שנת הדייטים הסינית שלי

אמה

לך תמצא ליבידו בקניון

"עד מתי אתה צריך לחזור הביתה?", אמה שואלת אותי. אני מסתכל עליה בתמיהה, לא כל כך מבין למה היא מתכוונת. "אני צריכה לחזור בערך עד 21:30 או 22:00", היא מבהירה.

אמה תכף בת 30. היא סיימה תואר שני בפיננסים באוניברסיטת פרת באוסטרליה, עובדת בחברה לעיצוב אתרי אינטרנט ולומדת למבחן הסמכה כיועצת השקעות. והיא עדיין גרה עם ההורים.

אנחנו נפגשים ב־18:30 בדוכן סלטים בקניון שליד המשרד שלה, באחד מאזורי הפיננסים של בייג'ינג. להורים אמרה שהיא פוגשת קולגה. "הם שמרנים מאוד. הם לא ישמחו אם אגיד שאני רוצה לגור לבד, ואני לא כל כך טובה בעימותים", היא מסבירה.

אני גר בבייג'ינג שנה וחצי. הגעתי עם בת זוג ישראלית, אחרי כמה חודשים נפרדנו, ומאז אני יוצא לדייטים. פגשתי מערביות שחיות בעיר, אבל גם כ־20 נשים סיניות; עם עוד עשרות התכתבתי אבל הדייט לא הבשיל. אני לא בטוח שיצאתי לחפש אהבה, אבל רציתי להכיר נשים אחרות בדייטים אחרים, ובאתי פתוח לאפשרות שמשהו גדול יותר יקרה.

אופיר דור בפאב בבייג'ינג. רוב הנשים לא ייפגשו בבר עם גבר זר, והדייטים מתקיימים במסעדה, בית קפה או דוכן סלטים צילום: אורי בן-און

הבנתי מהר שעולם הדייטינג בבייג'ינג שונה מזה שהכרתי בתל אביב. בישראל הכל נונשלנטי יותר; מדברים קצת, קובעים להיפגש בפאב השכונתי שלך או שלה איזה ערב, בודקים באיזי. בבייג'ינג רוב הנשים מחפשות מלכתחילה קשר רציני עם חתונה באופק, ורובן לא יקבעו בבר עם גבר זר. "לצאת לפאב זה לא חלק מהתרבות שלנו", הסבירה לי בחורה אחת. אחרת, שלמדה ועבדה במשך שנים בניו זילנד והשתלבה בתרבות הדייטים המערבית שם, סיפרה לי שפעם הציעה לבחור סיני לצאת לבר. "בתגובה הוא שאל אותי אם אני זונה ועם כמה גברים שכבתי", היא צחקה.

אז במקום בר יוצאים למסעדה, לבית קפה, לדוכן סלטים או לטיול אחר צהריים בפארק. על האפשרות האחרונה אני לרוב מטיל וטו; דייט באור יום פשוט לא נחווה לי כמו דייט. ובכל זאת התרגלתי לפגישות מוקדמות. 20:00 היא שעה אידאלית, ובאמצע השבוע עדיף אפילו מוקדם יותר. פעם, כשניסיתי לקבוע עם מישהי ל־21:00, נעניתי שזה מאוחר מדי. הסינים שומרים בצייתנות על שעות השינה הקומוניסטיות, ואפילו בסופי שבוע הולכים לישון לפני 23:00.

וזה גם בגלל ההורים. הורים שבנותיהן היגרו מכפרים או ערים רחוקים לבייג'ינג מגיעים בדרך כלל בעקבותיהן, כדי לגור קרוב. ואילו ילידות בייג'ינג רבות עדיין גרות עם ההורים גם בגיל 30, בין היתר בגלל שכר הדירה המאמיר. כך או כך, הן לא אוהבות את זה. או כמו שהסבירה לי מישהי: "אני שונאת את בייג’ינג בגלל הצפיפות, זיהום האוויר וההורים שלי".

