מאון להון: הקיבוץ שמושך את עשירי ישראל

אני פוסע בשביל סובב כנרת, אל השטח שהיה עד לא מזמן הקיבוץ. שדה בר של חרדלים צפופים עוטף מבנים מפורקים שהיו בעבר חלק ממבני התפעול של המשק. שטח המגורים מוקף מדשאה גדולה ומוזנחת. גם פה זרועים דקלים מרשימים, המובילים למבנה חדר אוכל חד־קומתי נעול ומסוגר. ליד שורת הבתים הקרובים לשפת הכנרת גדלה צמחייה גבוהה שמסתירה את הנוף המרהיב. חברי הקהילה, שפעם היתה קיבוץ, ניכשו את העשבים כדי לשמר לפחות שני שבילים שמאפשרים להגיע אל קו המים הנסוג.

בית נטוש בקיבוץ האון המפורק. "כבר 15 שנה מבטיחים לנו שיבנו ושיבואו אנשים, אבל זה לא קורה" צילום: עמית שעל

לרגע אני חושש שלא אפגוש נפש חיה, עד שאני רואה את דבורה פרלה יושבת במרפסת ביתה ומביטה לעבר המקום שבו היא זוכרת היה אפשר לראות את הים. “יפה פה, גם אם אי אפשר לראות את הכנרת”, פרלה אומרת לי, כאילו בעיניה הכחולות המימיות היא רואה משהו שאני לא מסוגל לראות. פרלה בת 96, אבל חרף גילה המופלג היא צלולה וחדת מחשבה. “בחרתי לגור פה ולא אומר שהמקום רע, הוא יפה. אבל אין פה יותר אנשים, כולם עזבו”, היא אומרת. “אנחנו מרגישים לבד. כבר 15 שנה מבטיחים לנו שיבנו פה ושיבואו אנשים, אבל זה לא קורה. כבר התרגלתי שאין פה אנשים. לי זה כבר לא משנה, אני זקנה”.

כעת עוצרת ההסעה שממנה יורדים הפנסיונרים שאספה מהמרכז לקשיש בצמח, שבו הם משתתפים בחוגים ופעילויות. ביניהם אני פוגש את יעל מגן, בת 75 ואחת מ־58 ותיקי הקיבוץ לשעבר, שעדיין מתגוררים במקום שנראה במבט ראשון נטוש לחלוטין. היא וחבריה הוותיקים חיים מפנסיה של 2,400 שקל, שעליה מתווספת קצבת זקנה מהביטוח הלאומי. מגן נהנית מסכום זעום נוסף תמורת סיוע במזכירות.

“המקום שלנו נטוש ומבודד”, היא אומרת. “אין כאן צרכנייה או גני ילדים. לקניות אנחנו נוסעים לצמח או לטבריה. היישוב הזה כאילו לא קיים, והמצב רק הולך ומידרדר. לא רק שלא יהיו כאן גני ילדים וחנויות, אלא שיהיה כאן יישוב רפאים שייראה כמו הרחבה של כפר הנופש. אנשים יקנו דירות ולא יגורו כאן”.

מכינים לחם על טאבון מאולתר ומוודאים שאני לא שוטר שמחפש מריחואנה צילום: עמית שעל

שדות חרדל לנצח

ויש גם הסעת קשישים מצמח

המקרה של האון תקדימי. לא מדובר בקיבוץ שהופרט אלא בקיבוץ שפורק לגמרי. ב־2002, לאחר שהקיבוץ נקלע למשבר פיננסי וצבר חובות של כ־68 מיליון שקל, החליט ראש הממשלה אריאל שרון לפרק את האון. נדרשו ועדה בין־משרדית וחמש שנים נוספות עד שביולי 2007 התקבלה ההחלטה לפרק את הקיבוץ. שטחי המגורים הועברו לרשות מקרקעי ישראל, ואילו השטחים החקלאיים נקנו על ידי משקי עמק הירדן, ששילמו בעבורם 40 מיליון שקל. לכאורה זה היה סוף התהליך, אבל עשר שנים אחרי מתברר שזו היתה רק ראשיתה של הסאגה.

