אמנות הוואו: גלריות של אמנות רועשת השתלטו על הסצינה המקומית

"וואו, זה המוטו של המקום. כמו שאומרים על פרארי", מסביר בעלי המקום, ג'ואן לורי בוטבול. ואכן שמעתי לא מעט "וואו" מאנשים מזדמנים, רובם תיירים, שנכנסו לגלריה. "זו לא אמנות להשקעה", הוא מוסיף, "אלא כזאת שאוהבים ותולים בבית, בניגוד לאספנים ששמים את העבודות במחסן". בוטבול - עולה חדש מצרפת, בעבר איש שיווק שעשה התמחות זריזה אצל אחיו, בעל גלריה בלוס אנג'לס - פתח את הגלריה עם יוני סיסלי להרצה לפני זמן קצר ויחנוך אותה בסוף החודש, דווקא ברחוב אלנבי בואכה הים. "כולם עוברים בצומת הזה", הוא מסביר, "עוד מעט יהיה פה מדרחוב, ולא מפסיקים לבנות מסביב מגדלים ופנטהאוזים".

צילומים: תומי הרפז

לא רחוק משם, ברחוב הירקון 70, בבניין שרובו מאוכלס במרכז תרבות ותקשורת אלטרנטיבי, נפתחה לפני כחצי שנה גלריה מיכאל אדרי, גם הוא עולה מצרפת; באירוע הפתיחה, אגב, היו רק צרפתים. אדרי מצייר על הכל, משפריץ צבע על סניקרס, חולצות, מכנסיים, תיקים, גיטרות ומה לא, אובייקטים שאחרי שעברו תחת ידיו עולים אלפי שקלים. יש בגלריה גם ציורים, בעיקר של אנשי קולנוע ומוזיקה, צ'רלי צ'פלין ובוב מארלי, מרילין מונרו ומיקי מאוס, שעולים כ־10,000 שקלים. הדפסים על קנבס עולים כמה מאות. בין כל העבודות, על הרצפה, היה פרוס בשבוע האחרון הציור הטרי ביותר של אדרי, עבודה שמזכירה מאוד את הסגנון של בסקיאט.

קצת יותר צפונה על קו החוף, בכניסה הצדדית של מלון דן, פועלת הגלריה של האמנית דגנית בלכנר, שהציגה בעבר בלעדית בגלריה עדן וכיום מציגה בכמה גלריות בארץ ובעולם.

בחלון הראווה ציור צבעוני גדול שכולל גם דיוקן של הרצל. בפנים אפשר למצוא דיוקן של דיוויד בואי — להיט גלריות — ולב עשוי מפרפרים בחיתוכי לייזר.

יש עשרות גלריות כאלה לאורך רחובות הירקון ובן יהודה, כשהבולטות שבהן הן גלריה עדן, המודל של כל האחרות בתחום, גלריה דודו גרשטיין הוותיקה, גלריה מיכאל לוי וארט מרקט שבנמל תל אביב. חלק מהן גדולות וותיקות, חלק קטנות וחדשות, ואפילו להן כבר צצים חיקויים קטנים ליד. הן מוכרות אמנים מקומיים וזרים, שיודעים את המלאכה ומייצרים עבודות בסגנון הפופארט, צבעוניות, אופטימיות, עם הרבה סלבס ורבנים, דמויות פוליטיות ונוף מקומי. הרבה מהן עשויות בטכניקה מעורבת, אך כזאת שנוצרה בעזרת חידושים טכנולוגיים שמעניקים להן מראה מפתה ומפתיע. יש בגלריות האלה עבודות מקור לצד מהדורות בעלות עותקים רבים, בסגנון שמזכיר יצירות של אמנים קאנוניים ובמחירים שנעים מכמה מאות שקלים להדפסים קטנים עד עשרות אלפי שקלים לעבודות מקור גדולות.

