יאללה מסאלה: איך אורזים את המשפחה ועוברים לגואה

מאות משפחות בוחרות לעזוב את ישראל בכל שנה ולחיות תקופה מסוימת בחו"ל. בדרך כלל מדובר במעבר לכמה שנים לצורכי לימודים או עבודה, שנועד לשפר את ההכנסה ולפתוח הזדמנויות בקריירה. ברילוקיישן מסוג זה, החיים והעבודה נראים דומים לאלו שבישראל. אבל פלד ובני משפחתה מייצגים סוג אחר של נוסעים: כאלה שמעדיפים לחוות את אורח החיים הנינוח של מדינות עולם שלישי מתוך רצון לקצץ בהוצאות, להפחית בשעות העבודה ולחיות חיים לחוצים פחות.

ההתפתחות הטכנולוגית מביאה לכך שאפילו במקומות נידחים יחסית יש חיבור אינטרנט המאפשר תעסוקת פרילנס מרחוק: במקום לצאת למשרד יוצאים לבר על החוף, פותחים מחשב ועושים את היומית בתוך כמה שעות. "אני עובד בחצי משרה", מספר ג'ייסון מיודובניק, איש הייטק שמתגורר עם רעייתו ושלוש בנותיהן בגואה שבהודו. "חוץ מזה, אשתי ואני מעבירים שיעורים פרטיים ביוגה ומקבלים שכר דירה מהארץ".

ג'ייסון מיודובניק ומשפחתו בגואה. "לפעמים אני צובט את עצמי, לא מאמין שאלה החיים שלי"

היית אומר שהמעבר לגואה ענה על הציפיות?

"לפעמים אני צובט את עצמי, לא מאמין שאלה החיים שלי. יש לנו את מה שרצינו: זמן משפחתי הרבה מעבר למה שהיה בארץ, אווירה פחות מלחיצה, פחות חומריות ופחות תהיות למה אתה חי חיים שאתה לא מרוצה מהם. ילדים גדלים מהר, ולפני שתספיק למצמץ הם יעזבו את הבית, אז לייצר חוויה משפחתית כזו, זה דבר שלא נמדד בכסף. כמובן שצריך להיערך לכך גם כלכלית. אם זה מצליח, הרווח הוא אדיר".

"אי קטן שהוא קצת כמו קיבוץ"

"בישראל הייתי מורה ליוגה במשך כעשר שנים, והתגוררנו ברמת השרון", מספרת פלד (37), שהגיעה לקופנגן עם בעלה חגי (41) וילדיהם גור (5) ואיילה (2.5). "חגי ניהל חברה הנדסית משפחתית, והיה עסוק מאוד. אני, לעומת זאת, תמיד טיילתי ונדדתי. כשגור נולד התגבשה התובנה שאנחנו צריכים לעזוב, והיא הגיעה דווקא מחגי. לקח לנו שנה וחצי ליישם את זה, כי בינתיים נכנסתי להיריון שני".

איך עוזבים הכל ונוסעים?

"זה היה תהליך מורכב, במיוחד בגלל העבודה של חגי. החלטנו שנוסעים לשנה, ואז זה התארך לשנתיים־שלוש לפחות. היעד הראשון היה כרתים, וכשהגענו לשם קולגה מישראל סיפרה לי שהיא פותחת סטודיו ליוגה בקופנגן ותשמח אם אבוא ללמד בו. אחרי חודשיים וחצי ביוון עלינו על מטוס לקופנגן ושכרנו בית לחמש שנים. מאז אנחנו כאן, כבר שנה ושלושה חודשים, ומדי פעם מגיחים לטיול בחלקים אחרים של תאילנד וגם בוייטנאם, לאוס והודו. ההתאקלמות כאן היתה מהירה: זה אי קטן שהוא קצת כמו קיבוץ".

משפחת מיודובניק בחיי הקהילה בגואה. "יש כאן תחלופה של אנשים, אבל נוצרות חברויות מדהימות ואווירה מאוד תומכת"

איך מסתדרים כלכלית?