מטה הסדר הקיבוצים, הגוף שהוסמך לנהל את הקיבוץ, ניהל משא ומתן ומכר לבסוף את שטח כפר הנופש ואת תחנת הדלק הממוקמת בכניסה ליישוב. שנה נוספת חלפה בבירור משפטי של עתירה לבג”ץ שהגישו שניים מחברי הקיבוץ נגד החלטת הפירוק. וכך, רק בסוף 2012 הגיעה רשות מקרקעי ישראל להסכם עם מטה הסדר הקיבוצים, שלפיו מגרשי המגורים יועברו לידיה תמורת כ־14מיליון שקל, שיממנו את הפנסיה של החברים הוותיקים. נוסף על כך, הוסכם כי תינתן לכל 36 בתי האב בעלות על הבתים שבהם הם מתגוררים. במהלך השנים האלה שרידי הקיבוץ הלכו ונעלמו, והשאלה הגדולה היתה מה יקום במקומו על הקרקע הנדירה והנחשקת שעל החוף הדרום־מזרחי של הכנרת.

חן שנטל. “הכי טוב במצב עכשיו, כשלא מחליטים. תסתכל סביב, זה גן עדן” צילום: עמית שעל

התושבים שנותרו החליטו ברוב קולות שהדרך הטובה ביותר לשקם את היישוב תהיה לנסות לפתח אותו כיישוב קהילתי כפרי, בליווי החטיבה להתיישבות — הזרוע המבצעת של הממשלה להקמה וביסוס של התנחלויות ביהודה ושומרון ויישובים בגולן, בנגב ובגליל. שנתיים לפני שנחתם ההסכם עם רשות מקרקעי ישראל הגיעו החטיבה להתיישבות, מטה ההסדר והתושבים להסכמה ברוח הזאת. בתחילה היה נראה שההחלטה תיושם. בישיבה של הרשות ב־2014, בנוכחות ראש הרשות אז בנצי ליברמן, הוחלט ברוב קולות כי החטיבה להתיישבות תהיה אחראית לשיווק מאה יחידות דיור מתוך 287 יחידות שתוכננו להיבנות במקום, כדי לבסס קהילה משגשגת. מחיר הקרקע היה אמור להיקבע על ידי שמאי, לפי שווי הקרקע ביישובים סמוכים, בהתחשב בהנחות של יישוב ספר. אלא שההחלטה הזאת לא יושמה מעולם. הסיבה היתה התנגדותו הנחרצת של היועץ המשפטי של הרשות יעקב (ינקי) קוינט, שטען כי מדובר בקרקע ששוויה הפוטנציאלי קרוב ל־200 מיליון שקל — הרבה יותר מההערכות שהיו בבסיס רעיון ההקמה של יישוב קהילתי לבני העמק. לכן, לפי קוינט, יש לשווק את הקרקע היקרה לכל המרבה במחיר. ואלה שיכולים להרבות במחיר לא גרים באזור, אלא במרכז העשיר של ישראל. ומרגע שהבינו שהפוטנציאל קיים, הקרקע של קיבוץ האון הפכה נחשקת.

12 מיליון שקל לבית

ואורות שנדלקים להבריח גנבים

עידן גרינבאום. “אם רשות המקרקעין תתעקש על יישוב לעשירים, נעשה הכל כדי לבלום” צילום: עמית שעל

החשש של התושבים ששרדו בהאון, וגם של אנשי המועצה האזורית, הוא שהיישוב ייהפך לכפר רפאים, מעון קיץ של עשירי ישראל, שייראה בדיוק כמו כפר הנופש בחורף. הם חוששים מווילות שיהיו ריקות רוב השנה, ויאוכלסו רק בחודשי הקיץ במקרה הטוב, או לעתים בסופי שבוע. דוגמאות כאלה הולכות ומתרבות באזור. בשנים האחרונות נהפכו היישובים שסביב הכנרת לאטרקציה לעשירי ישראל. בתי נופש אפשר למצוא למשל במושבה כנרת, שבה המחירים נסקו לשמים. בימים אלה מוצעת במושבה למכירה וילה ששטחה 300 מ”ר רבוע, על מגרש של 800 מטר, במחיר אסטרונומי של 12 מיליון שקל — כמחירה של וילה יוקרתית במרכז הארץ.

