אלפא רומיאו הומצאה מחדש

ברוך תהיה אנזו פרארי. ברוך תהיה אטורה בוגאטי. ברוך תהיה פרוצ'ו למבורגיני, ברוך תהיה סואיצ'ירו הונדה, ממקום מושבכם בכביש המהיר שבשמים, חזקו נא ידיי בנסיעה זו, בכביש מיתולוגי זה העולה מחמת גדר ועד מבוא חמה. עשוני נא מהיר תגובות וחד, תנו כוח במותניי לעמוד בכוחות ג'י, לסחוט דוושה ברגש ובדיוק, להעניק פקודות היגוי מהירות. עשו אחיזת צמיגים חסרת גבולות, ועשו הכביש שיהיה מותקן אספלט משובח. והכי חשוב: עשו מכוניתי טובה. עשו מכוניתי אוהבת ומתמסרת. עשו נא מכוניתי מאיצה היטב, בולמת מדהים, עשו מכוניתי מושלמת. ואם לא מושלמת, שהרי אין מושלמת, תנו לי לפחות משהו ממש ממש ממש טוב. כמו אלפא רומיאו ג'וליה החדשה.

אלפות הן הנימפות של עולם הרכב. הן יודעות היטב כיצד לפתות נהגים תועים אל חיקן בסיפורים על מסורת ותדמית איטלקית ואז, כאשר הנהג נלכד בציפורניהן ובוהה בערגה בסמל, בעודו מפנטז על דגמי עבר מיתולוגיים, חושפות האלפות את שלדתן: פיאט. ומנועיהן: פיאט. חלקן טובת יותר, חלקן טובות פחות, אך מהאופי המיתולוגי לא נשאר הרבה.

פנים הרכב. כפתור התנעה על גלגל ההגה צילום: עמית שעל

אולי זו הסיבה שבהתחלה קשה מאוד לת אמון באלפא ג'וליה. הכניסה למערכת היחסים הזו בעייתית ומלווה בחרדה. כמעט כל אלפא היא מכונית שהגישה אליה מלווה בחשש. בפחד מאכזבה, מדחייה או מנפילה למערכת יחסים גרועה.  

בלי להתנצל

אבל ג'וליה שונה. המראה שלה לא רומז שיש כאן פונטו משודרגת: אלפא ג'וליה נראית מדהים. וכן, המראה שלה מהווה כמובן מחווה לדגמי העבר של אלפא רומיאו, אבל היא לא עושה בהם מסחר, היא לא מנצלת גימיקים זולים, מודבקים על שלדה מודרנית. לאלפא ג'וליה יש עיצוב ייחודי, עיצוב שעומד בפני עצמו: יש לה פנסים דקים, גלגלים ענקיים, כנפיים תפוחות. היא נמוכה. גם בגרסה הבסיסית ביותר היא נמוכה, היא מחבקת את הכביש. ויש לה סמל אלפא ענק, בלתי מתפשר, בלתי מתנצל. כמו של אלפא ג'וליה של פעם. סבתא יכולה להיות גאה. הפנסים האחוריים הצרים, הפגוש הקדמי העמוק בעל הפתחים הגדולים שמשני צדי הסמל, כולם יוצרים מראה שנראה בו בזמן הרמוני, מכובד, אלגנטי וגם משחר לטרף.

כדי להבין את הסיפור של אלפא ג'וליה צריך ללכת למקום רחוק מאוד מאיטליה: ארצות הברית. כי אלפא רומיאו ופיאט התאחדו עם קרייזלר. וזה אומר שצריך למכור את אלפא ג'וליה בארצות הברית. מבחינת אלפא רומיאו, מדובר בבעיה: בעוד באירופה לקוחות רבים הסכימו לקבל את הפיאט שלהם בצורת אלפא רומיאו, אלפא גורשה מן השוק האמריקאי בבושת פנים אי שם בראשית ראשיתן של שנות ה־90, והאמריקאים, שמורגלים בב.מ.וו או מרצדס, לא יתפשרו על פחות מכך. הפתרון של אלפא רומיאו: לבנות אלפא ראויה.

שלב ראשון: הגלגלים המניעים, אלה שכוח המנוע מגיע אליהם. ברוב האלפות שיוצרו עד כה הכוח הגיע אל הגלגלים הקדמיים: בטוח, זול לייצור, לא תמיד כיף. בג'וליה הכוח זורם אל הגלגלים האחוריים: מסובך, מורכב, יקר, דורש תכנון מחודש של שלדות בעלות של מיליארדי דולרים, כיף היסטרי. לחיצה על הגז בעליות למבוא חמה, כשהסיבוב מתהדק, הגלגלים האחוריים ננעצים חזק באספלט. באלפא רגילה הגלגלים הקדמיים היו מסתובבים, שולחים אותה ישר אל הקיר. לא ג'וליה.

