חקר ביצועים: השבוע של נתניהו, כחלון וגאולה אבן

כחלון שום מקום למו"מ

היוזמה לסגירת רשות השידור נולדה בחטא. גלעד ארדן, שאולי התקנא ברפורמת הסלולר של שר התקשורת שקדם לו, החליט לבטל את האגרה ולהבריא את השידור הציבורי. ביטול האגרה צלח, אבל ברגע שפוליטיקאים התחילו לדבר על השידור הציבורי, על מהותו ואיכותו, הם הרגו את הרך עוד לפני שנולד. כל איש ציבור שמבין את חשיבות התקשורת לדמוקרטיה חייב להבין גם שאין כאן מקום למשא ומתן על הפרטים, מי בפנים ומי לא, מה כן ישודר ומה ייאסר. שר האוצר משה כחלון ושאר השרים צריכים לסרב לכל ניסיון לרדת לרזולוציה הזאת, גם אם זה יכשיל כל אפשרות ל"פשרה". הפשרה כאן היא בעצם הדיון, וההתכופפות היא כבר בכניסה למשא ומתן. הגבול חייב להיות ברור, גם אם המחיר כבד.

גלית חמי

בנימין נתניהו ומשה כחלון צילום: אוליבייה פיטוסי

נתניהו בדרך לאסון

כשראש הממשלה יוצר משבר אמון פומבי עם שר האוצר ומודיע שהוא לא מפחד מבחירות, הוא מאיים להמיט אסון כלכלי על עשרות אלפי משפחות, אם לא על כלכלת ישראל כולה. 60 אלף משקי בית נרשמו לתוכנית מחיר למשתכן ועוד עשרות אלפים מצפים להצטרף אליה, בתקווה לקנות דירה זולה בכ־35% ממחיר השוק. הם עומדים בתור, שמתקדם באטיות רבה, רק מסיבה אחת: הם מאמינים למילה של משה כחלון וליציבות של בנימין נתניהו. אם נתניהו ימחק עוד שר אוצר, עוד ממשלה, וילך לבחירות, התור ייהפך ללא רלבנטי, וכל אותם עשרות אלפי ממתינים ידהרו לקנות דירה בשוק הרגיל כדי לא לחטוף עוד התייקרות. התוצאה תהיה זינוק במחירי הדיור. אבל מה זה לעומת הסכנה האמיתית למדינה: שגאולה אבן תדווח על זה.

אורי תובל

כאוס ושמו תמ"א 38

שנה שלמה המתין שוק הנדל"ן לראש מטה הדיור אביגדור יצחקי, שעמל על מתווה חדש לתמ"א 38. יצחקי ניסה לאזן בין הצורך לבנות הרבה דירות ללחץ של העיריות, שלא מורשות לגבות עליהן היטל השבחה. הכרעתו (הגדלה מדורגת של זכויות הבנייה בלי היטל השבחה) רחוקה משלמות אך התהליך כולו היה הכי קרוב לעבודת מטה מסודרת בנושא. אבל למה מסודר כשאפשר בלגן? יו"ר ועדת הפנים של הכנסת דודי אמסלם לקח השבוע הצעת חוק שעוסקת בכלל בנושא אחר והשחיל לתוכה, אחרי שכבר אושרה בקריאה ראשונה ובלי ידיעת הממשלה, סעיף שמתיר לעיריות לגבות היטל השבחה בתמ"א 38. ככה זה, קצת כיפופי ידיים מאחורי הקלעים והדברים משתנים. אי אפשר לנהל שוק של מיליארדי שקלים, שאין בו שבוע אחד של יציבות רגולטורית.

אביב גוטר

דוד אמסלם צילום: אלכס קולומויסקי

הבנקים מפרישים ומטשטשים

זה שנים שבנקים ישראליים נדרשים להפריש חלק מתקציביהם כדי לממן את ההסתבכות המשפטית עם הרשויות בארצות הברית בפרשת העלמות המס. הדו"ח של בנק מזרחי־טפחות שפורסם השבוע מציין כי אין התפתחויות חדשות בפרשה, ולכן גובה ההפרשה לא השתנה. זה לא כל כך מרגיע, בעיקר לנוכח דבריו של המפקח על הבנקים לשעבר דודו זקן. בעדות בתביעה הנוגעת להפרשות של בנק הפועלים בפרשה זקן סיפר לאחרונה שהוא אישר להפועלים להתייעץ עם רואי החשבון של הרגולטור כדי למהול את ההפרשה הזאת בהפרשות אחרות. כלומר זקן העדיף את טובת הבנק על פני השקיפות מול המשקיעים. ואם הרגולטורים מייעצים לבנק אחד איך למהול סעיפים, איך אנחנו יכולים לדעת שגם סעיף ההפרשה הרשמי הוא לא רק כיסוי לכל מיני דברים אחרים במאזני הבנקים?

