לא אהבתי ללמוד, אבל אמא ביקשה שלא אבריז ואמרה: "משעה פה ושם לא מתאווררים. אם אתה צריך קח יום חופש"

"אבא היה עצמאי שעבד תחילה בעסק המשפחתי, אבל אחרי שבמקרה אחד עשה מחקר מעמיק וגיבש המלצה שלא התקבלה בידי המנהל, הדוד שלו, הוא הבין ש'לעבוד עבור מישהו אחר זה כנראה לא בשבילי'. הוא נהיה עצמאי ומכר משטחי PVC לבתי חולים ככיסויי רצפה שונים ואחר כך בתחום המזון המסחרי, רסק רימונים ותפוזים וכדומה. הוא שיחק טניס, בימי שישי לקח אותי לים, טייל איתי במדבר ובחו"ל, ולימד אותי ליהנות מהופעות.

1975 - דן אריאלי בן ה־8 (במרכז) עם הוריו דפנה ויורם ואחיותיו טלי (5) ורוני (2), בחצר ביתם ברמת השרון

"אמא ידעה למצוא איזון מדויק בין להתערב לנו בחיים לבין לתת לנו חופש. לא הרגשתי אף פעם שמכתיבים לי מה לעשות, אבל הייתי מודע לציפיות שלה. עד האוניברסיטה לא אהבתי ללמוד, אני זוכר רק יום אחד בתיכון שבו הכנתי שיעורי בית, אבל תמיד הקשבתי, והיו שיעורים שבהם הקראתי שיעורי בית ממחברת ריקה. אמא ביקשה שלא אבריז מבית הספר, ובתיכון הגעתי איתה להסכם: 'משעה פה שעה שם לא מתאווררים. אם אתה צריך קח יום חופש'.

"בי"ב, ב'חג המעלות' של הנוער העובד והלומד, נפצעתי מפיצוץ בעקבות הדלקת כתובת אש. הייתי בבידוד בבית חולים, עטוף בתחבושות לחץ ומסיכה על הפנים. בחודשים הראשונים בעיקר נלחמתי בכאב. השגתי תחושה של שליטה במצב מעיסוק בפרטים כגון מתי האחיות באות, מתי מחליפים תחבושות וכו'. ההורים שלי לא בכו ולא הראו קושי אבל נכנסו לנוהל חירום של שהות משמרות לצדי, וכיוון שהיו לי כוויות על 70% מהגוף, הם בעיקר דאגו אם אשרוד.

עם הזמן היה לי ברור שלא איהפך לנכה מקצועי, שאקח את המגבלות שלי ואחזור לחיים. למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכיוון שהיה אסור לי להיות בשמש, קיבלתי אישור מיוחד לבלות את ההפסקות בחדר המחשבים — וכך למדתי לתכנן ניסויים. אולי בגלל הנכות העזתי לעשות דברים שפחות מקובלים באקדמיה, כמו לכתוב ספרים לציבור הרחב; יכול להיות שהפציעה שחררה אותי מהחשש של הכניסה לתלם. אני חושב שהפכתי את המציאות שלי ליתרון".