך להיות כל סדר היום שלי", היא מספרת בהתרגשות שקשה להסתיר, "אני לא מסוגלת להתקשר לאנשים בלי שהם ישאלו אותי אם כבר ניתנה פסיקה. זה הפך להיות הכל, כאילו החיים שלי נעצרו. אני לא ישנה טוב בלילות ומנתחת את שני התסריטים — מה יקרה אם אנצח ומה יקרה אם אפסיד. אפילו היום באמצע הראיון תהיתי מה יקרה אם עורכת הדין שלי תתקשר אליי במהלכו לבשר לי, ואמרתי לעצמי שאתן לך לענות וליהנות".

מבחינת לוונשטיין־לוי, המאבק שהיא מנהלת אינו רק אישי, אלא עקרוני, ניפוץ מוסכמה עקרונית שגויה מיסודה, שיסלול את הדרך לבאים ולבאות אחריה. לדבריה, גורמי הכוח הוותיקים במערכת הבריאות, כלומר ההסתדרות הרפואית, מעוניינים לשמור על כוחם מסיבות שאינן לגיטימיות. "איגוד מקצועי השתלט על התפקיד ואפילו שינוי חקיקה לא עזר להם, וגם אין להם מספיק כוח אדם לשים בתפקידים האלה".

ליאוניד אידלמן. "ההסתדרות חוששת לאבד מעוזי שליטה" צילום: עמית שאבי

ויש בסיס מוצק של אמת מאחורי אמירתה. לראיה, במכרז שהתקיים בשנה שעברה על ניהול המרכז הרפואי הגדול בישראל, תל השומר, התמודד רק אדם אחד שגם זכה בתפקיד: פרופ' יצחק קרייס. שופט בית המשפט העליון מני מזוז אף הטיח בנציגי המדינה בדיונים שהתקיימו בעתירתה של לוונשטיין־לוי כי שדרת הניהול היא "עקב אכילס" של מערכת הבריאות בישראל.

"אני חושבת על אלי דפס, מנכ"ל שירותי בריאות כללית", אומרת לוונשטיין־לוי, "הוא לא היה יכול להתמודד על מכרז כזה כי הוא לא רופא. לעומת זאת, רופא בינוני לחלוטין, שרוב ימיו בילה בלימודי רפואה ובתת־התמחויות, כן יכול. ושיהיה ברור — יש מנהלים טובים שהם רופאים, אך יש גם כאלו שאינם רופאים, וכל המאבק שלי הוא על כך שאוכל להתמודד במכרז בשווה להם.

בית החולים וולפסון. מנהלי המחלקות חתמו על מכתב תמיכה בלוונשטיין־לוי צילום: אי פי איי

"אני מרצה עשרות שנים על כלכלת בריאות. זו המומחיות שלי", היא מספרת, "וכל מי שהלכתי להתייעץ איתו בשקט בתוך המערכת בנוגע להתמודדות על ניהול וולפסון, ענה לי בחיוב. זה מצחיק, כי חלק מאותם אנשים מתראיינים עכשיו לכלי התקשורת ואומרים עד כמה זה חשוב שמנהל יהיה רופא, כמה מהם מאוד בכירים. הם אומרים לך משהו אחד בחדרים סגורים, ואז בראיונות אומרים משהו אחר — לא אחד ולא שניים, אותם אנשים שבהתחלה עודדו אותי ואמרו לי שיש לי סיכוי טוב לנצח".

מנהלת, מגשרת ואמא

הרומן של לוונשטיין־לוי עם מערכת הבריאות החל ב־1989 באגף התקציבים של קופת חולים כללית, משם התקדמה להיות מנהלת הכספים בבית חולים מאיר, מנהלת אדמיניסטרטיבית בשניידר ומנכ"לית בית חולים "עין טל" לרפואת עיניים, עד שלבסוף נחתה בוולפסון. בדרך היא השלימה תואר שני בכלכלה ומינהל חינוך, לימודי המשך במינהל מערכות בריאות וקורס פיתוח מנהלים של משרד הבריאות. ואם זה לא מספיק, היא גם עשתה קורס דירקטורים, היתה חברה בשורה של דירקטוריונים, כמו כלל פנסיה וגמל וא.מ.ת מחשוב, ואפילו הוכשרה לשמש מגשרת.