כשאמה חיה באוסטרליה היה לה חבר מקומי. הם היו יחד שלוש שנים, והוא אפילו בא לסין לפגוש את ההורים. הם אהבו אותו, ודרשו שהשניים יתחתנו מיד. החבר לא רצה, ואמה נפרדה ממנו ושבה לסין. "הרבה צעירים מתחתנים בלי שהם מוכנים לזה, פשוט כי ההורים אומרים להם שהם צריכים להינשא. בגלל זה מוסד הנישואים בסין כל כך חלש היום. אח שלי למשל התגרש עכשיו אחרי פחות משנה", היא מסבירה. היא לא מוכנה לצאת עם סינים, כי "הורים של גבר סיני מסתכלים עלייך כאילו את סחורה. הם רוצים להחליט הכל בשבילך, מתי תביאי ילדים וכמה, ואני לא מוכנה לזה. הבעיה היא שגם לצאת עם זרים זה לא פשוט, כי בסופו של דבר הם תמיד עוזבים את בייג’ינג אחרי שנה־שנתיים וקשה לפתח קשר רציני". היא לא שוללת את האפשרות לעזוב בעקבות האהבה, אבל העניין תמיד מורכב יותר. "יכול להיות שהכי טוב בשבילי זה לחזור לאוסטרליה", היא מהרהרת, "אני רק צריכה לשכנע את ההורים שלי בזה".

דייט בפארק בבייג'ינג. טיול אחר הצהריים באחד הפארקים הוא דייט מקובל, אבל אני מטיל עליו וטו צילום: איי אף פי

אנחנו נפרדים בחיבוק ודי ברור לי שלא אתקשר אליה יותר. היא חכמה, רגישה ויפה, יכול להיות שאם היינו שותים כמה בירות משהו היה יכול להתפתח. אבל כאן, על סלט באור הניאון החשוף של הקניון, הניצוץ לא נדלק.

יו•

גם כנות היא מרד חברתי

יוּ קצת מתעצבנת כשאני מספר שאני די מחבב את בייג’ינג. היא אומרת שהיא עייפה מהצפיפות, ומספרת על הילדים של חברות שלה שמשתעלים וסובלים מבעיות נשימה בגלל הזיהום.

היא מנהלת שיווק באחת השגרירויות הזרות בעיר, ולאחרונה התחילה ללמוד גרמנית, אבל היא עוד לא בטוחה מה תעשה עם זה. והיא בת 33. בסין מכנים רווקות בגילה — שהן רוב הנשים שאיתן אני יוצא — "Leftover Women". הממשלה דחפה את התווית הזאת והתקשורת החלה להשתמש בה לפני כעשור לתיאור נשים עירוניות, משכילות וקרייריסטיות, בנות 27 ומעלה שמעולם לא נישאו בחברה שבה, באופן מסורתי, גבר צריך להינשא לאשה פחות מצליחה ומשכילה ממנו. מעבר לכך שקריירות של נשים מערערות את "סדר הדברים", בגלל מדיניות הילד האחד והנגזרות שלה - מנטישת בנות עד הפלות סלקטיביות - מספר הגברים בגיל הנישואים גדול ב־40 מיליון ממספר הנשים בגיל הזה. לכן מבחינת המדינה והחברה לנשים אין הלוקסוס לרווקות מאוחרת, וגם לא לבררנות בנוגע לגבר שאיתו יחיו. כך נולדה התווית המעליבה, שנועדה לעודד נשים למהר להינשא לפני שייהפכו ל"פנינה מצהיבה" שאיש לא רוצה בה — כהגדרת מאמר מפורסם של סוכנות הידיעות הממשלתית, שלפני כחמש שנים קרא לנשים לא להתמקד רק בקריירה. חלק מהנשים, לפחות אלה שאני פגשתי, מגיבות אחרת לתווית הזאת: הן רוצות להתחתן, אבל מתקשות לעשות זאת בסד הנורמות הקיים, ולכן מהרהרות בהגירה או יוצאות עם זרים. במקום להתיישר, הלחץ עליהן שולח אותן לחפש דרכים למרוד.

"מדי פעם ההורים שלי הולכים לשדכנית ומנסים להכיר לי גבר מהאזור שלנו שגם גר בבייג'ינג", מספרת לי יו. "לרוב לא קורה עם זה הרבה: אנחנו מתכתבים כדי לצאת ידי חובה וברוב המקרים מגלים שאין לנו עניין זה בזה ולא טורחים להיפגש".

