מחקר: המימון הפרטי של טיפול סיעודי בישראל עומד על 45% - פי 3 ממדינות ה-OECD
לפי מרכז טאוב, במדינות ה-OECD, המימון הפרטי עומד בממוצע על 16% בלבד. בעוד שבמדינות מערביות אחרות מונהג מערך סיעוד כולל שמסייע לצמצם פערים באוכלוסיה, בארץ משפחות נאלצות לשלם מכיסן סכומים אדירים
במלים אחרות, בעוד שבמדינות מערביות אחרות מונהג מערך סיעוד כולל שמסייע לצמצם פערים בין אוכלוסיות שונות, כאן בארץ ישנן משפחות רבות שנדרשות לשלם מכיסן הרבה מאוד כסף עבור יקיריהן הסיעודיים, בעוד שישנם רבים שכלל לא יכולים לשלם כשגם המערכת הסיעודית הציבורית לא תמיד מסוגלת לספק כיסוי ראוי.
המחקר מראה עוד כי ישראל בולטת גם בשיעור המטופלים בקהילה: כ-19% מגילאי 65 ומעלה לעומת כ-9% במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, שיש עבורן נתונים נגישים. עוד עולה ממנו כי מבחינת רמת ההוצאה על טיפול סיעודי ביחס לתמ"ג (כ-1.4 אחוזים), ישראל קרובה למרבית מדינות סקנדינביה – אולם במדינות אלו מונהג ביטוח סיעודי אוניברסלי, ואילו בישראל אין עדיין ביטוח כזה כשהרפורמה שנועדה לספק מענה לכך – מתעכבת.
- בעקבות חשיפת ההתעללות בקשישים: מבקר המדינה יחקור את התנהלות השירותים הסיעודיים
- מי גוזר קופון על חשבון הקשישים הסיעודיים?
- "ההתערבות הדחופה" של ליצמן בבתי החולים הסיעודיים חושפת את מחדלי הממשלה
טיפול סיעודי (אילוסטרציה) צילום: שאטרסטוק
לפי המחקר, ההוצאה הלאומית על טיפול סיעודי בישראל – הכוללת טיפול בקהילה, טיפול מוסדי ותשלומים לביטוח סיעודי – מוערכת ב-15.3 מיליארד שקל לשנת 2014. מתוכם המימון הציבורי מסתכם בכ-8.3 מיליארד שקל, כלומר כמחצית מסך ההוצאה.
המימון הציבורי כיום מחולק בין המוסד לביטוח לאומי המממן שירותי סיעוד ביתיים ומסבסד את הטיפול לכ-160 אלף קשישים בעלות של 5.31 מיליארד שקל, שהם כ-64% מסך המימון הציבורי; משרד הבריאות ומשרד הרווחה המממנים דיור מוגן לכ-14,000 קשישים בעלות של 2.1 מיליארד שקל, שהם כ-26% מהמימון הציבורי; וכן המדינה באמצעות קופות החולים המממנת טיפול סיעודי מורכב (לבעלי בעיות רפואיות קשות יותר) לכ-1,600 קשישים בעלות של 891 מיליון שקל, שהם כ-10% מהמימון הציבורי.
עוד עולה מהמחקר כי המימון הפרטי מחולק בין הוצאת משקי הבית על העסקת עובדים זרים בעלות של כ-2.6 מיליארד שקל בשנה (39% מההוצאה הפרטית), ו-2.5 מיליארד שקל על דיור מוגן (כ-37% מההוצאה הפרטית). יתר ההוצאה הפרטית היא על פרמיות ביטוח פרטי נטו, והיא מוערכת ב-1.6 מיליארד שקל – כ-22% מסך ההוצאה הפרטית.
לפי אומדן המפקח על הביטוח, נכון לשנת 2014 ל-5.31 מיליון איש היה ביטוח סיעודי, קבוצתי או פרטי, אולם לפי סקר הוצאות המשפחה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השיעור נמוך בהרבה. לפי עורכי המחקר, הפער הגדול נובע כנראה מתת-דיווח הנובע מחוסר מודעות לביטוחים הניתנים באמצעות קופות החולים ומקומות העבודה.
לאלו הנזקקים לשירותי סיעוד מקיפים שאי אפשר למצוא בקהילה, בין אם בגלל מצב רפואי רעוע יותר, או בהיעדר תמיכה משפחתית או יכולות כלכליות - ישנן מסגרות אשפוז. המוסדות הממשלתיים לרוב סובלים מהיעדר משאבים ומתנאים ירודים, והפרטיים, כאמור, עולים לא מעט כסף. כיום ישנם לערך כ-21 אלף מיטות אשפוז סיעודי בישראל, כש-14.5 אלף מהם ממומנות על ידי משרד הבריאות, כשרובן נמצאות באזור המרכז. כלומר, גם כאן הפריפריה מוזנחת. באופן כללי מספר המיטות הוא לא מספיק, ורק כדי לשמור על המצב הקיים ב-2020, ממש לא עוד הרבה זמן, יידרשו עוד 4,500 מיטות אשפוז.
בעיה נוספת שבה נתקלים הסיעודיים היא הפיצול בין שלל הגופים המטפלים בהם. אין בית אחד, אין כתובת אחידה לפנות אליה. הקשישים נדרשים לפנות לכמה כתובות במקביל ובהם: הביטוח הלאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשות המקומית, קופות החולים, חברות הביטוח ועוד. התעסקות בכל כך הרבה גופים ממשלתיים ולא ממשלתיים היא קשה גם עבור אדם צעיר, ולמען האמת לא ממש מתאימה לשנת 2017.