"הגענו מצוידים בחסכונות כדי שלא נצטרך לעבוד בשנתיים־שלוש הראשונות. יש לנו דירה בתל אביב, והכסף שהיא מכניסה לנו משכירות הוא סכום משמעותי במונחי קופנגן. לאחרונה גם התחלנו לעבוד.

"הפער בין לחיות כאן חיים פשוטים לחיים ברמה גבוהה הוא אדיר. משפחה עם שלושה ילדים יכולה לחיות ברמה סבירה עם 6,000–7,000 שקל לחודש; בקצה הגבוה זה מגיע ל־20 אלף שקל. אפשר לשכור בית ב־700 שקל לחודש ואפשר ב־5,000 שקל. אנחנו מחזיקים בית גדול עם בריכה קטנה, טוסטוס וג'יפ שקנינו, אוכלים בחוץ חצי מהזמן, חגי מתאמן באגרוף תאילנדי שלוש פעמים בשבוע, ואנחנו מתרגלים יוגה".

"החיים בישראל הפכו לא הגיוניים"

משפחת פלד מתגוררת בחוף סריטאנו (Srithanu, בצדו המערבי של האי, הפונה ליבשת — ד"ל). "בפעם הראשונה הגענו לכאן בירח דבש, וכמו כולם התמקמנו במזרח האי, שבו יש בעיקר ריזורטים יפים", מסבירה נעמה. "בצד המערבי, לעומת זאת, יש קהילה בינלאומית ענפה עם משפחות שחיות כאן אפילו 14 שנה. בסך הכל יש באי לפחות 2,000 איש שחיים בו כל השנה. יש כמה עשרות משפחות של ישראלים".

סריטאנו נחשב מבוקש מאוד בקרב משפחות, ובהתאם כולל שני גני ילדים: אחד מהם, לשם הדוגמה, הוא גן דמוקרטי ששייך לאזרחית גרמניה המסתייעת בצוות מקומי. הוא מקבל עד 30 ילדים וגובה 1,000 שקל לחודש. בית הספר היסודי, המיועד לתלמידי כיתות א'–ו', פועל בהתאם לתוכנית הלימודים הבריטית ועולה גם הוא כ־1,000 שקל לחודש.

"ילדים בגילים שונים מקבלים את התפנית באופן שונה", אומרת פלד. "ילדים גדולים מתגעגעים לישראל. גור יצא מישראל כשהיה בן שלוש וחצי, ובהתחלה גם הוא התגעגע, אבל היום הוא לא רוצה לחזור. הוא קם בבוקר, אוכל איתי ארוחת בוקר ונוסע לגן עם חברים. מ־15:00 הוא נמצא איתנו, משם ממשיכים לחוף לפגוש חברים סביב המדורה ולנגן. הוא כל הזמן עטוף באנשים שהוא אוהב".

למה לא לנסות להגשים את החלומות בישראל ולהוריד הילוך בעבודה למשל?

"אני אוהבת את ישראל. המשפחה והחברים שלי שם, ואנחנו שומרים על קשר ומתעדכנים, אבל החיים בישראל יקרים מדי ועם מעט מדי טבע, ולי זה לא מתאים. כשיוצאים מישראל העולם גדול ויפה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת ועובדת שמונה שעות ביום. זה שינה לנו את כל תפיסת העולם, וחידד את ההבנה שבישראל החיים הפכו להיות לא הגיוניים".

ומה לגבי פרנסה?

"אנחנו עובדים, אבל מעט. אני מלמדת בסדנאות ומעבירה קורסים למורים ליוגה, נותנת שיעורים פרטיים ביוגה ומנחה סדנאות של ריקוד חופשי. חגי התחיל לאחרונה לתת ייעוץ עסקי לחברות שרוצות לפתוח שווקים בחו"ל. התוכנית היא שהוא יעשה את זה דרך הסקייפ, וכך יציע שירותים לעסקים במקומות שונים בעולם".

מה היית אומרת לאלה שהעזיבה נראית להם בלתי אפשרית?