בביקור בשעות הערב במושבה נראים חלקים בה ריקים ועזובים. ליד הווילה המפוארת של חמי פרס, בנו של הנשיא שמעון פרס ומבעלי קרן ההון־סיכון הוותיקה פיטנגו, ניצבת שורה ארוכה של וילות רפאים מפוארות, וכולן כמעט נטושות בעונה הזאת של השנה. לצדן עדיין עומדים בתים פשוטים וצנועים יותר של בני המושבה, שמהם בוקעים קולות של ארוחות ערב שהולכת ומותקנת. גם בכמה מהווילות הנטושות נדלקים אורות, אבל ברוב המקרים מדובר בהפעלה אוטומטית ממוחשבת של בתים חכמים, שנועדה להרתיע פורצים.

"המושבה מתרוקנת מתושבים שממש גרים כאן", אומר לי בן המושבה. "בהתחלה קסם לנו מאוד להתהדר בשמות של עשירים ומפורסמים כמו פרס ודומיו. אחר כך הבנו שזה מקטין את סיכוייהם של בני הדור השני לחיות פה" .

במצפה אלומות, הסמוך למושבה כנרת, אפשר למצוא עוד בתי רפאים. לאלכס גלעדי, נשיא זכיינית השידור קשת ונציג ישראל בוועד האולימפי, יש כאן וילה. הזמרת קרן פלס ובן זוגה נעם טור, פליט הריאליטי “הישרדות”, הם בעלי דירה באזור. גם במושבה מגדל, מצפון־מערב לכנרת, בתפר שבין הגליל העליון לתחתון, מתרחשות כיום פעילות נדל"ן ערה ועסקאות לרכישת בתי נופש.

בקיבוץ תל קציר, מרחק כמה קילומטרים מהאון, נמכרו בשנים האחרונות מגרשים לכל המרבה במחיר, ועליהם נבנו וילות למטרות נופש. בשנים האחרונות גילו גם הטייקונים את הכנרת. כפר הנופש האון נמצא בבעלות נפטא של איש העסקים קובי מימון, מבעלי השליטה במאגר הגז תמר. במפרץ אמנון המפורסם בצפון הכנרת כבר יש כפר נופש בבעלות חברה של יצחק תשובה.

“עשירי הארץ כבר חמדו את המקום”, אומר לי מוטי קומרוב, 70, תושב קיבוץ אפיקים, המשמש מנהל הקהילה של האון זה 12 שנה. קומרוב מקבל את פניי במבנה המזכירות הצנוע, שעדיין פעיל בחלק משעות היום. יש לו לוק של קיבוצניק מהספרים של קום המדינה, עם כובע טמבל וזקן פרא עבות. “חמי פרס התעניין ברכישת כל הקיבוץ עבור אנשי קרן פיטנגו והמשפחות שלהם, ככה כדירות נופש. שיבואו מתי שבא להם”, הוא מספר.

“ישבתי אצל פרס בבית, יחד עם יוסי ורדי, ראש המועצה הקודם של עמק הירדן, והוא הציע לקנות הכל. גם אנשים מטעמו של קובי מימון גיששו אצלי יותר מפעם אחת. אומרים שאחת הסיבות שבגללן רכש את כפר הנופש היא כדי שיוכל לרכוש בעתיד גם את שטחי הקיבוץ”.

יישוב כמעט קם

אבל היועץ המשפטי חסם

“אילו אני הייתי עדיין ראש רשות מקרקעי ישראל, המצב היה נראה אחרת היום”, אומר לי ליברמן. “אם רוצים להקים יישוב, צריך לדעת איך. האון עבר תהליך קשה של קמילה. היות שהמקום נמצא באזור סיוע, היה אפשר לקבל החלטה מפטור ממכרז על הקרקע, ועל בסיס זה, והרצון של החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית, היה אפשר להניע את הפרויקט”.

השביל המאולתר לחוף צילום: עמית שעל

למה זה לא קרה?

“כי היועץ המשפטי, מטעמיו שלו, כמו בדברים אחרים ברשות, עושה דברים המנוגדים להחלטות ההנהלה. מה שקרה כאן הוא דוגמה קלאסית שמוכיחה שהיועץ המשפטי למעשה מנהל את הרשות. אם היועץ המשפטי מקבל החלטות המערערות על החלטת הנהלה שהתקבלה בהצבעה, המשמעות היא שהאיש הקובע את ההחלטות ברשות מקרקעי ישראל הוא היועץ ולא ראש הרשות”.

