אמי, שהגיעה מפולין, תמיד אמרה: "אל תנקר עיניים, אין לדעת איזה משטר יעלה לשלטון"
יצחק ברמן, בעלי ויו"ר מאפיית ברמן: "כיבדתי ילדים בעוגות מהמאפייה ואבא אמר: "אני משלם על המתנות שאתה נותן לחברים"
"אבי עבד במאפייה המשפחתית. המשפחה עלתה לפלסטינה מליטא ב־1874 כדי שסבי לא יגויס לצבא הרוסי, ובירושלים אמו קרישא החלה לאפות עוגות ולחם לצליינים. כך, ב־1875, נוסדה המאפייה, והיא כמובן היתה ברקע כל ילדותי. הייתי משחק עם חבריי תופסת על שקים של קמח וכיבדתי אותם בעוגות, ואבי אמר: 'אני משלם לחברה על כל המתנות שאתה נותן לחברים'. כשלמדתי אבי הקפיד שאקרא לאט, ואמר: 'רק כשקוראים לאט קולטים'. הוא לימד אותי שחמט ודאג שאלמד לנגן בפסנתר, וכשאמי התלוננה שאני לא מתאמן אבי ביקש שלא תלחץ עליי והסביר: 'הוא ישן כל הלילה עם יד על הפסנתר, זה מספיק'.
1948. יצחק ברמן בן השלוש עם אמו שושנה, בירושלים
"אבא מת כשהייתי בן 17. אחרי הצבא הצטרפתי גם אני למאפייה, ועברתי בה את כל שרשרת התפקידים. כשאמי התאלמנה היא היתה בת 51, ושבע שנים אחר כך איבדנו גם את אחי הצעיר יוסי, שנהרג בתאונה כשחזר מעבודת לילה במאפייה. הוא התעקש לעבוד כדי להרוויח כסף, ואמי תמיד אמרה: 'למה? אם אתה צריך כסף כיס — אני אתן לך'. אבל אחי אהב מאוד לעבוד במאפייה. אחרי מותו ראיתי אותה הולכת וקמלה. היא הקפידה על לבושה ועל התסרוקת, תמיד נראתה מטופחת, אבל נהפכה לאשה עצובה.
"אמא, שעד שילדה עבדה גם היא במאפייה, היתה ציונית כל חייה. היא הגיעה לכאן ב־1933 בעקבות אחיותיה, אבל איבדה את אמה, אחיה ומשפחותיהם בשואה. היא העריצה את החיים בארץ: 'אתם לא יודעים להעריך את החופש שיש כאן לעומת החיים בגוש הקומוניסטי', ותמיד אמרה לי: 'תהיה צנוע ואל תנקר עיניים, אין לדעת איזה משטר יעלה לשלטון'. אמא רחשה איבה גדולה לפולנים, כי 'הם שונאים את היהודים יותר מהגרמנים'. היא הצהירה: 'לעולם לא אדבר פולנית ולא אבקר בפולין, גם אתה — אל תיסע לשם'. בסופו של דבר נסעתי לפולין, אבל רק אחרי שאמא נפטרה. לקחתי משם אבן והנחתי על הקבר של אמי בארץ כדי לחבר בין המקום שבו נולדה למקום שבו חיה ונפטרה. אבל יכול להיות שהיא היתה כועסת עליי".