גולן פרידנפלד

XIO־מיטב דש הסינית שהתחפשה

קרן XIO, שאמורה לקנות את מיטב דש שנוסדה על ידי משפחת סטפק ב־1.5 מיליארד שקל, מקפידה להתנער מהסיניות שלה. עם משרדים בכל העולם, בכירים מהמערב והון שרק בחלקו מגיע מסין, לפי הצהרותיה, היא הצליחה לקנות כמה חברות, כולל לומניס הישראלית. אבל עכשיו איש העסקים הסיני שיה ז'יקון תובע אותה וטוען כי רוב ההון של הקרן מגיע ממנו. תגובת מנהלי הקרן הבהירה שיותר משהם מוטרדים מהטיעונים שלו, הם מוטרדים מהשיוך הסיני שהתביעה מדביקה להם. בתגובה, כדי להגן על קניית מיטב דש, הם החלו לחפש שותף לרכישה, כזה שירגיע את הפיקוח המקומי. ובינתיים ביקום מקביל, ראש הממשלה יצא לסין כדי לחזק את שיתוף הפעולה, גם העסקי, בין המדינות. אולי המסע הזה היה צריך להתחיל במפגש עם סינים שמנסים לעשות כאן עסקים ונאלצים לטשטש את השיוך שלהם, ואחריו מפגש עם הרגולטורים שמקשים עליהם. כסטאדי קייס, שייקח את XIO.

סופי שולמן

אבנר סטפק צילום: רמי זרנגר

ענישת צווארון לבן צריך ליישר קו

בית המשפט העליון קיצר השבוע את עונשם של מורשעי קרטל הלחם ישעיהו דווידוביץ ויהודה שנידמן משנת מאסר בפועל לשלושה חודשים (ועוד שלושה חודשי עבודות שירות). זו הקלה משמעותית, שמצטרפת לסדרה של מקרים שבהם המחוזי החמיר בעונש והעליון ריכך אותו: ג'קי בן זקן, איתן אלדר, צבי בר, חלק ממורשעי הולילנד. בעבר פסקי הדין של העליון התאפיינו ברטוריקה קשה ומחמירה בכל הנוגע למורשעי צווארון לבן ועבירות כלכליות. בתי המשפט המחוזיים הפנימו את רוח הדברים והחמירו בעונשים. אלא שאז נכמרו רחמי העליון, והוא החל להקל בעיקר כדי שההחמרה תהיה הדרגתית ולא חדה מדי. בין המגמות השונות האלה נמצאים בני אדם שהדיאלוג הזה מתקיים על גבם, שגורלם מיטלטל בין הערכאות. למזלם הרב, הסדר הוא שקודם באה המכה ובסוף הריכוך, ולא להפך.

משה גורלי

טראמפ זה כל מה שיש?

בסופי שבוע דונלד טראמפ נמלט מהבית הלבן. את ימי העבודה הוא מתחיל בציוצים עצבניים. בין לבין, הוא מאתגר גם את בעלי בריתו ומקדם יוזמות שנויות במחלוקת, שבינתיים לא כל כך עומדות במבחן החוק. מגבלות הכניסה על אזרחי מדינות מוסלמיות שוב מסתבכות בבית המשפט, יוזמת הבריאות מסתמנת כפיאסקו, תוכנית התשתיות היא כרגע רק בגדר הבטחה, וענן הקשרים עם רוסיה מרחף מעל הכל. כמעט בלי ששמנו לב, טראמפ כבר חודשיים בתפקיד, בערך שני שלישים ממאה ימי החסד, ומתגנבת התהייה: אולי בסופו של דבר טראמפ לא יעשה יותר מדי? אולי, בכל זאת, למרות החששות או הציפיות, תלוי באיזה צד אתם, הנשיאות הזאת תסתכם באג'נדה הרפובליקנית הרגילה, רק עם מינון שערוריות, חקירות והתעשרות משפחתית גבוהה מהרגיל?

אורי פסובסקי

דונלד טראמפ צילום: אי פי איי

Clips אות כבוד לסנאפצ'ט

Clips, האפליקציה החדשה של אפל שיוצרת קליפים מתמונות, וידיאו, מוזיקה ואפקטים, כלומר מחקה את סנאפצ'ט, מסמנת כמה מגמות שכדאי לשים לב אליהן: 1. חלחול — כשפייסבוק חיקתה את סנאפצ'ט זה היה כדי להילחם בה. כשאפל עושה את זה, היא מונעת מההכרה שיש כאן כלי עריכה חדש ויעיל שיכול לעניין עוד אנשים. 2. התבגרות — האנשים האלה הם בין השאר מבוגרים שלא מתחברים לקונספט של סנאפצ'ט או לשיתוף סרטונים באפליקציות אחרות. יכול להיות שהם רק רוצים לערוך. 3. נונשלנט — אפל אוהבת להציג את עצמה כממציאת הגלגל, גם כשהיא בסך הכל אורזת מוצר קיים בדרך אחרת (נגיד, נגן MP3 או טלפון חכם). הפעם היא לא עשתה את זה. 4. חדשנות — החיקוי של אפל הוא עוד הוכחה לכך שסנאפצ'ט היא יותר מגימיק זמני לצעירים, היא רעיון חדש שיכולה להיות לו השפעה ארוכה

הגר רבט