היא נפגשת בעיקר עם גברים מערביים. "אתה זוכר שסיפרתי לך קודם שאני אוהבת למלא את הבית בפרחים? שאלתי אותך אם אתה אוהב פרחים ואמרת שלא. זאת תשובה שגבר סיני לא היה נותן. הם תמיד יגידו שגם הם אוהבים פרחים כי זאת נראית להם תשובה שתיצור אווירה נעימה, אבל האמת שאני די אוהבת אנשים שמדברים בכנות".

בדייט הראשון אנחנו נפגשים בסטארבקס בשבת בצהריים, בדייט השני יוצאים לסרט. אחריו אנחנו מתכתבים, ויו מבהירה שהיא לא מעוניינת שנמשיך להיפגש. רוב הבחורות הסיניות שאותן פגשתי נזהרות מאמירה מפורשת כל כך כדי לא ליצור אווירה לא נעימה, יו דווקא עושה את זה לא רע. אני אוסף את האגו הגברי־מערבי החבול שלי וממשיך הלאה.

קמפוס אוניברסיטת פקינג, שגם בו יצא הכותב לדייט. שיקולי קריירה שולחים את הנשים לחו"ל, בחזרה לסין או לחיק המפלגה צילום: שאטרסטוק

שרה

לעזוב למערב, ולבחור לחזור

את שרה אני מכיר בסיור מודרך באחד הרבעים העתיקים של בייג’ינג. הסיורים האלה מיועדים בעיקר לזרים שחיים בעיר, אבל לרוב מצטרפים אליהם גם כמה סינים, רובם נשים. גם שרה, כמוני, חדשה בבייג'ינג. היא נולדה בטיינג'ין, מרחק חצי שעת נסיעה ברכבת המהירה, אבל למדה ועבדה במשך שנים בארצות הברית, ולא מזמן התמקמה בעיר.

היא הבחורה הכמעט יחידה שאני מכיר מתוך החיים עצמם; את כל השאר הכרתי באפליקציות ודרך אתרי היכרויות. הגברים הסינים נוטים להיות ביישנים ופסיבים, כאלה שלא יתחילו עם בחורה במועדון, ולכן אתרי ההיכרויות משגשגים כאן, מספקים צורך קצת אחר מבמערב. והאתרים האלה נוחים גם לי, בין שאני משתמש בסיניים (טאן טאן, מו־מו ואחרים) או בטינדר או ב־Okcupid. באתרים הסיניים רוב הנשים יודעות מעט מאוד אנגלית (ומסבירות שאוטוטו, כשיחסכו מספיק, יתחילו ללמוד) ולא יצאו מעולם מסין (אבל יעשו את זה ברגע שיוכלו לקחת חופש מהעבודה). על ישראל הן שמעו, אבל לא בטוחות איפה היא בדיוק, רק יודעות שהיהודים חכמים וחובשים כובע. אז איפה הכובע שלך?

אתרי ההיכרויות הבינלאומיים, לעומת זאת, מחייבים היכרות טובה יותר עם המערב: כדי להירשם אליהם צריך חשבון פייסבוק, כלומר צריך לדעת איך לעקוף את החסימה הסינית על פייסבוק. רוב הסיניות באתרים האלה למדו או עבדו במערב, דוברות אנגלית טובה ואימצו לעצמן שם זר. הן ליברליות יותר, ביקורתיות יותר כלפי השלטון והמסורת, וקל לי יותר להתחבר איתן. הנשים שהכרתי באתרים המקומיים, למשל, היו שמרניות ופטריוטיות יותר. פעם התכתבתי עם מישהי שהגיעה מקונמינג שבדרום סין; החמאתי לה שהעיר שבה נולדה יפה יותר מבייג'ינג, לדעתי. היא ענתה: "בייג'ינג היא הבירה שלנו והיא בטוח יפה יותר מקונמינג", ומחקה אותי.