ויש קונים, כל הזמן. ברוב הגלריות מדווחים על מכירות טובות, על תנועת לקוחות. הענף הזה משגשג. גלריות כאלה פעלו במשך השנים באזורי התיירות של תל אביב ואף בירושלים, אבל בשנה־שנתיים האחרונות מדובר בפריחה שלא היתה בעבר, בזכות בעלי גלריות חדשים ונלהבים וקונים נלהבים לא פחות, שצריכים לתלות משהו על הקיר בדירה שקנו במגדל יוקרה. השגשוג הזה בולט לא רק על רקע השנים הקודמות, אלא גם על רקע מה שנעשה בצד האחר של העיר, בגלריות שמתמקדות באמנות מקומית "גבוהה". בעוד הגלריסטים האלה מחפשים דרכים יצירתיות לסגור את החודש (כמו האמנים שהם מציגים), הגלריות ה"דקורטיביות" רק מתרבות, ועמן מתרבים יצרני הסלב־בטכניקה־מעורבת. אי־שוויון, גרסת סצנת האמנות המקומית.

אם את מנטרלת את הצבעוניות, זה ממש גאוני

ה־גלריה ה־דקורטיבית בארץ היא עדן, ברחוב בן יהודה, אף שהיא לא תופסת את עצמה ככזאת. היא ותיקה, מבוססת, ויכולה להרשות לעצמה לשלם לאמנים תגמולים חודשיים. רוב האמנים שלה עובדים רק איתה, בחוזים בלעדיים, ומתפרנסים היטב, בלי מאבק הישרדות תמידי. סכסוך בין הגלריה לאמנית דגנית בלכנר, שהסתיים בבית המשפט בחודש שעבר, חשף את היחסים: בלכנר התחייבה ליצור ולמכור את עבודותיה רק על ידי הגלריה במשך עשר שנים (ובהתאם להזמנות של הגלריה), והגלריה מצדה התחייבה לשלם לה תגמולים מינימליים של 300 אלף שקל בשנה, בתזרים של 25 אלף שקל בחודש.

גלריה עדן בתל אביב (במרכז החלל פסלים של דורית לוינשטיין). "כל גלריסט היה שמח שאמנים שהוא מגדל יהיו במוזיאונים, אבל האם זו הדרך היחידה שבה אמן נחשב בעולם? עובדה שלא"

האמנים של עדן יוצרים עבודות צבעוניות, פופיות, פסלים של דמויות נשיות, פרחים מחיתוכי לייזר וחיתוכי נייר, דמויות של דיסני, את דיוויד בואי (כאמור, להיט) וגרייס ג׳ונס מכוסים פרפרים צבעוניים. במידת הצורך, אגב, את זכויות היוצרים על אייקונים מפורסמים קונה הגלריה עצמה, שמטפלת בכל ההיבטים המשפטיים. באמנים הקבועים כאן אפשר למצוא את יואל בן הרוש (שחתימתו תמיד מלווה ב"בס"ד"), שלומי ניסים, דבורה אזופרדי, דורית לוינשטיין וגם אמנים זרים כמו דיוויד קראקוב האמריקאי (שעבודות שלו נכללות באוספים של האליטה ההוליוודית, כולל סטיבן שפילברג וופי גולדברג).

ניכר שאנשי הגלריה מסתובבים עם חיוך על הפנים ומצב רוח טוב. הסניף בבן יהודה הוא המטה הראשי, שממנו מפעילים הבעלים עשרה סניפים בעולם, כולל שניים במנהטן, בשדרות מדיסון (שנפתח ב־2014 והכפיל את שטחו בשנה שעברה) ובסוהו (שנפתח ב־2015 ושטחו 2,500 מ"ר); ואחד בלונדון, שנפתח בחודש שעבר. גם השורשים של האימפריה הזאת הם צרפתיים: בסוף שנות התשעים קטיה קלימובסקי, עולה מצרפת שלמדה גרפיקה ועבדה בדפוס של "ידיעות אחרונות", פגשה את האמן יואל בן הרוש, לקחה את כל החסכונות שלה, מסגרה את הציורים שלו, הלכה למלון פנינת דן בירושלים, שכרה אולם, תלתה את העבודות, חילקה הזמנות בכל המלונות, וזכתה למודעה גם ב"ידיעות" שהכריזה על המכירה. בתוך ערב אחד, כל העבודות נמכרו. ככה התחילה הקריירה שלה כגלריסטית; את עדן הקימה בירושלים ב־1997, וב־2010 נוסף הסניף בתל אביב. כיום יש לה כ־50 עובדים וכ־15 אמנים בלעדיים, מהארץ ומחו"ל, "ואנחנו מקבלים 3,000-2,000 פניות בשנה מאמנים שרוצים להצטרף", אומר גיא מרטינובסקי, בן זוגה של של קלימובסקי ומנכ"ל האימפריה.

