בתנועה: לא לקחת לריאות
שיטוט ברחובות ירושלים בעקבות עשן של סיגר קובני, בקו שנמתח בין חנות הרהיטים של ביבי למדליות של פרס
לא חשבתי על נתניהו כשרכשתי את הסיגר. סתם התחשק לי לעשן בסוף יום עבודה מותח ומעיק. בעצם זה לא מדויק. כבר שבועות שהתקשורת חופרת לי סיגרים, סיגרים, סיגרים. לאן שאני לא מסתכל יש צילום אילוסטרציה של קופסת קוהיבה באלפי שקלים. למדנו שעל פי החשד הזמינו בני הזוג נתניהו את טובות ההנאה על פי מילות קוד: שלח לנו כך וכך "עלים" בשביל סיגרים, וכך וכך "ורודים" עבור בקבוקי שמפניה רוזה. תמיד העדפתי יין אדום מקומי, כך שהדיבור על הוורודים לא דגדג לי. העלים, לעומת זאת...
אין לי כסף לקוהיבה. אפילו לא ליחידה אחת. אז קניתי פרטגס במבצע. בעל החנות הצית לי אותו והחדר התמלא בעננת עשן סימפטית. חשבתי: אולי גם אני אהיה סימפטי היום. תמיד אני יורד על נתניהו, והנה, יש בינינו שותפות גורל. שנינו אוהבים עלים. שנינו מעריכים את המיטות של רים. מה רע לי יום אחד בשנה לתמוך באיש הזה? אולי אפילו אטייל אל ביתו. הוא לא כל כך רחוק.
איור: שמרית אלקנתי
בפינת רחוב אגרון נשענתי על גדר בית הקברות המוסלמי הישן והצתי את הסיגר. מיד, כמו על פי אות תיאטרלי, הופיע קבצן מבוגר, חובש כיפה שחורה, וביקש כמה פרוטות. לא היתה לי פרוטה, כי השקעתי את ששת השקלים האחרונים שהיו לי בארנק במצית. התנצלתי ומיד גערתי בעצמי. איזה מין תלמיד אני למורי ורבי, ב. נתניהו? מנהיגים גדולים לא מתנצלים, הם מתעלמים מדו"ח העוני. לקחתי שאכטה מהסיגר כדי לנשוף אותה בבוז בפניו של הקבצן ולקרוא לו שמאלן, אבל הוא כבר הלך.
במעלה רחוב אגרון ניצבת הקונסוליה האמריקאית רמת החומות, שאותה חומד דונלד טראמפ כדי להקים שגרירות. בקצהו נמצאת כיכר פריז ומעבר לה פתחו של רחוב בלפור המפורסם. מאז ומתמיד ניצבו בפתח הרחוב שומרים שבדקו את העוברים והשבים, אבל הפעם הבחנתי בשינוי: מחסומי משטרה סגרו על פתח הרחוב כליל. ניגשתי לשומרים וביקשתי לעבור ברחוב.
"אין מעבר," פסק השומר.
"תמיד היה", פסקתי אני.
"דברים משתנים," השיב בנימה פילוסופית.
"מה משתנים? מתי השתנו?" השבתי בנימה מיזנתרופית.
"בחצי השנה האחרונה." התערב השומר השני ונקב במספרה של תקנה עירונית שהעבירה עיריית ירושלים, ועל פיה רק תושבי רחוב בלפור מורשים לעבור בו. לא יאומן. או שיאומן.
"רחוב הוא שטח ציבורי", התעקשתי. אבל הם רק התעקשו איתי בחזרה. עמדתי להצביע על הסיגר ולרמוז שאני מביא איתי מתנות, אבל אחד השומרים כבר עשה תנועות עם האוזנייה ואמר משהו בקשר והבנתי שמוטב שאנוע.
חשתי מושפל, אבל זכרתי: אני ישראלי, והישראלים קשוחים. ישראלים לא מאפשרים להשפלה שעברו מצד נתניהו לשנות את דעתם על נתניהו. אז במקום לפקוד את טרקלינו של ביבי או לנופף לו מתחת למרפסת כרומיאו, הקפתי את מעונו הרשמי, שנאמר: סובו ציון והקיפוה.
בשלב הזה הגיע הסיגר לשיאו והיה מאוד מוצלח. פסעתי לי ברחובות רחביה הנעימים, לצד בתי דירות שהאבן הירושלמית נוסכת עליהם רכות וחום, סביבי צימחו מטפסים, דקלי וושינגטוניה ואדניות שופעות גרניום. חייכתי לעוברים והשבים, חציים מבוגרים מאוד, חציים אזרחי הפיליפינים. חלפתי על פני סוכנות נדל"ן ששמה אנגלי וכל הפרסומים בחלונותיה באנגלית, ופתאום הבחנתי מימיני בחורבה מרשימה. נעצרתי.
על פי השלט השבור, כאן היה פעם משכנה של החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות. חציתי את הרחוב והבטתי פנימה מבעד לשער הברזל המפורזל, העשוי בדפוס חוזר של מנורת המשכן. הזגוגית שבגבו היתה שבורה ואפשרה מבט אל תוך הלובי, שהיה כל כולו חורבות. אפילו מדליה אחת לא נותרה שם לטובת מחפשי אוצרות.
מעולם לא חיבבתי במיוחד את החברה הממשלתית למדליות ומטבעות. זה עניין אסתטי. המדליה בעיצוב יעקב אגם עם המגן דוד הזוהר בשלל צבעים, שפורסמה בלהט בשידורי הטלוויזיה הלימודית בילדותי, תמיד נראתה לי מכוערת. בירור זריז באינטרנט העלה שהחברה עודה קיימת, וזה עתה הנפיקה מדליה לזכר שמעון פרס ואחת לכבוד הדג "טווסון אילתי". ובכל זאת, היה משהו עגום וסמלי בנוף שנשקף לעברי.
המדינה החצי מדומיינת הזאת, שאין לה גבולות רשמיים ואין לה חוקה, שהיא סוג של שמועה שנפוצה בברוקלין על יהודים שזופים עם חיל אוויר חזק ומדויק, יכולה בקלות כה רבה לעלות בעשן סיגר. כמה טבעי לה להיהפך אט אט לעוד דמוקרטיה מדומה שנשלטת בכוח המעטפות המוחלקות הנה והנה, מין בלארוס, רק עם פלסטינים. כמה קל למנהיג אחד שרואה את עצמו ולא את משימתו להפוך אותה בהדרגה ללובי מאובק של בניין נטוש. זה הספיק לי. דרכתי על הסיגר והלכתי