אחרי שמתכתבים קצת באתר ההיכרויות עוברים כאן לוויצ’אט, מעין שילוב בין פייסבוק לווטסאפ. הפרופילים של הסינים ברשת החברתית הם פרופילים של פנטזיה; כמקום מגורים, במקום לכתוב בייג'ינג רבים בוחרים יעד אקזוטי כמו האיים המלדיביים, או רומנטי כמו פריז. במקום תמונות שלהם או שהם צילמו, הם מציגים שלל אילוסטרציות וסלבס. במקרה אחד גיליתי שתמונת הפרופיל של הבחורה היא ילדה בלונדינית תכולת עיניים. שאלתי אותה מי זו, והיא השיבה: "זאת תמונה שהורדתי מהאינטרנט, ממש מרגיע אותי להסתכל עליה". עכשיו לך תבין אם זה רק פער תרבותי או שצריך להתרחק.

עם שרה אין בעיות כאלה. יש לה תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת שיקגו היוקרתית, היא עבדה בסטארט־אפ בסן פרנסיסקו, ואפילו ביקרה בישראל. אני ממש מרגיש שאם נבדוק את העניין עוד קצת לעומק נגלה מכרים משותפים. היא גם אוהבת לשתות, וסוף סוף יש לי דייט בפאב. ולא סתם פאב, אלא הגבוה בבייג'ינג. הנוף מקסים, אבל מחיר שליש ליטר בירה כפול מזה שבפאבים אחרים.

שרה מספרת על ארצות הברית. ממה ששמעתי מהסיניות שפגשתי, המעבר לחו"ל היה עבורן חוויה מטלטלת יותר מהלם המעבר שלי לסין. אמה, למשל, הופתעה אפילו מהשמים באוסטרליה: "הם היו יפים וכחולים, לא כמו בבייג'ינג. ובאוסטרליה מייצרים מוצרים איכותיים, והכל שם אטי ורגוע". מישהי אחרת סיפרה על השיחות שלה עם תושבי לונדון, שם חיה, וכיצד הופתעה לגלות מה חושבים במערב על סין, בעיקר בכל הנוגע לזכויות אדם, לטיבט ולכך ש"אבות סינים הורגים את בנותיהן". שרה נדהמה בעיקר מהנעשה באוניברסיטה. "הייתי ממש בשוק לראות סטודנטים מצביעים בכיתה, מביעים את דעתם ואפילו מתווכחים עם המרצה", היא נזכרת. "בסין הצבענו רק כשהמורה שאל ובטח שלא התווכחנו. אחר כך הייתי מתאמנת בבית על איך להצביע ולדבר בכיתה. זאת הסיבה שבארצות הברית לא תראה הרבה מנהלים סינים, אנחנו פשוט לא יודעים להתבלט שם".

אחרי ההלם, הנשים שפגשתי הסתגלו לחיים במערב, אבל ברוב המקרים ההורים דחקו בהן לחזור; לשלוח את הילדים ללמוד בחו"ל זו גאווה, אבל אחר כך הם צריכים לגור קרוב. במקרה של שרה, היא זו שבחרה לחזור, משיקולי קריירה: היא מסבירה שיהיה לה קל יותר להתקדם בסין מבארצות הברית: "זה המקום להיות בו מבחינת הזדמנויות. יש פה תחושה שדברים גדולים יקרו".

ספיד־דייטינג שהתקיים בקיץ בפארק בבייג'ינג. מספר הגברים בגיל הנישואים גדול ב־40 מיליון ממספר הנשים בגיל הזה צילום: אי פי איי

בינינו הם לא קורים. אני מרותק לסיפורים שלה על התרבות העסקית בסין, אבל כמו בדייטים אחרים נשאר בעמדת הסקרן, הצופה מהצד, לא יותר. ממילא אף פעם לא נמשכתי לנשות קריירה נחושות. מדי פעם, כשאני מציץ בפרופיל שלה בוויצ'אט, אני רואה איך השתלבה בשלוחה המקומית של חברת טכנולוגיה אמריקאית, ומציץ בתמונות שלה מכל מיני חופשות. עם ההורים.

ג'אנג

לצאת עם קומוניסטית

בדייט הראשון, ג’אנג לוקחת אותי לסיור באוניברסיטת פקינג היוקרתית, שבה היא לומדת לתואר שני ביחסים בינלאומיים, כולל ארוחת צהריים במסעדה אמריקאית־מקסיקנית סמוכה. הקמפוס מפואר כמו אוניברסיטת עילית אמריקאית, ויש בו אפילו מגרשים לכדורעף חופים עם חול ים אמיתי, אבל את החדר במעונות ג'אנג חולקת עם שלוש סטודנטיות, “ויש לי מזל”, היא צוחקת, “כי יש גם חדרים של שש”.