"מההתחלה הכיוון של קטיה היה סוג אמנות צבעוני ושמח, אמנות שאפשר להתחבר אליה בצורה אינטואיטיבית ושהיא עדיין אמנות ברמה גבוהה, כזאת שאנשים שמבינים באמנות יוכלו להעריך", אומר מרטינובסקי. "יש לנו מלא אספנים בעלי שם עולמי שאוהבים לתלות דברים שמתחברים לרגשות שלהם". בשביל אותם אספנים הגלריה בניו יורק החלה למכור לאחרונה גם עבודות במיליוני דולרים של וורהול, ליכטנשטיין ובסקיאט. "יום אחד הם קונים יצירה של אמן שלנו ב־80 אלף דולר ולמחרת הם רוצים עבודה של וורהול במיליון דולר, ואנחנו מאפשרים להם את זה. אין התנגשות".

שארל טיבי מגלריה 32. "כמו לאכול נוטלה" צילום: תומי הרפז

עבודת מקור של בן הרוש עולה כ־31 אלף דולר; במהדורה של שמונה עותקים המחיר יורד לכ־15 אלף דולר. חיתוך נייר של פרחים ולבבות של קראקוב במהדורה של 100 נמכר ב־1,400 דולר, "כדי לאפשר לכל מי שמגיע לצאת עם משהו". בתגובה לטענה הביקורתית שמדובר בעבודות שמיוצרות כמו סחורה במפעל, מרטינובסקי אומר: "כל האמנים העכשוויים הגדולים, דמיאן הירסט, טקאשי מורקמי, ג'ף קונס, עובדים עם מאות עובדים ומייצרים במפעלים".

הוא עצמו, וכך גם קלימובסקי, מרבים לבקר בירידי האמנות המרכזיים ובביאנלות, מכירים היטב את הענף ואוהבים בעיקר אמנות קונספטואלית, השונה באופן מהותי ממה שהם מציגים בגלריה. ובכלל, גם מה שהם מוכרים, הוא אומר, "זו אמנות. יש אנשים שחושבים שאם אין תהליך אינטלקטואלי מורכב זה לא אמנות נחשבת, אבל היום אחרי כל השנים אנשים מבינים שזו כן אמנות. נקודה. אמנות אסתטית. בואי ניקח לדוגמה את הפסלים של דורית לוינשטיין — אם את מנטרלת לרגע את הצבעוניות מהפיסול עצמו, זה פיסול גאוני. כמו ציור בתלת־ממד עם הרבה תנועה. אנחנו משקיעים בבניית האמנים לטווח רחוק, ויש סבירות לא קטנה שבשנים הקרובות חלק מהאמנים שלנו יציגו במוזיאונים חשובים, אנשי המוזיאונים מגיעים לגלריות שלנו. כל גלריסט היה שמח שאמנים שהוא מגדל ותומך בהם יהיו במוזיאונים, אבל האם זו הדרך היחידה שבה אמן נחשב בעולם? עובדה שלא, ואנחנו לא תלויים בזה כדי להצליח מסחרית".

ציורים זה משעמם, המיקס מדיה זה מה שמוכר

גלריות דקורטיביות תמיד היו, אבל איך קרה שבשנים האחרונות הנפח שלהן בשוק גדל והולך? יש כאן מפגש של כמה דברים: רצון של קהלים רחבים יותר לתלות אמנות בבית, להרשים באמצעות אמנות, אבל "שתהיה יפה"; משיכה למותגים או לאייקוני פופ גם בתחום הזה; יותר כסף שזורם אצל אוכלוסיות שאינן מכירות לעומק את עולם האמנות, ואין להן רצון בהשקעה ביצירות או בבניית אוסף שיש לו משקל; מצד אחר יש גם צורך אצל מי שכן מכירים אמנות להתרענן קצת; נוכחות גדולה יותר בישראל של יוצאי צרפת, שמביאים איתם גישות אחרות לאמנות ולעיצוב (וכסף, כמובן); וגם חידושים טכנולוגיים שמרעננים את היצירות לכדי גימיקים ברמה גבוהה יותר.