"שזה לא ייאמן כמה פשוט לעבור לחיות במקומות שהמחיה בהם זולה, אפילו באירופה. מישהו חרוץ עם מספיק כסף לחצי השנה הראשונה יוכל להסתדר. יש הרבה קהילות שצומחות, כמות האנשים שמגיעה אליהן רק הולכת וגדלה, ותמיד חסר משהו כמו בית קפה או גן ילדים".

"אחרי שנה הבנו שאנחנו לא בשלים לחזור"

סדר היום של מיודובניק (42) ומשפחתו — רעייתו גליה טג'ר (40) ובנותיהם אלמה, נעמי ויעל (12, 9 ו־4) — מעורר קנאה: ג'ייסון קם בחמש וחצי בבוקר בביתם בגואה שבהודו ומתרגל יוגה. גליה מצטרפת לתרגול מאוחר יותר. ב־8:40, אחרי ארוחת בוקר, הם מפזרים את הבנות לשני בתי ספר וגן, וניגשים לעבודה: גליה מטפלת בפסיכותרפיה גופנית ומורה ליוגה, וג'ייסון מורה ליוגה ומתכנת במשרה חלקית. באמצע היום הם נפגשים לארוחת צהריים זוגית, וכשהילדות חוזרות ב־15:00 הזמן מוקדש לחברים או חוגים. את היום מסיימים בשעה־שעתיים בחוף.

כרמי וילדיה בקופנגן: "רצינו שהילדים ירגישו שהעולם זה הבית שלהם, שיוכלו להיות מאושרים בכל מקום"

החלום המשפחתי לא התחיל בפנטזיה למגורים בגואה. "גליה ואני נפגשנו בטיול, ותמיד חלמנו לצאת לטיול ארוך עם המשפחה", מספר מיודובניק. "כשהגדולה היתה בת 10 הגענו למסקנה שאם לא נעשה את זה עכשיו, זה לא יקרה. טיילנו שנה והחוויות עלו על הציפיות. לקראת החזרה לארץ הבנו שאנחנו עדיין לא בשלים לחזור".

בעבודתו כמתכנת הצליח מיודובניק להגיע להבנות עם המנהלים בחברה שבה הוא עובד, שלפיהן במהלך הטיול הוא ימשיך לעבוד בהיקף של יום וחצי בשבוע. כך, יחד עם דמי השכירות שקיבלו על דירתם בתל אביב, הצליחו להכניס מספיק כסף שיאפשר להם לטייל. "לקראת החזרה לארץ הבנתי שאני לא רוצה לחזור למשרה מלאה, ושבלי משרה מלאה אין לי אפשרות לחיות בארץ", הוא מסביר. "פגשנו כמה משפחות שגרות בגואה והן סיפרו לנו על המחירים הזולים והאלטרנטיבות לחינוך, ובספטמבר הלכנו על זה. הגענו לשנה, אבל אנחנו שוקלים להישאר יותר".

טכנית, איך מסתדרים במקום כמו גואה?

"האזור שאנחנו גרים בו, פאטנם (Patnem, כפר סמוך לפאלולים שבדרום גואה, בחוף המערבי של הודו — ד"ל), הוא קטן יחסית, והמרחקים בין המקומות שאנו זקוקים להם לא עולים על 2 ק"מ. עדיין צריך כלי תחבורה כי בית הספר לא נמצא במרחק הליכה והבית ששכרנו קצת רחוק מהחוף, אז יש לנו טוסטוס. כשמחפשים דירה פשוט עוברים באזור ובודקים. רצינו בית עם שלושה חדרי שינה אבל היה קשה למצוא, ובסוף מצאנו בית במיקום מעט מרוחק מיתר הקהילה".

כרמי וילדיה בקופנגן

איזה אופי יש לקהילה?

"מזדמן, עם תחלופה של אנשים. פגשנו אנשים מדהימים ונוצרו חברויות ואווירה מאוד תומכת. ילדים ישנים זה אצל זה והורים עוזרים בהסעות ובכל מה שצריך. אנחנו בעיקר בקשר עם החבר'ה הישראלים, אבל יש כאן אנשים מכל העולם".

