"אם דת מובילה למלחמות, היא לא שווה את המאמץ"

הדרך לחנתון עוברת בנוף הפסטורלי של השדות החקלאיים של עמק יזרעאל, בואך הגליל. למרגלות הקיבוץ מאגר מים תכול. אחרי נסיעה קצרה בכביש צר המתפתל במעלה היישוב מגיעים לצרכנייה. מאחוריה, בפאתי הקיבוץ שוכן המקווה — מבנה קטן ומגודר — שאת הפעילות בו מובילה בשקט ובתעוזה הרבה חביבה נר־דוד.

לנר־דוד (48) מראה חילוני. "אין לי כיסוי ראש או חצאית. עברתי הסמכה אורתודוקסית לרבנות, אבל היום אני כבר לא מחויבת לכללי המשחק של האורתודוקסיה", היא מסבירה בקיצור נמרץ מסע של 20 שנה. ובמסע הזה טמון גם סוד קסמה: בשקט אך בנחישות, היא מתירה את הכבלים של העולם האורתודוקסי שבו גדלה, אך לא מנתקת אותם, אלא משתמשת בהם ליצירה אחרת.

"האימוץ היה צורך"

חביבה ובן זוגה ג’ייקוב עברו לחנתון לפני שמונה שנים עם ששת ילדיהם: חמישה ילדים ביולוגיים ותינוק קטן שאימצו.

ג'ייקוב החל להקים עם שותף את יקב עמק יזרעאל בסמוך לקיבוץ, וחביבה נכנסה להיריון לא מתוכנן והאחרון שלה. להיריון נלווה הקושי של מחלת ניוון שרירים, שאובחנה אצלה בגיל 16.

משפחת נר־דוד, מימין לשמאל: מיכל (23), עדין (21), מישאל (9.5), מאירה (18), שפע (6), חביבה (48), הלל (16), נחום (13.5) וג׳ייקוב (48). "אחרי שאימצנו ילד עם צרכים מיוחדים, גילינו שלכל ילד יש צרכים מיוחדים, ולפעמים הוא צריך את הפוקוס" צילום: אלבום משפחתי

איך מתמודדים עם היריון שישי כשברקע שישה ילדים ומחלת ניוון שרירים?

"במחלה שלי יש שרירים שלא עובדים, והיא מתפשטת ומתקדמת לאט לאט לשרירים אחרים בגוף. חלק משרירי ההבעה שלי נפגעו: אני לא מצליחה לחייך, אני לא יכולה לשתות מקש. כשאני ישנה העיניים שלי לא נסגרות לגמרי.

"החולשה בשרירים ברגליים הפכה את ההיריון האחרון למאתגר, בגלל הקושי לסחוב את התינוקת בזמן ההיריון ואחרי הלידה. אבל דווקא ההתקדמות של המחלה היא חלק ממה שדוחף אותי לעשייה".

חלק מהעשייה הוא האימוץ?

"אימצנו את בננו בגיל חצי שנה דרך השירות למען הילד. אמא שלו בחרה לא לגדל אותו, והשאירה אותו בבית החולים. הזוג שהיה אמור לאמץ אותו התחרט כשהתגלתה אצלו מחלה, שעברה בינתיים. אנחנו אימצנו אותו במסלול אימוץ לילדים עם צרכים מיוחדים. עם השנים גילינו שלכל ילד יש צרכים מיוחדים, גם לילדים הביולוגיים שלנו.

"בכל רגע בחיים יש ילד אחר שצריך לקבל את הפוקוס. הבן הגדול שלנו יצא לצבא ולכאורה כבר חי מחוץ לבית — אבל עכשיו הוא עבר ניתוח בברך וכרגע הוא מרכז הכובד בבית. התחלנו לגדל ילדים בגיל צעיר מאוד. אז עוד לא ידענו כמה זה מורכב, כמה טיפול צריך כל ילד".

הרבה חביבה נר־דוד. "אני לא מגדירה את עצמי אורתודוקסית. אני לא שייכת לאף זרם. אני 'אנטי־זרם'" צילום: אלעד גרשגורן

למה לאמץ ילד כשכבר יש חמישה?

"זה לא היה קול ההיגיון, זה היה משהו רגשי שרצינו. זה היה אולי גם קצת ממקום נאיבי, כי לא הבנו מה זה בדיוק לאמץ ילד.

