חקר ביצועים: השבוע של רשות השידור והברקזיט

ניסנקורן: אין שאלטר אין הסכם

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הצליח לפני חודשיים לצרף שבעה עובדי קבלן להסכם הקיבוצי בבורסה לניירות ערך, שעליו חתמו 240 עובדים. השבוע, כשהמאבק של 4,000 עובדי כלל הצליח והם סיכמו עם ההנהלה על שכר מינימום של 6,000 שקל, 200 עובדי הקבלן של כלל לא היו חלק מההסכם. הפעם ניסנקורן לא התעקש להכניס אותם פנימה. אולי זה קשור לכך שעובדי הבורסה, חרף מספרם הקטן, עומדים במרכזו של סיפור בפרופיל גבוה שנוגע למגוון מוקדי כוח, ממשרד האוצר עד רשות ניירות ערך. במלחמה על שבעת העובדים של הבורסה הזדמן לניסנקורן להיות בעמדה האהובה על ההסתדרות — על השאלטר, יכול להכריע אם החוק לשינוי מבנה הבורסה יעבור בכנסת או לא. עובדי הקבלן של כלל, לעומת זאת, לא באמת מעניינים אף אחד, או ליתר דיוק — לא מעניינים אף אחד בהסתדרות.

סופי שולמן

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן צילום: יובל חן

62 מיליון שקל מהמונופול?

מיכל הלפרין: קנס או פרס

הממונה על ההגבלים העסקיים מיכל הלפרין הודיעה השבוע כי היא בודקת אם קוקה־קולה ניצלה לרעה את מעמדה כמונופול ושוקלת לחייב אותה בתשלום של 62 מיליון שקל. הסכום הזה מבלבל: לא ברור אם זה קנס או פרס. סכומים בסדר גודל כזה מלמדים בדרך כלל על חומרת עבירה שראויה למסלול הפלילי, לא המינהלי. אבל המסלול המקל עדיף לשני הצדדים. לקוקה־קולה הוא חוסך פרופיל ציבורי גבוה שלילי וסיכוי להרשעת המנהלים ולמאסרם, מעבר לכך שייתכן שקנס כזה עדיין יהיה נמוך מהרווח שרשמה החברה בזכות ההפרות. לרשות ההגבלים הוא חוסך משפט ממושך על בסיס ראיות אולי לא חזקות מספיק. לכולם, אם כן, זה נוח. חוץ מלציבור, ששוב רואה את הרתעת המונופולים מתמסמסת.

משה גורלי

הממונה על ההגבלים מיכל הלפרין צילום: תומריקו

גלנט: מקל בגלגלים

תוכנית הבנייה לעיר טמרה כוללת הקמת 5,000 דירות, וגם כביש חדש, שמתמזג עם הכביש למצפה אבי"ב הסמוך. במצפה, שהוקם על קרקע חקלאית שהופקעה מתושבי טמרה, גרות 300 משפחות, עם כביש פרטי. תושביו התנגדו לתוכנית החדשה של טמרה. לשמחתם, הם לא היו צריכים להסתפק בהגשת ההתנגדויות בפרוצדורה הרגילה, וקיבלו גיבוי משר הבינוי והשיכון יואב גלנט. השר היה יכול להתנגד לתוכנית בצינורות המקובלים, אבל במקום זה בחר במהלך יוצא דופן, ומסריח למדי: הוא מנע העברת מסמכים החיוניים לתהליך ההפקדה של התוכנית, וכך הוביל לגניזתה. עכשיו תושבי המצפה יכולים להמשיך לנסוע לבד בכביש שלהם, ובטמרה כבר יסתדרו, אולי יפקיעו מהם עוד כמה חלקות בשביל כביש נוסף. ומה עם 5,000 הדירות שנגנזו? נו, תמיד יהיה אפשר להאשים אותם בבנייה לא חוקית.

אמיתי גזית

כץ: להציל את העבודה

הדו"ח לסיכום 2016 שבנק ישראל פרסם השבוע סיפק תמונת מצב קודרת, בכמה היבטים. אחד מהם הוא העדות הנוספת להזנחה הממשלתית מרובת השנים של החינוך וההכשרה המקצועית למובטלים. ההכשרות האלה נועדו לאפשר לאנשים, רבים מהם בני יותר מ־40, להשתלב בחזרה במעגל העבודה, בג'וב טוב ועם שכר ראוי. אלה תשתיות חיוניות, והזנחה שלהן פוגעת בסיכוי לצמצם את הפערים בתוך ישראל ובין ישראל למדינות המפותחות. אלא שמאז 2003 תקציבי ההכשרה ירדו שנה אחרי שנה; בשנתיים האחרונות הגיעה תוספת, ועכשיו התקציב הוא כ־160 מיליון שקל — כמו ב־2002. חיים כץ הוסיף לאחרונה לשם המשרד שלו את המילה "העבודה", ועכשיו הוא שר העבודה והרווחה. זמן טוב להתחיל להצדיק את התואר, ולהציל את ההכשרות המקצועיות.