מתוך כל הנשים שפגשתי, ג'אנג עשתה רושם של המאושרת ביותר, שמחה בחייה בכלל ובחייה בבייג'ינג בפרט. אולי זה קשור לעובדה שהיא בת 23, עדיין לא "שאריות", ואולי גם לעובדה שהיא ילידת העיר. רק כשליש מתושבי בייג'ינג כיום נולדו בה, והם מעוררים קנאה במהגרים כי יש להוריהם דירה בעיר, לפעמים אפילו שתיים; הם לא צריכים לעבוד כל כך קשה בחיים, אומרים עליהם תושבי בייג'ינג הטריים.

ואכן, ג’אנג מרבה לנפוש בחו"ל. בקיץ היתה חודש בצרפת, למדה צרפתית, ולפגרת החורף הזמינה טיסה לאוסטרליה, כי קר לה בבייג'ינג. הכל במימון ההורים, שני עובדי מדינה. כמו סטודנטים אחרים ממעמד הביניים, היא לא צריכה לעבוד, והוריה משלמים על הלימודים, המגורים והבילויים (במשפחות אחרות לעתים האחים הגדולים אחראים לחבילת הסיוע הזאת).

חרף התנאים הנוחים, ג’אנג מחושבת מאוד לגבי עתידה. לכן הצטרפה למפלגה הקומוניסטית (אין אחרת), הראשונה במשפחתה מאז סבה. "במשך שנתיים הייתי צריכה להגיש כל שלושה חודשים דו"ח שבו פירטתי כל מה שאני עושה. היה צריך גם לנתח אירוע חדשותי, כמובן דרך העמדה הנכונה למפלגה. ואת כל המסמכים האלה חשוב לכתוב בכתיב ובדקדוק מדויקים, אם אתה טועה בסימנייה אחת מחזירים לך אותם לתיקון. חוץ מזה צריך ללכת לפגישות של המפלגה, וזה משעמם נורא", היא אומרת, ואז מסבירה: "עשיתי את זה בעיקר משום שזה עוזר להתקבל לעבודה, אחרי הלימודים, בבנק או בחברה ממשלתית אחרת. אם יש כמה מועמדים עם אותו ניסיון, נותנים תמיד עדיפות לחברי מפלגה".

אני שואל את ג'אנג אם היו לה קשרים רציניים עם בחורים. "עד עכשיו די התרכזתי בלימודים", היא מסמיקה. ככה זה, בתמורה למימון ההורים הסטודנטיות נדרשות למחויבות מלאה ללימודים, בלי הסחות דעת. ג'אנג מקסימה, אבל גם צעירה ומאוד תמימה. אנחנו לא נפגשים שוב, אבל היא מבטיחה שתשלח גלויה מאוסטרליה.

ואנג

אני נשאר בגרביים

ואנג מגיעה לפגישה שלנו בשמלה סינית מסורתית, ומיד ברור לי שהיא הפוליטית ביותר מכל הנשים שפגשתי. "מהפכת התרבות של מאו דזה דונג הרסה לנו גם את האופנה", היא מסבירה. "לפניה היה לנו סגנון לבוש מסורתי, מתקופת הקיסרות, אבל מהפכת התרבות מחקה אותו. אלה היו ימים שבהם אף אחד לא ידע מה בדיוק מותר ללבוש, ומהפחד כולם לבשו את אותם בגדי עבודה כחולים־אפורים. במשך שנים אחר כך לא היתה אופנה סינית, רק עכשיו זה קצת מתפתח”.

