בנק ישראל: מתחילת שנת 2000 - ההשקעה הממוצעת בתלמידים בישראל נמצאת בצניחה
לפי הדו"ח, לפני כ-17 שנה ישראל הייתה שווה לממוצע ה-OECD בהשקעה בתלמיד, ואילו ב-2013 היא ירדה לכ-75% מהממוצע בין מדינות הארגון
לפי אומדן שנערך בדו"ח, ב-2016 היחס היה עשוי מעט להשתפר לכ-82% ביחס למדינות ה-OECD, אך רק בהנחה שיתר המדינות החברות בארגון לא היו מגדילות את ההוצאה שלהן לתלמיד מאז 2013. כלומר, שוקללו רק הנתונים הידועים על המצב פה בישראל.
תלמידים במבחן (ארכיון) צילום: אלכס קולומויסקי
הנתונים הללו מבטאים מגמה הולכת וגוברת מצד משפחות רבות להוציא כסף פרטי על חינוך, כשהדבר בא על חשבון ההשקעה של מערכת החינוך הציבורית בתלמיד ועל עיקרון "חינוך חינם", שכבר זמן רב נחשב ללא יותר מסיסמה.
בדו"ח נשמעת ביקורת על כך ונכתב כי "ישנם תחומים שבהם אי אפשר להחליף השקעה ציבורית בהשקעה פרטית, מכיוון שהשקעה ציבורית בתחומים אלו משמשת פתרון לכשלי שוק, כגון אספקת מוצרים ציבוריים או רגולציה על מונופולים טבעיים. במקרים אלו השקעה פרטית הינה מוצר משלים להשקעה ציבורית – ללא השקעה ציבורית מספקת בתשתיות, לא משתלם למגזר הפרטי להשקיע".
השורה התחתונה היא שהירידה בהשקעה הציבורית בחינוך אל מול העלייה בהשקעה הפרטית מעמיקה פערים בין קבוצות שונות בחברה – אלו שיכולים משלמים, ואלו שלא ונאלצים להסתפק בפחות. הדבר בא לידי ביטוי היטב במבחנים הבינלאומיים שתוצאותיהם פורסמו בסוף השנה שעברה, מהם עלה כי הפערים הסוציו-אקונומיים במערכת החינוך בישראל העמיקו, ולמעשה, לפי מבחן פיז"ה האחרון פיזור הציונים בישראל הוא מן הגדולים בעולם והגדול ביותר מבין מדינות ה-OECD. במשרד החינוך מנסים כעת לתקן את התופעה דרך מנגנון תקצוב דיפרנציאלי חלקי, שבו ניתנות שעות לימוד נוספת למערכות חינוך ביישובים מאשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים, אך נדרשת השקעה רבה נוספת מצד המדינה.