אלפא רומאו צילום: עמית שעל

ג'וליה נושפת חזק. יש לה מנוע בנפח שני ליטרים, וטורבו. ו־200 כוחות סוס. זה לא הרבה, זה מספיק לחלוטין. אפשר יותר. מומלץ יותר, אבל ג'וליה עושה הכל באלגנטיות מודגשת. תשמעו, המנוע שלה מתקתק. הוא נוהם. הביטוי הוא "מגרגר". והמנוע באמת מגרגר. בסרק. כמו מנוע אלפא של פעם. זה לא גימיק. זה לא מפני שמהנדס סאונד כיוון אותו. ככה הוא. קוראים לזה אופי. תיבה אוטומטית. שמונה מהירויות. שתי ידיות ענקיות בצדי ההגה, בדיוק היכן שהם צריכות להיות. ההגה קצרצר. מעט מאוד סיבובים בין נעילה לנעילה. כלומר היא מגיבה מהר. אפשר להיזרק לכל סיבוב בביטחון, בלי לפחד. אוי, הנה, תראו, כפתור! כתוב עליו DNA, הוא עגול. גדול. סיבוב לכפתור, המסכים של האלפא מאדימים. סליחה, לא התכוונתי להכעיס אותך. האלפא זועמת. השינוי באופי מוחשי. היא מזנקת קדימה, היא כל כך ישירה, כל כך מחוברת לכביש. מי היה מאמין? מהירות היסטרית בכבישים שמעל רמת הגולן ג'וליה לא מתרגשת מכלום. המתלים שלה כל כך צייתניים, השלדה כל כך מהודקת, תנו לה סיבובים. אותו סיבוב, פעם אחר פעם, ג'וליה באה לתת עבודה. היטב. ולא, היא לא מושלמת. היא צריכה עוד כוח. וההגה שלה בהחלט יכול להיות מכויל טוב יותר, חי יותר.

כשחושבים על זה, תנוחת הנהיגה שלה היא כמו של אלפות של פעם, כלומר הנהג יושב נמוך מדי, וזה כואב בכף הרגל. וכשנוסעים איתה לאט היא לא כל כך אוהבת, הגיר לא ממהר לשתף פעולה, אבל בעצם למי אכפת כשלמכונית יש כל כך הרבה אופי? למי אכפת כשאלפא רומיאו מצליחה לייצר מכונית שיש לה את המרכיב החמקמק הזה שקשה להגדיר, המרכיב הזה שמעלה חיוך על פרצופו של מי שיושב מאחורי ההגה? גם בנסיעה אטית אפשר לחייך בג'וליה. זה כל כך נדיר למצוא מכונית שמייצרת כל כך הרבה תחושות טובות.

נגיעות עץ

רגע, שלא נשכח את תא הנוסעים. שוב, כיף. הוא לא מושלם, אבל הוא משובח. לוח המחוונים מפוסל סביב הנהג וסביב הנוסע. יש בו נגיעות של עץ, פתחי אוורור עגלגלים וצג מידע מרכזי. את השליטה על הפונקציות השונות של הרכב, כגון מערכות המולטימדיה, אפשר לעשות יעילה יותר, וגם הכניסה דרך דלת הנהג הקטנה לא הכי נעימה, אבל למען השם, יש לג'וליה כפתור התנעה על גלגל ההגה. גלגל ההגה! מי מתניע מכונית מגלגל ההגה? לוחצים, היא מגרגרת. זה כל כך פשוט וכיף, שקל להתעלם מכמה גימיקים זולים, כמו התאורה שמחליפה צבעים או העובדה שדוושת הגז קוללה במהלך קצר במיוחד. זה לא נורא, כשנוהגים מהר זה מסתדר בראש היטב.

ברוכים תהיו אנזו פרארי, אטורה בוגאטי ופורוצ'יו למבורגיני. ברוך תהיה סואיצ'רו הונדה. תודה על שהפקדתם בידיי מכונית זו וכביש זה. שעשיתם אותי ראוי ושעשיתם את המכונית ראויה עוד יותר. זמן רב אחרי לכתכם, בעשור שבו מכוניות מאיימות לנהוג בעצמן, קיימות עוד מכוניות שנבנו כדי לספק ריגוש, הנאה וחיוכים למכביר. מודה אני לפניכם.