מדוע ראש הרשות לא מכריע נגד דעת היועץ?

“כי הוא צריך את היועץ לדברים אחרים, והוא מפחד מכוחו. לא שווה לו להילחם על יישוב מצ’וקמק עם כמה זקנים שגרים בו”.

גם עידן גרינבאום, ראש המועצה המקומית עמק הירדן, מפנה אצבע מאשימה לעברו של קוינט, היועץ המשפטי של הרשות, שלדבריו “לא מעניין אותו שום דבר חוץ מכסף”.

מנהל הקהילה מוטי קומרוב: “עשירי הארץ כבר חמדו את המקום" צילום: עמית שעל

מה לא בסדר בלהשיג את המקסימום על הקרקע?

“אם תפקיד הרשות הוא להעשיר את אוצר המדינה ולא להתעסק בשום שיקול אחר, אז שיאמרו את זה מפורשות, בצורה רשמית, לכל עם ישראל. בישיבה שבה נכחתי והיה נוכח גם ינקי קוינט, הוא אמר לי בלי למצמץ ‘אם הייתי יכול, הייתי מוכר את כל מדינת ישראל במכרז. התפקיד שלי הוא לא לבנות יישובים, אלא לעשות כמה שיותר כסף’. יש כאן שאלה הרבה יותר גדולה מקיבוץ האון, בנוגע לרשות מקרקעי ישראל: האם תפקידה להיות גובת המס הגדולה ביותר של המדינה, למקסם הכנסות, או שמטרת הרשות היא בין היתר להשיג מטרות של ציבוריות ומדיניות”.

קיבוץ במקום משפחה

לפחות בשנים שאחרי השואה

שלומית מגן (49), במקור מנצרת, הגיעה לקיבוץ האון ב־1986 עם גרעין של תנועת הנוער העובד ונשארה גם לאחר שהגרעין התפזר. "החבר'ה כל הזמן מתקשרים ושואלים אם אפשר לבוא לקנות בית", היא אומרת בהומור. "אבל במצב הקיים, שבו משווקים את הקרקע לכל המרבה במחיר, אין סיכוי לאדם בעל הכנסה ממוצעת לעבור לגור פה". מגן, שהיתה מזכירת הקיבוץ בתקופה שלפני קריסתו, יודעת לספר ששיפוץ כפר הנופש תרם במידה מסוימת להתרסקות. “שיפצו אותו כדי לאכלס אלפי צליינים שיבואו אליו, אבל אז פרצה האינתיפאדה והתיירים לא הגיעו. הקיבוץ לא הצליח להחזיר את ההלוואות והחובות תפחו. גם כל ניסיונות ההפרטה נכשלו, כולל הפעלת מכבסה, חדר אוכל וגני פעוטות, פשוט בגלל מיעוט האוכלוסייה וסכסוכים פנימיים באותו זמן”.

את ירח פראן (80) אני פוגש בחצר הצנועה של ביתו, המוקפת בעצים ארץ־ישראליים, מכליל החורש עד עצי אלון שונים, שאותם שתל בעצמו. פראן הגיע לקיבוץ עם גרעין נח"ל בשנות החמישים, מתוך אמונה ברעיון הקיבוצי. גם היום הוא עוד מאמין בו, "אבל כשהמציאות טופחת על פניך, צריך להמשיך הלאה", הוא אומר.

דבורה פרלה. “בחרתי לגור פה ולא אומר שהמקום רע. אבל אין פה יותר אנשים, כולם עזבו” צילום: עמית שעל

לקיבוץ, הוא נזכר, היו שלושה גלי עלייה, ובכל פעם הקימו אותו מחדש. בפעמיים הראשונות הוא מוקם בסמוך לקיבוץ עין גב, ורק בפעם השלישית עבר למיקומו הנוכחי. “במקום שבו נמצא היום כפר הנופש שכן כפר ערבי בשם סמרה, שתושביו היו אריסים שעיבדו אדמות שהיו בבעלות הבהאים”, אומר פראן. “באביב 1951 גורשו תושבי הכפר, וזמן קצר אחר כך עלה הקיבוץ לשטח”.

יש לך הסבר למה דווקא הקיבוץ המסוים הזה לא החזיק מעמד?