הדבר המשותף היחיד כנראה לכל הסיניות שאיתן יצאתי היה הזהירות מפוליטיקה. כשניסיתי לברר למה, ההסבר תמיד היה בנוסח "מה הטעם לעסוק בדברים שאין לנו יכולת להשפיע עליהם?". ובכל זאת, לרגעים הפוליטיקה נכנסת בדלת האחורית. לפעמים זאת השמלה, לפעמים העובדה שאני עיתונאי, או סיפור שמסופר בדרך אגב. יו, למשל, סיפרה על ידיד שלה, עיתונאי שפוטר לאחר שפרסם תמונה מהטבח בכיכר טיאנאנמן, אירוע שמבחינת הממשל והעיתונות אסור להזכיר. כשהנושא הפוליטי עולה אני נכנס למתח, תוהה מי שומע אותנו, אבל דווקא בנות הזוג שלי לדייט תמיד נשארות רגועות.

גם אצל ואנג השמלה היא הרגע הפוליטי היחיד. היא בת 38, מחזיקה בג’וב נחשק כמנהלת פרויקטים טכנולוגיים, עובדת 12 שעות ביום, מגיעה למשרד בימי ראשון אחת לשבועיים ומרבה בנסיעות עבודה לחו"ל. את הדייט שלנו הצלחנו להשחיל בין נסיעה לאמריקה לנסיעה להונג קונג. למרות המעמד המקצועי, כשאנחנו מגיעים אליה הביתה אחרי הפגישה השנייה אני מופתע למצוא סטודיו של 20 מ"ר, רחוק מאוד ממרכז העיר, שעולה לה 5,000 יואן בחודש (כ־2,600 שקל).

כשרק התחלתי לצאת כאן לדייטים, חברים סיפרו לי שדווקא בכל הנוגע לכסף סיניות יכולות להיות ישירות מאוד, ולשאול אותי על ההתחלה כמה אני מרוויח. זה עדיין לא קרה לי, ולרוב אני זה שמתעניין יותר, בניסיון להבין את מצבן הכלכלי. כך, כשאנחנו מגיעים לדירה של ואנג אני אומר לה שלמישהי במעמדה מגיעה דירה מפוארת יותר. היא אומרת שיש בה כל מה שהיא צריכה, ואז מוסיפה: "היה לי חבר כמעט 10 שנים. לא התחתנו, אבל קנינו יחד דירה, בעזרת ההורים. אני זאת שהחלטתי להיפרד ממנו, ולכן כשהוא הציע להשאיר לי את הדירה הרגשתי לא נעים, ובסוף סיכמנו שהוא יקנה את החלק שלי. הבעיה שמחירי הדירות בבייג'ינג עלו כל כך מהר עד שעם הכסף הזה כבר לא יכולתי לקנות דירה אחרת. חברים אומרים לי עד היום שעשיתי את הטעות של החיים שלי, אבל אני לא חושבת על זה כל כך".

ההזמנה אליה הביתה היתה הכי רחוק שהגעתי עם בחורה סינית. למרות הפערים התרבותיים, יש בינינו הרבה דמיון, שנינו סקרנים לגבי תרבויות אחרות ואמביוולנטים לגבי הבאת ילדים לעולם, למשל. אני נמשך אליה, אבל כשאנחנו מגיעים לדירתה משהו מוזר קורה. בכניסה לבתים בסין נהוג לחלוץ את הנעליים ולעבור לנעלי בית. ואנג הכינה לי מראש כפכפים, כדי שיהיה לי מה לנעול אצלה. אני מגלה שכפכפי גומי כחולים הם דאונר רציני. אני נשאר בגרביים.

זה תיאור לא רע למצבי בעולם הדייטים הסיני. עד היום לא הצלחתי לצאת לגמרי מעמדת הזר הסקרן, שרוצה להכיר את האשה שמולו, אבל גם רוצה להכיר דרכה את התרבות שסביבו. אולי זה לא יכול ללכת יחד; ואולי עוד לא פגשתי מישהי שתגרום לי להפסיק לחשוב על "סין", "התרבות", "הנשים הסיניות", ולחשוב פשוט עליה. והזרות מקשה עליי בעוד ממד: אם בישראל כבר פחות או יותר הבנתי מה הוא סוג הנשים שאני נמשך אליהן, כאן אני עדיין הולך לאיבוד בין כל הגילאים והטיפוסים, ומבזבז המון זמן לריק. אני עדיין יוצא עם נשים סיניות ועם מערביות שחיות בעיר, אבל ככל שהזמן חולף מתחדדת אצלי התחושה שאם אמצא אהבה, זה כנראה לא יקרה עם סינית.