ג'ואן לורי בוטבול, בעלי הגלריה באלנבי, על רקע העבודה "AK Lips-47" של פאנו, שעשויה מ־8,000 ברגים. "וואו, זה המוטו של המקום. כמו שאומרים על פרארי" צילום: תומי הרפז

שארל טיבי, גם הוא עולה מצרפת, פתח לפני כארבע שנים את גלריה 32 ברחוב אחד העם. הוא מוכר בעיקר עבודות של פופ ארט ואמנות רחוב, וחלק מהן מזכירות את אלה שבגלריות הדקורטיביות באזורי התיירים, אבל טיבי מעמיד אותי על טעותי, כשהוא מציג בפניי את רשימת המוזיאונים שבהם הציגו האמנים הנמכרים בגלריה והמכירות הפומביות שבהן השתתפו. הוא מוסיף כי מדובר ביצירות שערכן רק יעלה, בהשקעה אמיתית, לעומת העבודות הדקורטיביות, אלו ש"נראות כמו", שהן מבחינתו ממתק נחות. "מי שמתחיל באמנות אוהב משהו קל ומתוק לאכול", הוא אומר. "כיף לאכול נוטלה, אבל כולנו יודעים שזה חארטה מבחינת הבריאות. מי שממש אוהב שוקולד רוצה משהו עם הרבה קקאו ופחות שמן, איכותי יותר. באמנות זה אותו דבר. אם את עושה חיקוי של ליכטנשטיין, רמברנדט או פיקאסו בטוח שאני אוהב את זה, כי זה מוּכּר לי. זה רוב הדברים שאת רואה בגלריות ההן. והן עובדות על הביקוש לצבע, למשהו מתוק, משהו שאפילו מי שלא מכיר אמנות חושב שהוא מזהה. ולחלק מהגלריות האלה יש גם סניפים ברחבי העולם, וזו הפגנת כוח".

לצד החיבור בין אמנות לכוח שמזניק את הגלריות הדקורטיביות, סיבה נוספת שכדאי להתעכב עליה היא החיבור בין אמנות לחדשנות. מצד אחד, אומר טיבי, החדשנות מייחדת אמנים מרכזיים — הרי גם על דמיאן הירסט אפשר לומר שהוא דקורטיבי, אבל "יש בו משהו שמחדש, שלא היה לפניו. אמן צריך שיהיה לו סגנון שאת יכולה לזהות בתוך דקה, מיתוג, ובזה הירסט גאון".

מצד אחר, הגלריות הדקורטיביות מציגות חדשנות טכנולוגית, כפי שמציין אלי סהר, סוחר אמנות שמוכר גם בחו"ל. "אני חושב שזו לא רק דקורציה אלא אמנות עכשווית, והחדשנות היא בטכניקה, בשילוב בין השפה לחומר", הוא אומר. "אנשים מאסו בקונבנציונלי, והיום כל המיקס מדיה, השילוב בין החומרים, זה משהו שהוא בין הנמכרים ביותר בעולם. בגלריה החדשה באלנבי אין עבודה אחת שהיא דו־ממד. הכל עם זוויות, תלת־ממד. יש לך שם מגזינים חתוכים בצורה מרשימה, הדפסה של ציור על מקלות עץ שנראים כמו דוקים. הציור הדו־ממדי כבר משעמם על הקיר בבית. וכן, בסופו של דבר כולם מחקים את כולם, אבל למדתי לא לזלזל בחיקויים כי כיום מאוד קשה להיות מקורי באמנות".

צקי רוזנפלד עם עבודה של בועז ארד. מבחין בין אמנות "דקורטיבית" לאמנות "ערכית" צילום: אוראל כהן

ובשורה התחתונה, אומר סהר, "אנשים רוצים להשקיע את הכסף במה שעושה להם שמח וטוב ונעים בעיניים. גם בירידים קונים את העבודות היותר קלות ופחות מתוחכמות. אפילו לאספנים ותיקים בא מדי פעם משהו קל, אז בחו"ל יש להם וורהול ופה פתאום בא להם איזה דיוויד קראקוב של איינשטיין יושב על קופסה. הגלריות האלה מיועדות לאנשים שמאסו באספנות לשם אספנות, וזה קורה גם בחו"ל. רוצים אמנות לא מתחכמת, שלא מבקשת אובר ריספקט, משהו צבעוני שמתאים לסלון".

מה זה עושה לשוק האמנות המקומי?