"אנחנו מאוד שמחים שעשינו את זה, אבל הגידול שלו מורכב. אנחנו אוהבים אותו כמו שאנחנו אוהבים את הילדים הביולוגיים שלנו, אבל יש לו מטען ביחס לזהות ולשייכות שלו. חשוב לו לספר שהוא מאומץ וזה חלק משמעותי בזהות שלו. הוא בן 9, וזה מורכב רגשית בשבילו לסחוב את החוויה שהאמא הביולוגית שלו בחרה לא לגדל אותו. זה שאני אוהבת אותו, לא אומר שקל לו יותר. הוא צריך לחיות עם הסיפור שלו".

"רציתי לשנות מבפנים"

נר־דוד גדלה בבית אורתודוקסי מסורתי (לא חרדי) בניו יורק, לאב עורך דין ולאמא מרפאת בעיסוק, אחת מתוך ארבעה ילדים. "בכל בוקר שמעתי את האחים שלי אומרים במסגרת ברכות השחר: 'ברוך אתה ה' מלך העולם שלא עשני אשה'. היינו ילדים, ועדיין היה קשה להיות אדישה למילים.

"בבית הספר המעורב והמתקדם שבו למדתי, בנים למדו את טעמי המקרא ובנות למדו לתפור ולבשל. את בת המצווה לא אפשרו לי לעשות בבית הכנסת. הייתי היחידה שביקשה את זה ודרשתי גם לשאת את פרשת השבוע. אפשרו לי לעשות את זה רק באזור הקידוש באולם האירועים. אחרי בת המצווה נאלצתי לשבת עם אמי מאחורי המחיצה. גדלתי בתחושה שאין שוויוניות בין בנים לבנות במה שקשור לתורה, לתפילות, בטח שלא בתוך בית הכנסת".

נר־דוד מניחה תפילין ואוחזת בבתה הבכורה. "ההסמכה נדירה כל כך, שכשביררתי אמרו לי שאין דבר כזה 'אשה רב'" צילום: אלבום משפחתי

את ג'ייקוב הכירה בגיל 18, כשהיתה סטודנטית לתואר ראשון בספרות כללית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. את התואר השני עשתה בכתיבה יצירתית בוושינגטון (לשם הגיעה בעקבות בן זוגה, שלמד שם משפטים). באותה העת, החליטה להתעטף בטלית ולהניח תפילין. "זה היה מעצים מאוד להתעמק בגמרא ולגלות שזה לא אסור כפי שהדברים הוצגו לי תמיד. במשנה ובגמרא אשה פטורה מן המצווה, אך בשום מקום לא נאמר שאסור לה.

"הבנתי בעצם שיש פה גברים שלקחו את הדברים בכיוון אחד, שאין בו קול נשי. זאת אחת הסיבות לכך שרציתי להיות רבה, להיות חלק מהשיח הזה. רציתי להראות לבנות שגדלות בחברה האורתודוקסית שיש אפשרות אחרת. רציתי לשנות את הדברים מבפנים".

בגיל 25 היא החלה ללמוד בישיבה אורתודוקסית לנשים בניו יורק. "בתקופה הזו הלכתי עם חצאית ואספתי את השיער בכובע ברט צרפתי, ככיסוי ראש. היום אני מבינה שזו גם אחריות של הגברים ללמוד איך לחיות עם נשים, בלי לחשוב על מיניות כשהם רואים שיער גלוי. גם ללכת מכוסה לגמרי זה להתייחס לעצמך כאובייקט מיני ולא כבן אדם. גברים שרואים בשיער אובייקט מיני צריכים למצוא דרך להתמודד עם זה.

"אבל אז הלכתי כמו כולן. לא רציתי לבלוט כמישהי עם אג'נדה. ממילא כבר נחשבתי מוזרה מפני שהנחתי תפילין והתעטפתי בטלית. כולם ידעו שאני רוצה להיות רבה, ורציתי להפגין רצינות. כששאלו למה אני מתעטפת בטלית, אמרתי שזה מתוך החיבור למצווה ולמהות שלה. תמיד הייתי אשה מאוד רוחנית, ורציתי לעשות הכל, לחוות הכל, ואם הנחת תפילין זו מצווה כל כך משמעותית שמדברת אליי, אז למה שלא אקיים אותה?".

בגיל 27 עלתה לארץ והשתקעה בירושלים עם בן זוגה ושני ילדיהם, והחלה בתהליך ההסמכה האורתודוקסי לרבנות. התהליך היה תובעני ונמשך עשר שנים. "הוא לקח זמן כי עשיתי עוד הרבה דברים תוך כדי כך, כמו לכתוב דוקטורט. קיבלתי את ההסמכה כשהרגשתי מוכנה אליה".