“מייסדי הקיבוץ היו חבורות נוער של ניצולי שואה מאירופה, שאליהן הצטרף גרעין קטן של ישראלים צברים. מן המוסכמות בתנועה הקיבוצית היה שהתנועה שימשה לניצולי השואה תחליף למשפחה הגרעינית שנספתה. אבל ברגע שהתחילו להיות להם משפחות גרעיניות שהלכו והתרחבו, למה לחיות דווקא כאן כשאפשר לחיות בחיפה או בתל אביב?”.

אידאולוגיה? קשר שנוצר למקום?

“הם לא הגיעו לקיבוץ בגלל אידאולוגיה, אלא בגלל הצורך במשפחה. כשהוא נפתר הם קמו והלכו".

ההיפים משתלטים

אבל אחרי שנה מגורשים

מי שהחליפו בשנים האחרונות את התושבים הוותיקים הם הסטודנטים. כמאה מהם שוכרים כיום את הדירות הישנות והמוזנחות של חברי הקיבוץ שנטשו. אלא שבהמשך הסיור שלי אני מגלה שה"סטודנטים" הם ברובם היפים גמורים, שהפכו את מבני הקיבוץ למעין קומונה פריקית, שמשתלבת באופן טבעי יותר עם העזובה הכללית.

מבנים נטושים וירח פראן: "כשהמציאות טופחת על פניך, צריך להמשיך הלאה" צילום: עמית שעל

לקראת שעות אחר הצהריים החבר’ה מתחילים להבעיר מדורות. אני יושב עם כמה מהם בזמן שהם מכינים לחם על טאבון מאולתר. שלושה בחורים ערומים למחצה, לבושים רק בשרוואלים, עסוקים במיון שעועית מיוחדת שהביאו ממקסיקו וצבעה שחור־לבן. הם חוששים להיחשף ומבררים אם אני סוכן משטרתי שבא לחפש מריחואנה.

לא רחוק משם אני פוגש זוג היפים אלטרנטיביים. הם גרו בעבר בקיבוץ, אבל נאלצו לעזוב משום שחוזי השכירות מוגבלים לשנה, בשל החשש של המינהל מהשתקעות של הצעירים, שתקשה בעתיד את פינויים. לקראת הלידה של הפעוט הם עברו לגור באוהל שרכשו בתחנת הדלק הסמוכה ומיקמו אותו בקרבת החוף, באזור חורשת האיקליפטוסים שליד הקיבוץ. עד לא מזמן היתה שם מושבת היפים מאולתרת. "גרנו שם בחורף, בקיץ, וזה הביא אותנו למצבים של מדיטציה עמוקה כדי להתמודד עם מה שיש", מסביר לי ע. "פתאום אתה מגלה שיש לך כוח. כל השאר זה בראש שלך. יש חימום, אין חימום, כן חשמל, לא חשמל. כשהיתושים, למשל, עקצו רק את אשתי, הבנו שזה קשור לתודעה שלה, או לכך שהיא בהיריון".

הם עזבו לאחר שפינו את מושבת ההיפים, ואחרי טיול ממושך בכל הארץ חזרו להאון. "באנו רק להגיד שלום, ושוב זה קרה. יש במקום הזה משהו שמחזיק אותנו". בני הזוג מעוניינים לשכור יחידת דיור, שמבקשים בעבורה 1,600 שקל. אחר כך ע' יסביר לי שהסכום גבוה מדי וסטודנטים אחרים משלמים כאלף שקל. כשאני שואל אם ינסה להגיש עצמו לוועדת הקבלה, הוא מחייך: "אין לי סיכוי לשלם את הסכום שהם מבקשים. עד 600 אלף שקל אני אוכל לגרד, וגם זה בקושי. ברור לי שאם תהיה פה ועדת קבלה הסכומים יהיו גבוהים בהרבה, ואנשים כמונו וכמו רוב אלה שנקראים ‘סטודנטים’ לא יוכלו לגור כאן".

ועדת הקבלה שממנה חושש ע' משתלבת בפתרון שמבקשים תושבי האזור — הקמת יישוב קהילתי וחסימת השתלטות של אנשי הון. “אם הקרקעות יצאו לשיווק במכרז לכל המרבה במחיר, לא יהיה פה יישוב קהילתי אלא כפר נופש לעשירי תל אביב”, אומר ראש המועצה גרינבאום. “אם המינהל יתעקש לקדם את היישוב בדרך הזאת, המועצה האזורית תעשה כל שביכולתה לעכב את המהלך, משום שהוא בלתי הפיך”.