מה מאפיין את מי שבאים לכאן?

"זו קבוצה מאוד מגוונת של אנשים נורמטיביים. לחלק מהם פשוט נמאס מהחיים בארץ, בגלל שילוב של מצב פוליטי עם מצב כלכלי; יש כאלה שפשוט מחפשים חיים רגועים יותר, כאן או בפורטוגל; ויש כאלה שמחפשים דרך שפויה יותר להעביר את החיים, איזון בין הזמן שאתה עובד בשביל להכניס כסף לזמן שאתה חי. זה נכון גם לגבי אנשים שמגיעים לכאן ממדינות אחרות. יש אנשים שמגיעים לשנים — חלק מהם בנו כאן עסק, אחרים עובדים תקופה במדינה שלהם ותקופה כאן".

"טיול כזה מעשיר את הילדים יותר מבית ספר"

איך נראית מערכת החינוך אצלכם?

"יש כאן שני בתי ספר ושני גנים. הם די קטנים וערוכים לקלוט אנשים שמגיעים לתקופות קצרות, כשתמיד יש בסיס של אנשים שנשארים לתקופה ארוכה יותר. יש בית ספר וגן של בחורה מאנגליה שנשואה להודי, שמכין את הילדים לדרישות הקבלה של קיימברידג', אבל אי אפשר להגיד שזו אותה מתכונת לימודים כמו באנגליה. בית הספר השני הוא יותר ותיק ופועל ברוח החינוך האנתרופוסופי".

ילדי משפחת פלד על החוף בקופנגן. "אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת ועובדת שמונה שעות ביום"

בכל מקרה, הוא אומר, חלקו החשוב של החינוך מגיע מחוץ למערכת: "העולם משתנה במהירות, בתי הספר לא מתעדכנים בקצב מספיק מהיר, ואחד הדברים הנדרשים הוא גמישות. אני חושב שטיול כזה וחשיפה למצבים שלא היית מעלה בדעתך, כמו שהייה בלי חשמל או אוכל מוזר, הם חוויה שאם בונים אותה בהדרגתיות תגדיל את הגמישות של הילד ותלמד אותו להתמודד עם סיטואציות מורכבות".

ובריאות?

"יש בית חולים לא רחוק. אפשר לעשות ביטוח ישראלי שנחשב יקר, או ביטוחים זולים יותר של חברות בינלאומיות או הודיות".

מה סדר הגודל של עלויות המחיה?

"משפחה עם ילדים מוציאה 10,000–8,000 שקל בחודש: בית הספר עולה כ־1,000 שקל לילד, שכר הדירה נע סביב 2,000 שקל לחודש, ויתר המשתנים תלויים בכמות הפעמים שאוכלים בחוץ, ביציאות למסיבות ולהופעות ובחוגים ושיעורים פרטיים לילדים.

"אבל הבחירה בהודו היא לוותר על סדר העדיפויות החומרי. אם אתה רוצה נוחות ובזול יש מדינות טובות יותר: הכסף פה לא קונה הכל, יש עדיין חוסר נוחות שאי אפשר להתחמק ממנו — מצבים של בלי חשמל ומים, פרות ברחוב. אבל כאן אתה מקבל סדר עדיפויות שונה ומושג זמן שונה: אצל ההודים זמן לא עולה כסף, וכשכל הסביבה מתנהלת לאט יותר, גם אתה מוריד את הקצב ואת הלחץ. החיים בארץ הם כמו לנסוע באוטו, והחיים פה הם כמו לטייל ברגל: כשאתה נוסע באוטו העיניים חולפות על פני הנוף ואתה רק חושב 'מתי נגיע ליעד הבא'; כשאתה מטייל ברגל, אתה מטייל עם כל החושים ויכול ליהנות מהדרך".

יש דברים שאפשר להתלונן עליהם?