מעיין בהרי ירושלים המשמש לטבילה צילום: ערן גל-אור

"עקרונות מעל הגדרות"

הסמכת נשים לרבנות, שנחשבת מקובלת בקהילה הרפורמית, היא עדיין אירוע נדיר ביהדות האורתודוקסית. "ההסמכה היתה נדירה כל כך, שכשהתחלתי לברר על האפשרות, הוסבר לי שאין דבר כזה 'אשה רב'. בארץ זה היה עוד פחות מקובל.

"שתי נשים קיבלו הסמכה לפניי, אבל זה נעשה בשקט, לא בפומבי. אני לא מסתירה את זה. קיבלתי את ההסמכה מהרב אריה סטריקובסקי מירושלים, אחרי שלמדתי איתו עשר שנים. הוא הסמיך רבה לא בשל אידאולוגיה: הוא פשוט לא חשב שצריכה להיות עם זה בעיה. זה היה צו המצפון שלו. הוא אדם מאוד צנוע, שקט, לא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. אחריי ההסמכה שלי לרבה היתה לי תחושה שאולי הוא התחרט על כך. הוא לא אמר את זה מעולם, אבל מאז לרבה, הוא לא הסמיך אשה שוב".

אולם, ההסמכה הגיעה כאשר נר־דוד היתה בשיאו של מהפך אישי. "אחרי ההסמכה החלטתי שלא אגדיר את עצמי אורתודוקסית יותר. הרגשתי שזה לא משקף אותי יותר ושאני לא מעוניינת להתחייב לשחק לפי החוקים של העולם הזה.

המקווה בחנתון. "הטבילה פתוחה לכולם, במקווה כמו בטבע. הקירות במקווה נועדו להקל על אנשים, לא להערים קשיים" צילום: אלעד גרשגורן

"כבר כשהנחתי תפילין התעורר קושי, אבל עקפתי אותו כשהראיתי שבהלכה זה לא אסור. אבל אחרי זה החלטתי לעשות דברים יותר קיצוניים, כמו לסרב לערוך את טקס הקידושין כפי שהוא. הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לחתן זוג בטקסט השמרני שבו הגבר נותן לאשה טבעת והופך אותה בפועל לרכוש שלו.

"התעוררו גם קשיים עם נושא שמירת הנידה. כשזוג מגיע לרב ואומר שהוא לא יכול להיכנס להיריון, מכיוון שהביוץ מתרחש במהלך שבעת 'הימים הנקיים', בהרבה מקרים ייתנו לאשה כדורים כדי לדחות את הביוץ. אני מתנגדת לזה. זה לא בריא לקחת הורמונים כשלא חייבים.

"הרגשתי שהתפיסות שלי מותירות אותי מחוץ להגדרה האורתודוקסית, אז החלטתי לעצמי שאני לא אורתודוקסית וזהו. העקרונות שלי היו חשובים לי יותר מההגדרות האלה. אני אשה שחשוב לה שהחוץ יהיה כמו הפנים.

"חששתי שהעמדות שלי יפגעו במאבק של נשים שרוצות להיות רבות אורתודוקסיות, שיגידו: 'תראו איך היא הלכה לקיצוניות אחרי שהוסמכה. הנה הוכחה למה לא צריך רבניות אורתודוקסיות'. לכן החלטתי שאני לא לוקחת אחריות לדבר בשם זרם כלשהו. אני מגדירה את עצמי 'פוסט־זרם', או 'בלי זרם'. זה חלק מהקול הנשי שלי, להשתחרר מהתבניות ומהתיוגים. תיוגים הם חלק מתפיסה גברית שהכל צריך להיות ברור, בשחור־לבן, ואני תמיד נמשכתי, בהלכה ובחיים, למקומות האפורים".

החלום להשפיע על החברה האורתודוקסית מבפנים התנפץ?

"בשנים שבהן למדתי להסמכה הייתי פעילה בפמיניזם האורתודוקסי ורציתי למתוח את הגבולות בתוך החברה האורתודוקסית כמה שאפשר, אבל הגעתי למסקנה שהמאמץ הזה לא מתאים לי יותר".

איך נראית השבת שלך?

"חשוב לי שהשבת תהיה משהו שאני נהנית ממנו. אני לא תמיד הולכת לתפילות בבית הכנסת, לפעמים אני הולכת לטבע. אני לא מגבילה את עצמי בהתאם להלכות, ואלך לתפילה עם כלי נגינה.