מיקי פלד

חיים כץ צילום: עמית שעל

הכסף שוכב בבנק

החוסך הישראלי: דרוש חינוך פיננסי

54% מכספי הציבור היו מופקדים בשנה שעברה בבנקים, במזומן, לפי הנתונים הטריים של בנק ישראל. זה שיא של עשור, והוא בא דווקא על רקע שנים רבות של ריבית אפסית. ככה זה: בעוד האמריקאים מחזיקים יותר מחצי מהכסף בתיקי מניות, הישראלים מסתפקים בפחות משליש. גם אם הכסף נשחק בעו"ש וקניית הדירה מתעכבת, הם מעדיפים את הביטחון של המזומן בבנק על הסיכון של שוק ההון. הסיבות ברורות, אבל גם ההחמצה: שוק המניות רשם בעשור האחרון זינוק של 200%-300% (תלוי באיזה מדד), והציבור פספס את התשואות האלה. עכשיו לא בטוח בכלל שכדאי לו להיכנס לשוק, אבל בטווח הארוך נדרשת יותר מודעות פיננסית שתנער את השמרנות ותמנע פגיעה בחסכונות.

רחלי בינדמן

רשות השידור: רק לא נגד נתניהו

ב־2015 היו ברשות השידור כ-1,500 עובדים. 125 מהם מופיעים ברשימת שיאני השכר בשירות הציבורי באותה שנה, עם עלות שכר של 44 עד 144 אלף שקל בחודש. במקביל, לפני כמה שנים הרשות הפסיקה לצאת להפקות מקור כפי שדורש החוק. רק עתירה לבג"ץ גרמה לה לעשות זאת, בהשקעה שנתית שהיא רבע ממה שישקיע תאגיד השידור הציבורי. עובד שיפרוש מהרשות, עם סגירתה הקרובה, יקבל מענק פרישה, שכר לשנה ופנסיית גישור מוגדלת. כל אלה הם תוצאה של תרבות ארגונית שערבבה איגוד עובדים חזק ופוליטיקאים אינטרסנטים. השבוע התרבות הארגונית הזאת הובילה לכך שהרשות ניצלה את משחק הכדורגל נגד ספרד כדי לתקוף את שר האוצר משה כחלון. האיש שהחליט על סגירת הרשות, ראש הממשלה בנימין נתניהו, בטח נהנה מכל העניין. אותו הרשות הרי לא מעזה לתקוף; היא תמיד ידעה לזהות את הפוליטיקאי שאליו צריך להתחנף.

אורי תובל

מיי: יש גיבוי

השבוע, אחרי הפיגוע הקשה ביותר בלונדון זה יותר מעשור ודרישה סקוטית מחודשת לעצמאות, בריטניה התחילה סוף סוף את תהליך ההיפרדות מהאיחוד האירופי, שעתיד להימשך שנתיים. המכתב הרשמי הוגש, הצוותים המיוחדים של תרזה מיי העלו הילוך. ברקע, מיי נאלצה להתמודד עם עניין אחר, מציק כמו יתוש טורדני סביב פיל שמנסה להתקדם: צהובון מקומי פרסם תצלום שלה ושל השרה הראשונה של סקוטלנד עם כיתוב שדן במראה הרגליים שלהן. הביקורת היתה נרחבת, כולל מפוליטיקאים שמחו נגד ה"חזרה לשנות החמישים" והכיתוב ה"מפגר". לפחות מיי יודעת שהיא נכנסת לתקופה הזאת עם גיבוי משמעותי, שאומר שכישורי המנהיגות שלה ייבחנו בעיניים ענייניות.

תמר טוניק

תרזה מיי צילום: גטי אימג'ס, איי אף פי

לא דרסת זקנה? צדיק!

יום המעשים הטובים: שפל חדש

במסגרת יום המעשים הטובים, שחל השבוע, המוני בית ישראל התבקשו לבצע לפחות מעשה אחד למען הזולת. זו יוזמה יפה שמעודדת אותנו להביט סביב, להבחין במי שנזקק לסיוע ולהושיט לו יד. אבל אז בוקעת מהרדיו הפרסומת שקוראת ליישם מעשים טובים גם בכביש, ואני נמלא דכדוך. "הרמזור התחלף? אל תצפצפו!", "זקנה חוצה את הכביש? תנו לה לחצות!". כי בישראל 2017 הסטנדרטים, כנראה, עד כדי כך נמוכים. אם פעם התבקשנו לסייע לזקנה לחצות את הכביש, היום מספיק שלא נדרוס אותה. כל פעולה יומיומית שאינה מלווה בתוקפנות או אלימות מספיקה כדי שניחשב צדיקים וימחאו לנו כפיים. ברוח התקופה, אפשר לקרוא לזה פוסט־מעשים־טובים.

דודו מצויינים