"הארעיות מרחפת בגואה, זו חוויה מאוד זמנית. קשה לקבל כאן ויזת עבודה, אתה לא יכול לקנות בית או רכב, וכל חצי שנה אתה צריך לצאת מהמדינה כדי לקבל ויזה, ולא בטוח שיאשרו לך לחזור. אתה יכול להשאיר בית מרוהט ולא לחזור. מישהי שכבר שנים נמצאת בהודו והיתה בהיריון נאלצה לצאת כי לבן זוגה לא אישרו את הוויזה".

אתם מתכוונים לחזור לישראל?

"כן, בהחלט. יש לי רכיב ציוני חזק מאוד בדם. אבל גם כשנחזור אנחנו רוצים לחיות בקצב אחר ובמינונים אחרים של שעות עבודה".

בית המשפחה באי

"התחושה שלנו היא שהצלנו את עצמנו"

זהר כרמי (44) ומשפחתה — בעלה ניצן (41) והילדים יואב, רואי ויעל (14, 12 ו־9) — יצאו באוקטובר 2014 לטיול משפחתי בדרום מזרח אסיה, שתוכנן לשנה. "ניצן תכנן את הטיול והתקציב ואני נערכתי כדי שהעסק שלי יכניס כסף גם מרחוק (כרמי היא דולה ותפעלה אתר אינטרנט להיריון ולידה, ד"ל)", היא מספרת. "בנינו את התקציב בידיעה שיש לנו הכנסה משכירות על הדירה שברשותנו, הכנסה מהעסק וגם חסכנו כסף. טיילנו שנה, וכשהגענו לקופנגן החלטנו שבא לנו להישאר, אז פשוט לא עלינו על הטיסה לארץ וגרנו שם שנה".

כשזיהתה שמדובר במגמה שמקיפה מאות משפחות שמבקשות לעשות שינוי דומה, הקימה זהר קבוצת פייסבוק של משפחות ישראליות שנמצאות במסע ארוך, הכוללת כמאה משפחות (הקריטריונים להצטרפות הם תוכנית ליציאה של חצי שנה לפחות מישראל, מגובה בכרטיסי טיסה). הזוג כרמי גם פתחו בלוג ששמו "לקחנו את הגלולה האדומה", ערכו חוברת הדרכה למשפחות שנקראת "לצאת מהמטריקס", ובביקורם האחרון בישראל אף העבירו הרצאות בנושא.

"בארץ ישנו על מזרן שקנינו במבצע כשבעלי היה בקבע, ואני התפרעתי ורכשתי כרית תואמת", מספרת כרמי. "כשיצאנו לטיול חששתי שלא אצליח לישון בלי הכרית. היום זה לא מטריד אותי. רק בשנה הראשונה ישנו ב־90 מקומות שונים, וישנתי מעולה".

איך מנתקים שלושה ילדים מבית הספר?

"הילדים למדו בחינוך ביתי כל התקופה וזה עבד מעולה. כשיצאנו ניצן לימד מתמטיקה ואני עברית, ואחרי תקופה מסוימת עזבנו את לימודי העברית לגדולים והמשכנו רק עם הבת הקטנה. בשלב מסוים התחלנו ללמד אותם אנגלית, וקלטנו שהם כבר יודעים את השפה — קריאה וכתיבה. לימדנו גם היסטוריה והם לומדים המון מהחיים עצמם: הם רואים איך אנחנו מנהלים את התקציב, איך מתמקחים, איך מתמצאים בתחנת רכבת. הם גם תמיד מכירים את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של המקום שבו אנחנו נמצאים".

בשבועות האחרונים קיבל ניצן עבודה בפנסילבניה, והמשפחה יצאה לרילוקיישן מהסוג המוכר. התוכנית היא להישאר שם שנתיים, ואז להמשיך לחפש קהילות אחרות, כשהקו המנחה הוא מקומות שבהם האפשרות להגירה היא נוחה והמסגרות החינוכיות טובות. "התחושה שלנו היא שהצלנו את עצמנו", אומרת זהר. "רצינו שהילדים ירגישו שהעולם זה הבית שלהם, שיוכלו לחיות בכל מקום ולהיות מאושרים בכל מקום, ואני חושבת שהצלחנו בזה".