"התפיסה שאשה לא יכולה לשיר כי חס וחלילה היא תעורר גבר היא כואבת. הוא צריך ללמוד לשלוט ביצרים שלו. אם אשה נולדה עם מתנה של קול יפה שנתן לה אלוהים, לומר לה שהיא לא יכולה להשתמש בו ולתת אותו במתנה לאחרים — זה לא יהודי ולא הומניסטי".

עוברים ושבים בשכונת מאה שערים בירושלים. "זאת אחריות של גברים ללמוד לחיות בלי לחשוב על מיניות כשהם רואים שיער גלוי" צילום: חיים צח

"לא צריך לחוות דברים לבד"

מפריע לך שהממסד החרדי מרחיק את הצעירים מלימודי ליבה?

"כן, כי חייבים להתקדם ולא לעמוד במקום. אי אפשר להתעלם מהמציאות".

מה דעתך על היוזמה להכניס אנשי דת לוועדות להפסקת היריון?

"אני לא אוהבת את הרעיון להביא איש דת על תקן המתנגד הקבוע להפלות. הרי אף אחד לא יוכל לקחת אחריות אישית לגורל הילד אחרי הלידה, לכן ההחלטה לגבי ההיריון צריכה להיות של האשה בלבד. אבל אני בעד שאיש דת ייתן לאשה ליווי דתי רוחני בסיטואציה כל כך קשה.

"עברתי הפלות טבעיות, כמעט כמספר הלידות שלי, ובכל אחת יש סיפור. היתה לי הפלה אחת לפני האימוץ שהיתה מאוד משמעותית. היא התרחשה כלידה מוקדמת בבית והיתה מלווה בצירים ובכאבים. אמרו לי שהעובר לא חי, שאין דופק, אבל לא הוצאתי אותו, חיכיתי שזה יקרה באופן טבעי. היתה תקופה שבה הסתובבתי עם העובר בתוכי, והרגשתי שזו היתה ההזדמנות האחרונה שלי. אמרתי לעצמי שאני חייבת להשלים עם זה שסיימתי עם הלידות. ההבנה ביני לבין עצמי שזה הסוף של הסיכוי שלי ללדת פתחה לנו את נושא האימוץ, ואולי אפשרה את ההיריון שהגיע אחרי.

"אחרי ההפלה הזו עשיתי טקס לבדי. טמנתי דברים באדמה שסימלו עבורי את ההיריון ועברתי פרידה מהם. חלק מהכנת הטקס היתה עבודה על עצמי כך שאגיע שלמה עם עצמי אליו, עשיתי מעגל של חברות ודיברנו על הפלות שהיו לנו, וגילינו שזה קרה לכולן. חושבים שצריך להסתיר הפלות, אבל לא צריך לחוות את הדברים לבד כל הזמן. עברתי משהו מאוד משמעותי, רגשי ורוחני. חלק מזה היה גם השלמה שלי עם אלוהים, עם החיים, שזה מה שיש ואני צריכה להיות שלמה עם זה, להודות על מה שיש לי ולהמשיך הלאה".

איזה טקס פרטי נוסף חשוב בחייך?

"כשגמלתי את הקטנה מהנקה. היא היתה בת 3.5 והיה לי קשה לגמול אותה, גם כי היא היתה מאוד מחוברת אליי, וגם כי ידעתי שהיא הילדה האחרונה שלי. עשיתי טקס במקווה לעצמי. ביקשתי מהחברים ומהמשפחה לכתוב לי דברי תמיכה שלקחתי עמי. טבלתי ואמרתי לעצמי 'זהו, התחייבת'. לשבור החלטה אחרי טקס זה יותר קשה.

"עשיתי לבנות שלי טקסים כשקיבלו מחזור בפעם הראשונה, טקס שהיה מסיבה עם חברות, משהו קטן ואינטימי שנתן להן גם אפשרות לחגוג, ואפשרות להתלונן על מה שצפוי להן. גם את זה צריך להוציא".

"הטבילה היא חוויה רוחנית"

מאז הגיעה לחנתון, היא מטפחת את המקווה שבמקום באדיקות ומקיימת בו שלל פעילויות — מטקסים פרטיים ועד לפעילויות חינוך. בניגוד למקוואות שהרבנות הממסדית מפעילה, במקווה בחנתון כולם יכולים לטבול לצורך טקסים מקובלים כמו גיור, נידה וטהרה, ללא כל פיקוח בלניות.