כשאליעזר רוזנפלד הפעיל את גלריה רוזנפלד ברחוב דיזנגוף, משנות השישים, הוא מכר אמנים נחשבים — ינקו, ברגנר, מוקדי — וגם אמנים פופולריים הרבה יותר, "שאפילו לא שמעת עליהם, אבל מהם התפרנסנו", מספר בנו צקי רוזנפלד, מהגלריסטים הבולטים בארץ. פעם, הוא מספר, בחלון הגלריה של אביו היה תלוי ציור של הדי קון, מהאמניות הנמכרות ביותר. חיים גמזו, מבקר התרבות המיתולוגי שהיה אז מנהל מוזיאון תל אביב, עבר, ראה, המשיך לקפה כסית ואמר שם: "יש קיטש בחלון אצל רוזנפלד". "זה היה ציור שמבחינה ציורית הוא טוב אבל מבחינה אמנותית לא היתה לו משמעות", מספר הבן. "כשאבא שלי שמע מה גמזו אמר הוא נהיה לבן, הוציא מוקדי יפהפה ושם בחלון. אחרי שבועיים אמא שלי אמרה לו: 'זה יפה מאוד, אבל אנחנו צריכים להתפרנס ואנחנו לא מוכרים את זה'. הציור של קון חזר לחלון".

גם רוזנפלד הבן פעל במשך שנים בשני השדות, ה"דקורטיבי" וה"ערכי", כמו שהוא קורא להם, ובין השאר עבד גם עם דודו גרשטיין, מהאמנים הראשונים שנהפכו ללהיט מכירות, בעבודות צבעוניות שנעשות בחיתוך לייזר. אבל עם הזמן הפיצול בין שני השווקים הלך והעמיק, ורוזנפלד עצמו מתמקד כבר כמעט שני עשורים רק בעבודות שהן חלק מהשיח האמנותי. בעוד באמנות ה"גבוהה" יש שורה של מערכות סינון ומידור — אוצרים, מבקרים, אספנים, בתי מכירות — את האמנות הדקורטיבית מנהלים הסוכנים, המוכרים. "וזה לגיטימי לחלוטין לתת מענה להמונים", אומר רוזנפלד, אבל מוסיף שהצלחת השוק הזה בכל זאת מטשטשת את המושג אמנות, שכאילו כולל שני עולמות שונים לגמרי. הוא אפילו מבדיל בין היוצרים, בין אמנים לכאלה שהם "טאלנטים טובים, יותר כמו מעצבים, שיודעים לעשות דברים שמזכירים דברים אחרים". לדבריו, "השוק הדקורטיבי ענק. כשאת נוסעת לארצות הברית, לא לניו יורק, אלא למיינלנד אמריקה, בכל קניון יש גלריה כזאת, שבה מתאימים את העבודה לצבע הספה. הם אפילו לא חשופים למה שהשוק שלנו מציע. גם הסוחרים בשוק הזה, שהם רבים, לא מודעים להבדל בשווקים. הם חושבים שאנחנו הפלצנים האלה שמציגים כל מיני שטויות. ומהצד השני בעולם שלי יש גלריסטים שלא רואים בדקורטיבי אמנות, הם חושבים שאלו חנויות שמוכרות תמונות. זה נכון, אבל הן קוראות לעצמן גלריות, הן מציגות מוצרים שנקראים אמנות, ואנשים שמגיעים לשם ואחר כך מגיעים אלינו לא יודעים את ההבדל, וזה מקור הבעיה".

זו לא רק בעיה מושגית; הטשטוש הזה מרחיק מהאמנות ה"גבוהה" קהלים שיכלו לקנות אותה. כל הגלריסטים מסכימים שהשוק הישראלי הזה הולך ונעלם. על פי סהר, הדור הוותיק של קוני האמנות, שאסף עבודות של דור המייסדים, מתמעט, והאספנים החדשים מחפשים דברים אחרים. טיבי חושב שהבעיה היא אחרת: "אנשים בארץ שיש להם כסף רוצים לקנות מותגים בינלאומיים שכולם מכירים, והסטייל זה לקנות בירידים חשובים בחו"ל. אין להם איזו אהדה מיוחדת לתרבות המקומית. גם אלה שמנסים לבנות מותג של אמן ישראלי, כמו מרבית בעלי הגלריות בארץ, לא משקיעים וקונים אותו בעצמם, אז איך יהיה פה שוק?"