"המפתח לניהול אפקטיבי נלקח מעולמות הגישור והאמהות, המהווים חלק משמעותי מאוד בחיי", היא מסבירה. "משם רכשתי את ההבנה שמאחורי כל דבר שמוצג מסתתרים אינטרסים שלא מבוטאים בקול, את החיפוש המתמיד אחרי אינטרסים משותפים ואת החתירה לפתרון יצירתי שייטיב עם כל הצדדים".

לוונשטיין־לוי בביתה. "למדתי ניהול אפקטיבי בגישור ובאמהות" צילום: תומי הרפז

אז מה מושך אותך להישאר דווקא במערכת הבריאות המאוד חולה?

"יש משהו במערך בתי החולים שתופס לי את הנשמה. במהלך השנים יצאתי מעט לעסקים פרטיים, שבמהלכם סידרתי את העתיד הכלכלי שלי, ועדיין חזרתי. כשביקשו שאנהל את קרן המחקרים, סירבתי בהתחלה. אבל אז הילדים יצאו מהבית ונוצר איזה חלל שרציתי למלא, והעסק איכשהו התגלגל.

"ברגע שנכנסתי למאבק על ניהול וולפסון, זה הפך להיות בנפשי. החלטתי שהשינוי הזה חייב להיעשות, וגם אם לא אנהל את בית החולים, עדיין ייכנסו מנהלים עם יכולות מרשימות שיוכלו להצעיד אותו למקומות טובים".

מביטה בלבן של העין

במאבק על ניהול וולפסון יש נעלם אחד גדול, והוא משה בר סימן טוב. כיצד ייתכן שמנכ"ל משרד הבריאות תומך בעמדת ההסתדרות, אף שהוא עצמו אינו רופא, ואותה הסתדרות הגיעה עד בג"ץ בניסיון לסכל את מינויו? "זה תמוה בעיניי", אומרת לוונשטיין־לוי.

למה מדינת ישראל לא רוצה שתהיי מנהלת בית חולים?

"בגלל לחץ מטורף של ההסתדרות. המדינה הרי ידעה למנות לעצמה את בר סימן טוב למנכ"ל משרד הבריאות, ואפשרה למנכ"לי קופות חולים להתמנות בלי שיהיו רופאים. ולמה ההסתדרות לוחצת? כי רק חסר לה שאיגוד מנהלי בתי החולים יפרוש ממנה. זה בין המעוזים האחרונים שנותרו לה.

יעל קפיטולניק, אמה. "אין סיכוי שאיריס לא תצליח. זו מטרה קדושה" צילום: יובל חן

"הרופאים אמרו באופן מפורש בבג"ץ: מסלול הקידום שלנו ייפגע אם העתירה תתקבל. זה יפגע במוקדי הכוח של ההסתדרות הרפואית, והמדינה פשוט נכנעת לזה, אין שום סיבה אחרת. הם כתבו, למשל, בתשובה לבג"ץ שישראל מובילה ב־OECD בכל הפרמטרים של מדדי איכות. ברור. מדובר ברפואה קהילתית, ומי שמנהל אותה הם מנכ"לי קופות חולים שאינם רופאים".

יו"ר ההסתדרות הרפואית פרופ' ליאוניד אידלמן אומר שרק רופא יודע להביט לחולה בלבן של העין.

"הוא משנה את תנאי הסף לרופאי עיניים", היא צוחקת. "אני חושבת שפרופ' אידלמן לא מביא שום טיעון ענייני שמתמודד, למשל, עם האמירה של מנהלי המחלקות כאן, בוולפסון, שחתמו על מכתב התמיכה בי. הוא לא מתמודד עם שום עובדה, אלא פונה לפחד הבסיסי של בני אדם ולחוסר ההבנה שלהם את המערכת".

"ניהול ורפואה הם שני דברים שונים לגמרי", יוצא להגנתה מנהל המחלקה הנוירולוגית בוולפסון ד"ר רון דבי. "כל הרופאים־מנהלים הרבה יותר גרועים מהמנהלים שאינם לא רופאים. הם בכלל לא זוכרים מה זו רפואה. מובן שנדרש מנהל רפואי לצד מנהל בית חולים, אבל אין בעיה שהוא לא יהיה רופא".