ליווי מוצע רק למי שמעוניין בכך. הרבנות לא מכירה בטבילה לצורך גיור, ומשרד הפנים כן. את הטבילה לפני החתונה הרבנות נוטה לקבל אגב העלמת עין, אך היא לא מממנת את המקווה ולא ממליצה עליו באתר האינטרנט שלה.

"כשהגענו לכאן, המקווה היה במצב לא טוב וכמעט לא היה בשימוש. היו כאן רק חמש משפחות, ולי היה חלום לפתוח מקווה בארץ שיהיה פתוח לכולם. בארץ לא היה דבר כזה, כל המקוואות היו בשליטה של הרבנות, בלי יכולת לבחור מי יטבול, מתי ואיך לטבול. התפיסה שלי של מקווה היא אחרת: אני מתחברת למהות של המקווה הראשון שהיה בטבע. שמו קירות מסביב למקווה כדי להקל על אנשים, לא כדי להערים קשיים.

"כאן כולם יכולים לטבול, כולל יהודים רפורמים שהממסד הרבני לא מכיר ביהדותם, ואפילו קבוצות נוצרים שרוצות ללמוד על טקס המקווה. הטבילה כאן היא חלק מחוויה רוחנית והמקום בעיניי לא שונה ממעיין או ממאגר מים. מישהו יכול לומר: 'את לא יכולה לטבול בים'? יש קבוצות שבאות ללמוד ולחוות את הטבילה, יש טקסים רוחניים, טקסי מעגל חיים, כל מיני דברים מקסימים קורים בו".

נר־דוד עוסקת בטבילה עוד מימי לימודיה: "חקרתי את 'טומאת האשה' בדוקטורט שעשיתי באוניברסיטת בר־אילן, במסגרת לימודי פילוסופיה יהודית. בתקופת בית המקדש, גברים ונשים טבלו באופן שוויוני לצורכי טהרה, וכיום רק נשים מחויבות לטבול לצורך טהרה על מנת לקיים יחסי מין. רציתי לתקן את המצב שבו הטבילה שלהן נשארה מיוחסת לטומאת הגוף של נשים, ולעודד נשים לטבול כמו גברים, לשם החוויה הרוחנית.

"אני לא טובלת במקווה אם בן זוגי לא טובל. אם זה טקס שנועד לציין את השיבה של הזוגיות שלנו לתקופה של מיניות, למה אני צריכה ללכת בכל חודש לבד? זה צריך להיות טקס הדדי. זה רומנטי למצוא בתוך העומס זמן לטבילה יחד. עם הזמן אני נחשפת ליותר זוגות שעושים זאת. אולי זו תחילתה של מהפכה".

"התעמקתי במצוות שנטשתי"

במסגרת פעילותה, פרסמה נר־דוד שני ספרים: הספר הראשון, Life on the Fringes: A Feminist Journey Towards Traditional Rabbinic Ordination

2000)), נהפך ללהיט בקהילה הדתית הפמינסטית. הוא ניתח את מעמד האשה ביהדות, ועסק בתודעה הפמיניסטית שפיתחה מילדות ועד להחלטה להפוך רבה.

בספרה השני Chanah's Voice: A Rabbi Wrestles with Gender, Commandment, and the Women's Rituals of Baking, Bathing and Brightening

2013)), תיארה את ההחלטה שקיבלה להתמקד במצוות הנשים: "עשיתי את זה מתוך מחשבה שעד היום התמקדתי יותר מדי במצוות הגבריות ודווקא אותן תפסתי כיהדות האמיתית והאותנטית. רציתי להתעמק במצוות שאותן נטשתי".

כיום היא נמצאת בעיצומה של כתיבת רומן, על מערכת יחסים בין אשה יהודייה לאשה פלסטינית, שתומכות זו בזו בהתמודדות עם מחלות.

מה הפרויקט הבא שלך?

"לפני שנתיים וחצי החלטתי ללמוד בתוכנית בין־דתית בניו יורק. הלימודים הם מקוונים, וקיבלתי הסמכה 'בין־דתית'. עכשיו התחלתי ללמוד באותו מוסד תוכנית של שנתיים בליווי רוחני. כאדם רוחני דתי, יש כל מיני דרכים להתחבר לאלוהים. היהדות היא לא הדרך היחידה. הדתות הן כמו שפות שונות שהתפתחו בכל מיני מקומות בעולם, ומרתק לראות את השונה והמשותף להן. יש לי שכנים לא יהודים, וצריך לדעת לראות את היופי גם באמונה שלהם.

