בתנועה: בקלאווה אצל המומיות

ליד, בלשכת הבישוף היווני־אורתודוקסי בכנסיית הקבר, גבר מזוקן מוזג קפה ומציע בקלאוות לאורחים נכבדים. אני מתיישב על הספה ומבאר לבאים מחוץ לארץ שהבקלאוות באו מג'עפר בשוק ושהן אחלה. ממליץ להם לנסות את הבורמה עם הפיסטוקים ולוקח אחת לעצמי. יש כנראה גיל שאחריו המראה של כף יד מתה כבר לא מקלקל את התיאבון, או שאולי הבקלאוות הללו מחוללות נסים.

20 דקות קודם עמדנו לא רחוק ממרכז העולם, לפחות על פי האמונה הנוצרית. הכיפה הגדולה של כנסיית הקבר סוככה עלינו, ומנגד התנשאה האדיקולה: האתר שבו נקבר ישו וקם לתחייה. רק אנחנו יכולנו לראות את האדיקולה, משום שהיא עוברת בחודשים האחרונים תהליכי שימור וחיזוק מקיפים. צוות של אוניברסיטת אתונה הפך את המקום לאתר בנייה מוקף חומות פח. יתר המבקרים בכנסייה עמדו כעת מעברו האחר של הפח, וצילמו את צריח המבנה מציץ מבעד לפיגומים.

איור איור: שמרית אלקנתי

אל תשאלו איך הגעתי לצד המעניין של המחיצה. בשנת 1877, כשקטלו המבקרים את הציור הכמעט מופשט "זיקוק נופל" של ג'יימס ויסלר, הוא טען כנגדם: "מדובר בתהליך שנמשך כל חיי". זה נכון מבחינתי לגבי הרגע הזה. כל חיי קשרתי קשרים ופגשתי דמויות שהובילוני לבסוף לסיור מודרך באתר המשונה והחשוב הזה, ברגע משמעותי בתולדותיו, לצד תורמים וצוות של נשיונל ג'יאוגרפיק.

וזהו, אסור לי לספר על העבודות, משום שנשיונל ג'יאוגרפיק רכשו בלעדיות על הכיסוי העיתונאי. סיפרה לי הכתבת קריסטין רומי: "בלילה שבו פתחנו את הקבר עצמו, ירדו לפה מלא נזירים שגרים בחדרים קטנים בכל מיני פינות בכנסייה, והם הוציאו טלפונים והתחילו לצלם. בהתחלה חשבנו, 'יו, מעולה, נזירים עם סמארטפונים!' ואז הבנו שהם מעלים את התמונות לאינסטה ולפייס. הייתי חייבת להתיישב פה בצד ולהכין בבהילות אייטם לאתר, כדי שמישהו לא ישתמש בתמונות שלהם ויקדים אותנו".

אז נניח לקבר ולשיפוצים. בין כה וכה הסיפור האמיתי תמיד נמצא בצד, בפינה שמתעלמים ממנה. ואין מקום בעולם שבו זה נכון יותר מאשר כנסיית הקבר. קחו לדוגמה את מרכז העולם. הוא לא מצוי בתוך הקבר הקדוש אלא קצת לידו. מציין אותו מין שולחנון עשוי קרמיקה ומשובץ באבן שחורה, שקופת צדקה אזוקה אליו בשרשרת. השולחנון אינו ממוסמר לרצפה, כך שמרכז העולם זז קצת בכל פעם שמישהו דוחף אותו בטעות או כשצריך לעשות שם ספונג'ה.

מבקרים בכנסייה יורדים בגרם מדרגות ארוך כדי לגלות את הקפלה הארמנית, ובדרך מתעלמים ממאות צלבים קטנים חקוקים בקירות: גרפיטי שהותירו כאן צלבנים לפני יותר מ־800 שנה. המונים פוסעים מבעד לשערי הכניסה כל יום בלי לדעת שהם דורכים על קברי מלכים. תריסר כאלה פזורים ברחבי המתחם, אבל הם בצד. קטע זניח. וכך יוצא שהכנסייה כולה נמצאת בשולי שדה הראייה של רובנו. היכן שתמיד נמצא הסיפור האמיתי.

אחרי הסיור הוזמנו לקפה בלשכת הבישוף. גם היא בצד. הלכתי עוד יותר הצדה ומצאתי את חדר האוצר היווני, על בהונותיו וגולגולותיו. עכשיו אני יושב, לועס אטריית קדאיף ומנסה להבין איך העולם הזה ייתכן, ואיך יכול להיות שירושלים אפשרית. מולי ניצב שולחנון לא גדול הרבה יותר מזה של מרכז העולם, ועליו קופסה כחולה דמוית בונבוניירה. אני מציץ לתוכה ומגלה שהיא מלאה שוקולדים. באמת בונבוניירה!

אוקיי, אז בחדר שממול יש קופסה עם אוזן בתוכה, וכאן יש קופסה מלאה שוקולד עם אגוזים ומרציפן. מעלינו אולי נצלב ישו, ומעבר לקיר אמור להיות קבור האדם הראשון. כל זה בטווח של 30 מטר ממרכז העולם ושל חצי קילומטר מהבר "פוטין". איך ייתכן שירושלים אמיתית?

אולי היא אמיתית כי הסיפור האמיתי תמיד בצד, וכאן הכל בצד בשביל מישהו. כולנו מפוקסים על דבר אחד או שניים ונותנים לשאר הדברים ליפול מתחת לרדאר. חילונים לא מכירים את החמין של דייטש, וחרדים לא שמעו על ברזי הבירה בסירה. קו התפר בלב העיר נותר חומה בצורה עבור רובנו. כולנו חרדים שאם נחצה את הגבולות הנראים והבלתי נראים נמצא כל מיני חלקי גוף משומרים ונתמלא בבהלה. אבל מומיות הן דבר מגניב, ולפעמים הן מגיעות בלוויית פרלינים ובקלאוות ובישוף חביב, שעכשיו פותח ארון מלא בוויסקי וקוניאק, שולף בקבוק ומבקש מפרח כמורה שיילך להביא כוסיות.