הוריי כיבדו את רצוני לעסוק במקצוע אחר, אך אבא אמר: "חבל שלא שמרת על הצורפות, אפילו רק כתחביב"

אני בנם הצעיר של מלכה וציון, שעלו מפרס. גדלתי בחולון, ילדות כיפית של פעם, עם הרבה חול, חברים ומשחקים, וגם הרבה השקעה בלימודים, מתוך חריצות ותשוקה לידע שליוותה אותי מגיל צעיר. אבי למד צורפות ויצר תכשיטים, בעיקר מתבניות של עבודות יד תימניות, ואמי עזרה לו בחנות המשפחתית ברחוב בן יהודה בתל אביב, שבה עבדו מבוקר עד לילה.

פרופ' רוני גמזו מנכ"ל המרכז הרפואי תל אביב צילום: מירי גטניו

"גם אני עזרתי להוריי בחנות, אבל קצת התביישתי בעיסוק שלהם ובכך שאינם משכילים. כשהייתי בן 6 עברנו לשכונה ברמה סוציואקונומית גבוהה יותר בחולון, ושם היה יותר מקום להשוואה בין עיסוקם של הוריי לזה של הורים אחרים. אבל גם הכרתי את הסיפורים של הוריי על העלייה הקשה, על הצורך להסתדר ולהתפרנס, וגם ידעתי שעיסוק במסחר הוא חלק מהתרבות שיהודים ממדינות ערב הביאו איתם. אבי לימד אותי את המורשת הזאת, את אמנות המסחר: הצטרפתי אליו לקניית אבנים ביפו, בחברון ובבית לחם, ראיתי איך הוא מושך לקוחות. הוא נהג לומר: 'מוציאים לקדמת החנות או למדרכה מזכרות לתיירים במחיר הפסד, ומתפרנסים ממה שהלקוח קונה כשהוא נכנס לתוך החנות'. ובכל זאת רציתי לעסוק בתחום אחר, וכשסייעתי בניהול החנות הייתי אומר, לפעמים בהפגנתיות חצופה, שאני לא רואה בזה את עתידי. הוריי עודדו את ההשקעה שלי בלימודים, והמסר היה: 'ילד טוב הוא מי שטוב בלימודים', ושאצליח בכל מה שאלמד. אבל אבא גם אמר: 'חבל שלא שמרת על הצורפות, אפילו כתחביב'.

1976, רוני גמזו, בן 10, עם הוריו מלכה וציון ואחיו מאיר בן ה־12, בטיול למקווה ישראל

"אמא, שהיו לה לב גדול, מסירות אין קץ ונאיביות שובה, עלתה עם כל המשפחה, אבל אבי, שהתייתם מאביו, עלה בגיל 17 רק עם חברים, ולכן היה רגיש מאוד לנושא המשפחה. היו פעמים שאמר לי: 'החברים נהפכו למשפחה קרובה מהאחים למחצה שהשארתי בפרס', או 'החברים שלי הם לא כמו משפחה, הם המשפחה'. בינו לבין החברים שעלו איתו היה קשר של גורל, שנמשך כל החיים.

"ברפואה התאהבתי כשהייתי חובש קרבי. כשלמדתי באוניברסיטה מצבו הרפואי של אבי, שהיה חולה לב, הידרדר, ואני הייתי נכון להקריב הרבה כדי לסייע להוריי, אבל אמי לא רצתה שאפסיק את הלימודים ואמרה: 'אל תפריע למהלך החיים שלך, תחשוב על עצמך ואל תדאג לנו, אבא ואני נסתדר'. הרגע שהכי חרות בזיכרוני מבחינת הסיפוק של אבי מהדרך שלי היה בטקס קבלת תואר הדוקטור, כשאבי שם לי את הכובע על הראש ואחר כך חבש אותו גם בעצמו. ראיתי שהוא מרגיש שזה גם התואר שלו לא התאפשר לעשות".