בתנועה: קרחון בר השגה

קר כאן ועוד איך, אבל ממש על החוף שבגבינו ניצב צריף יפהפה עשוי בולי עץ, שבו נוכל להצטנף כשהקור יתעלל בנו מדי. אנחנו לא לגמרי מבינים איך זה קרה, אבל קיבלנו בית בחינם. קצת מסובך להגיע אליו, כי הוא נמצא בחשכת יערות דוממים, מרחק שלוש שעות נסיעה מצפון להלסינקי, אבל יש בו אח בוערת וסאונה, וכשנכנסנו אליו מצאנו מקרר מאובזר במזון, מזווה מצויד בקפה וגרבי צמר משובחים שציפו לנו בסלסילה בכניסה.

יש לזה הסבר כלשהו, גם אם לשמונה האוזניים הכנעניות שמתגוננות כאן בפני הכפור בכובעים וצעיפים הוא נשמע מופרך. זוג פנסיונרים מהכפר הסמוך הגיש הצעה לאיחוד האירופי. הם הסבירו שבתי הקיט שעל האגם נטושים במשך רוב השנה. אם יתנו להם קצת מימון, הציעו, יתארגנו עם הקהילה המקומית ויביאו אנשים לגלות את ארצם.

השניים האלה הפכו את רעיון התיירות על פיו. במקום שאנשים ישלמו תמורת אירוח במלון ביעד לעוס ומוכר שבחרו מראש, המדינה תשלם לקהילה. היא תארח זרים בחינם במקום שאיש לא היה מגיע אליו אחרת, ותזרע באורחים אהבה כלפיו. אם תרצו, מדובר בפרויקט "תגלית" של דרום פינלנד, אבל אל תרצו. זה לא באמת דומה.

שפר עליי גורלי וקרובת משפחה של בני הזוג היא חברה טובה שלי. היא כתבה בפייסבוק: "מי רוצה ללון בחינם בצריף על אגם בפינלנד?", ואנחנו מיד קפצנו. הגענו ארבעה: אלישה ואני וחברינו דניאל וחוסיין. הגענו בפברואר, כי כאלה אנחנו, חובבי אקסטרים. אבל הצפון לא נוהג בנו באקסטרים. פינלנד מלטפת, בעיקר בעונה האמורה, שבה היא מרעיפה על אורחיה בתים בחינם.

זו ארץ טוטאלית. החורף מצמית, והקיץ כולו אור. כאן קור הוא קור, חום הוא חום ומרחק הוא מרחק. היערות שלה אינסופיים, ויש בה הרבה אגמים. כשאומרים “הרבה” בפינלנד מתכוונים ל־180 אלף אגמים. זו ארץ שהכל בה מונוליתי ובינארי, ואין יותר בינארי מהסאונה.

בפנים 90 מעלות צלזיוס, בחוץ מינוס 17. זה הלילה השני של המסע ומארחנו לוקח אותנו לסאונה הכפרית הציבורית. יש כאן עוד עשרה אנשים מלבדנו. אחת מהם, אשה קורנת ומצחיקה ששמה פיה, נוטלת על עצמה משימה: לגרום לנו ללכת עד הסוף.

איור: שמרית אלקנתי

בכל יום בחורף הזה בא אדם ומכה בקרח באגם באזור שליד הסאונה, כך שתישאר שם בריכה קטנה. "זה לא כואב," אומרת פיה, "פשוט צריך להפסיק לחשוב".

"לא נראה לי", מחייך חוסיין.

"זה בריא. זה טוב נגד שפעת!" היא מתעקשת.

"להיכנס לתוך אגם בחורף בפינלנד זה טוב נגד שפעת? אל תיקחי את זה אישית, אבל אמא שלי לימדה אותי בדיוק את ההפך," מבהיר לה חוסיין.

לאלישה, חיית סאונות בימים כתיקונם, יש סיבה רפואית להימנע הפעם מדרמה אקלימית, אבל דניאל ואני לחלוטין מעוניינים לטבול במים הקרים. אנחנו רק צריכים לוודא שהתחממנו מספיק. אנחנו יודעים לשפוט מתי, למשל, דג נאפה די צורכו וניתן לשלוף אותו מהתנור. אבל איך יודעים מתי אדם מגיע למצב וול דאן? לפינים אין תהיות כאלה. הם חשים את הסאונה. עבורם היא מסורת, זהות, מרכז הקיום. יש יותר סאונות מבתים בארץ הזאת. הטובות באמת מוסקות בעץ ופתוחות לאגם טבעי, ובטובה מכולן יושבת פיה ומדרבנת אותנו.

"עוד שתי דקות," היא מצהירה.

וכעבור שתיהן אנחנו איתה בחוץ, מעלים קיטור במינוס 17 מעלות, יורדים לעבר האגם ואז נכנסים לתוכו. זה לא כל כך נורא, או שכן? זה נורא! זה נורא!! זה אדיר!! הריאות נפערות, העיניים מתמלאות בכוכבים. אלה כוכבים אמיתיים, שמנקדים את השמים הקרים הרבה יותר, הרחק מעל.

הצילו! לצאת! הצילו! אני יוצא ודניאל בעקבותיי, ואז חוסיין מדהים אותנו ונכנס לאגם. עד המותניים, אבל נכנס. אלישה המאושרת מצלמת, אף שכלום לא יוצא בגלל כל האדים. פיה מוחאת כפיים. זה ניצחון אישי שלה.

אנחנו מטפסים בחזרה לאור בקתת הסאונה שבמעלה הסלעים, ושוב עוברת בי התחושה מאתמול: הקור לא באמת מפריע כשיש לאן לחזור. זה אולי ההבדל המוחשי ביותר בין פינלנד לבין המקום שממנו אנחנו באים. כאן, מתחת לכוכב הצפון, הבית מובטח, ולכן הקור נסבל. ואילו אצלנו הכל נתון בסימן שאלה, תמיד יכולים לבוא מלחמה, פינוי, אינתיפאדת סכינים, רצח רבין. וגגות בחינם בטח שאין בישראל. טוב שהארץ כולה היא סאונה אחת גדולה.