קובי מימון. "אנשים מטעמו גיששו אצלי יותר מפעם אחת" צילום: אוראל כהן

מה אתם בעצם רוצים?

“להקים יישוב חדש במקום האון ז”ל, כדי למשוך לאזור משפחות צעירות. הקיבוצים שקיימים כאן לא מתאימים לכל משפחה, וביישובים האחרים שסביב הכנרת לצעירים אין סיכוי לרכוש בית. הפתרון חייב להיות יישוב שהמדינה מעורבת בהקמתו ומלווה אותו, גם בגלל מורכבות המיזוג עם הוותיקים שעדיין גרים כאן”.

גם פראן סבור שהפתרון הנכון להאון הוא להקים ועדת קבלה שתחזיר את התושבים בתהליך מסודר. בינתיים, הוא אומר, גרים פה סטודנטים שחלק מהם סירבו להתפנות. “הם דרשו להישאר וטענו שיש להם זכויות פה. הגשנו להם מכתבי פינוי, כי זה ההסכם שלנו עם המינהל”.

ויש מי שההמתנה המתמשכת היא המצב הטוב ביותר עבורם. חן שנטל (28) גרה בדירה שניצבת בשורת בתים שאותה היא מכנה "אירופה". כולם קוראים לזה אירופה, היא אומרת, בגלל המדשאה הגדולה. היא מזמינה אותי ואת הצלם לשבת בפינת הישיבה שבחצר הקטנה שלה. יש לה שם פסנתר, והיא מספרת שמדי פעם מגיעים חברים לנגן בו. מעת לעת, בעיקר בחגים ובסופי שבוע, מגיעים ה”מגורשים” — אלה שביקשו להישאר יותר זמן בקיבוץ ונאלצו לעזוב. היא עצמה נמצאת פה ארבע שנים ומתפרנסת מעבודה באחת המסעדות באזור. "מצב הביניים שבו נמצא הקיבוץ טוב עבורי”, אומרת שנטל. “אני רוצה בטובת הקיבוץ ושתהיה ועדת קבלה כמו שהם רוצים, אבל אני מודה שאני הכי שמחה במצב עכשיו, כשלא מחליטים. תסתכל מסביבך, זה גן עדן".

תגובות:

היועץ המשפטי של רשות מקרקעי ישראל ינקי קוינט סירב להגיב. מטעם הרשות נשלח נייר עמדה ארוך, שתמציתו הרלבנטית לכתבה היא: “ביום 8.4.14 דנה הנהלת הרשות בנושא האון בהצעה ליתן הרשאה לתכנון ופיתוח לחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית לשיווק יח”ד בפטור ממכרז. לאור התנגדות חלק לא מבוטל מחברי ההנהלה (כשליש), ובהם התנגדות האגף המשפטי לעניין הפטור ממכרז, ההחלטה לא יושמה. עתיד להתקיים דיון נוסף בנושא בשבועות הקרובים.

“בשל החשש שהוצג, שלפיו רוכשי המגרשים לא יתגוררו במקום ו’עשירים’ ירכשו את המגרשים, הוצע לקיים הליך של ועדת קבלה על ידי החטיבה להתיישבות והמועצה לאחר המכרז, כך שלצד שמירה על עקרונות הקצאת הקרקע ותמורה הולמת בעד נכסי המדינה לא ייפגע עקרון הקהילתיות. נזכיר כי לפי החוק, ועדת קבלה רשאית לסרב לקבל מועמדים ליישוב הקהילתי אם אין להם כוונה לקבוע את מרכז חייהם ביישוב. בנסיבות העניין, הדרך הטובה ביותר להבטיח קליטת מתיישבים תוך מתן הזדמנות שווה לכל המעוניין, ובמקביל קיום הליך תחרותי על המחיר, היא מכרז הכפוף לאישור ועדת קבלה”.

חמי פרס מסר בתגובה כי התעניין בהפיכת המקום לקיבוץ הייטק ובהקמה של חממות סטארט־אפ, לאחר שהבין כי הקיבוץ שרוי במצוקה.

מטעמו של קובי מימון לא נמסרה תגובה.