"המחשבה שאנחנו העם הנבחר יכולה להוביל לאלימות. אם זו דת — מלחמות בשם אלוהים — הדת לא שווה את המאמץ. דת יכולה להיות משהו מחבר ומקרב".

****

"לבטל את המנגנון הפטרנליסטי"

כנגד ההצעה להוסיף אנשי דת לוועדה להפסקת היריון, העלתה ח"כ זהבה גלאון הצעה לבטל את הוועדות הללו. מה חושבות על כך יתר חברות הכנסת?

הצעה לסדר היום שביקשה לשלב אנשי דת בוועדה להפסקת היריון, שהועלתה בחודשים האחרונים, עוררה סערה ופתחה לדיון מחודש את סוגיית זכות האשה על גופה. על פי החוק הקיים, אשה שמבקשת לבצע הפלה זקוקה לאישור ועדה להפסקת היריון שניתן לפי תנאים הקבועים בחוק, ובהם מום בעובר וגיל מבוגר של היולדת. אשה נשואה שההיריון שלה תקין תוכל לבצע הפלה רק אם תצהיר שההיריון אינו מבעלה.

מימין: ח"כ מיכל רוזין (מרצ), ח"כ זהבה גלאון (מרצ), ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו). הדעות חלוקות צילומים: אלעד גרשגורן, טלי מאיר, יואב דודקביץ

אל מול ההצעה להוסיף אנשי דת לוועדה, העלתה חברת הכנסת זהבה גלאון ממרצ הצעת חוק לאפשר לכל אשה לבצע הפלה ללא צורך לעמוד בפני ועדה, עד סוף השבוע ה־13 להיריון, תקופה שבה מתבצעות ממילא 90% מההפלות. על הצעת החוק חתומות גם חברות הכנסת עליזה לביא (יש עתיד), תמר זנדברג (מרצ), שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני) ומיכל רוזין (מרצ). ח"כ לביא מסבירה את העומד מאחוריה: "תמוה בעיניי שגברים שאין להם הכלים והיכולת להבין את המשמעות של נשיאת היריון לא רצוי, מבקשים להחיל החמרות נוספות על גופה של אשה". ח"כ מיכל רוזין הוסיפה: "אני תומכת בקיום הוועדות רק כאשר מדובר בהפסקת היריון בטרימסטר האחרון, אז יש יותר סיכון לאם ושאלות לגבי העובר".

"מגזין כלכליסט" פנה אל כל חברות הכנסת, בשאלה מה דעתן בסוגיה.

ח"כ יעל כהן פארן (המחנה הציוני), ציינה כי היא תומכת בהצעת החוק של גלאון: "נשים נאלצות לשקר כדי לקבל אישור להפיל, למשל על יחסים מחוץ לנישואים, שקר שפועל לרעתן אם מגיעים לפרידה ולגירושים". ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת) מציינת גם היא כי "יש לבטל את הוועדה להפסקת היריון כליל. מדובר במנגנון ארכאי ופטרנליסטי". ח"כ איילת נחמיאס־ורבין (המחנה הציוני) מוסיפה: "את ההחלטה המורכבת הכרוכה בהפסקת היריון צריכה כל אשה לעשות עם מי שהיא סבורה שצריך להיות מעורב — ודאי לא עם המדינה". ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) מציגה עמדה שונה: "הבעיה היא מעמדה של האשה כרחם לאומי. בעבר, כשאשה עמדה בפני הוועדה, היה אפשר להפיל בשל מצב כלכלי, אך דבר זה בוטל. היום זה נדרש יותר מאי פעם נוכח המצב הכלכלי המחמיר, ויש יותר ממיליון ילדים עניים. אני לא רואה שום סיבה לילודה לתוך מצב של עוני ומצוקה. אין בכך שום אושר".

תגובות מועטות ומסויגות יותר נתנו ח"כיות מהקואליציה: ח"כ ד"ר ענת ברקו (ליכוד) ציינה שהבסיס הוא אכן זכותה של אשה על גופה. "עם זאת, בוועדה יש גם עובדים סוציאליים שיכולים לסייע לנשים הצעירות וללוות אותן, בעיקר כתמיכה לאורך ההיריון". גם ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו), הסתייגה: "אין ספק כי לכל אשה הזכות להחליט על גופה. עם זאת, ישנם מקרים שבהם האשה מקבלת החלטות בלחץ, וחשוב שיהיה גוף מקצועי שיבחן איתה את החלטתה בטרם ייעשה מעשה בלתי הפיך".