לדבריו, "איריס היא אדם אחראי מאוד ואפשר להגיע איתה למקומות רחוקים. היא מקדמת דברים, גלויה ושמה דברים על השולחן ויודעת איך למצוא פתרונות ולעקוף מכשולים".

אהרון קפיטולניק במדי הכוח רמת גן. רצה שבתו תהיה עורכת דין רפרודוקציה: תומי הרפז

היה לך קל יותר לו היית גבר?

"לא", עונה לוונשטיין־לוי באופן נחרץ. "אני מסכימה עם פרופ' רבקה קרני, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, שאמרה בעבר שכשאשה מנפצת תקרת זכוכית, היא מוצאת תקרת פלדה. בכל התמודדות שהיתה לי על משרה הייתי צריכה להיות טובה פי עשרה מהגברים שמולי כדי לקבל אותה. אבל בסיפור הנוכחי לא היה מקום לקטע מגדרי. ההסתדרות הרפואית היתה יכולה לצאת למלחמת חורמה ולהציב מולי רופאה רק כדי להוריד אותי מהקטע".

דור שני באור הזרקורים

הכיוון המקצועי שלוונשטיין־לוי בחרה לא קשור ישירות לבית שממנו באה. היא גדלה בשכונת רמת ישראל במזרח תל אביב, בת לכוכב כדורגל, הקפטן האגדי של הכוח רמת גן אהרון (קפי) קפיטולניק, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, וליעל קפיטולניק (78), סטנדאפיסטית פעילה ובועטת. כיום היא מתגוררת בסביון, יש לה ארבעה ילדים מנישואים קודמים והיא נשואה בשנית לפרופ' דניאל לוי, חוקר מוח מהמרכז הבינתחומי, שלו שישה ילדים מנישואיו הקודמים.

אמה מעידה עליה כי כבר מגיל צעיר היו לה חוש צדק ורוח לחימה מפותחים. בהופעותיה היא מספרת עליה אנקדוטה כבת לכדורגלן: "הבאתי אותה לדרבי הרמת־גני (הכוח נגד הפועל) כשהיתה בת חמש, והקהל קם ושאג לאבא שלה: 'קפיטולניק בן זונה'. איריס קמה והצביעה לעברם של הצועקים ואמרה להם אחד אחד: 'אתה בן זונה, אתה בן זונה וכולכם בני זונות'. לאחר מכן היא פנתה אליי ואמרה לי: 'אמא, בואי, הולכים הביתה’.

"אבא שלה שיגע אותה, הוא רצה שתהיה עורכת דין, אלא שאיריס ענתה שהיא לא תגן על פושעים ורוצחים והלכה ללמוד כלכלה ומינהל בריאות. הופעתי לא מזמן מול הנהלת הכללית. הצגתי את עצמי וכולם שאלו 'מה יהיה עם איריס, היא תנצח?'. אני עניתי שאין סיכוי שלא. היא הולכת על מטרה קדושה".

"הייתי אחרת במשפחה. לא יצא לאבא שלי הבן שהוא רצה", מעידה לוונשטיין־לוי בחיוך. "הייתי ילדה של ספרות, פילוסופיה ושירה. ההורים שלי התנהלו באור הזרקורים, ואני הייתי הילדה שברחה מזה. כל חיי הייתי מאחורי הפנס, כדי שחלילה האור לא ייפול עליי, ופתאום אני מוצאת את עצמי בלבו של אירוע תקשורתי וזה בעיקר מוזר".

איך את מרגישה עכשיו, אחרי שצברת קילומטראז' תקשורתי?

"יש לי מזל, כי התקשורת אוהדת אותי. אני נהנית מחיזוקים גדולים. סיפרו לי לא מזמן שבאירוע בטכניון נערכה הצבעה אם מנהל בית חולים צריך להיות רופא, ובסוף הכריעו שלא. אפילו בחופשה בוותיקן ניגשו אליי פתאום זוג רופאים ואמרו לי שהם איתי".

משה בר סימן וההסתדרות הרפואית סירבו להגיב לכתבה.